אירועי החודשים האחרונים החזירו את הכוח לאנשים הקטנים ברחובות. אותם אנשים שמחו נגד מחירי החלב והקוטג', נגד מחירי הדירות והקושי לחיות.
המחאה החברתית האחרונה בה התאחדו מאות אלפים למען מטרה משותפת, הזכירה לי מחאה אחרת של קהילה, שעד אז אולי לא ידעה שהיא יכולה להיות מאוחדת, לאותם אירועים ששינו את חיינו, בהם החליטו הומואים, לסביות, בי וטרנס להתאחד, להפסיק לשתוק, להילחם ולא לוותר על מי שהם, על גאוותם: מהומות סטונוול 69'.
לא עוד השפלות בפומבי: אנחנו כאן ואנחנו גאים
מהומות אלה סימלו עבור הומואים, לסביות, טרנסקסואלים וביסקסואלים ברחבי ארה"ב ומשם בעולם כולו, כי הגיע השינוי המיוחל. לא עוד אלימות והומופוביה ממסדית, חברתית, פוליטית ומשפחתית. לא עוד מעצרים יומיומיים וסגירת מקומות הבילוי של חברי הקהילה; לא עוד השפלות בפומבי וריכוז ברחובות העיר השוליים. הגיע הזמן להגיד את זה בקול: We're Here Were Queer – Get Uses to it!
בסרט הדוקומנטרי 'התקוממות סטונוול' (stonewall uprising) שיצא שנה שעברה, מתארים רבים מה זה היה לחיות כגיי בארצות הברית של שנות השישים, ולפני.
אלו הם ימים בהם הומוסקסואליות היא מחלת נפש וגייז נתפסו כמסוכנים לציבור שעלולים לפתות ילדים קטנים ולפעולות אנטי-פטריוטיות. יחסים הומוסקסואליים היו אסורים על פי החוק. אם נתפסת מקיים יחסי מין עם גבר אחר, היה מצפה לך מאסר בכלא, אם לא אשפוז בכפייה בבתי חולים פסיכיאטריים ולעיתים לא רחוקות- ניתוחי מוח, שוקים חשמליים לדיכוי היצר המיני, ועוד. כן, באמת.
אפילו אם חמקת מהעונש הנורא ביותר, היו נהפכים חייך לגיהנום. ה- FBI החזיק רשימה של הומוסקסואלים מוכרים, אנשים פוטרו מעבודותיהם, עסקים שארחו הומואים נסגרו ואלו ששהו בהם נכלאו ותמונותיהם התפרסמו בעיתונים. הרעיון של 'קהילה' היה רחוק אף יותר מ'צדק חברתי'.
ג'ודי גרלנד מתה והמהומות פרצו
ואז הגיע ה27 ליוני 1969 – היום ששינה את ההיסטוריה. הלהט"בית, על כל פנים. שכונת גרינצ' ווילג' בניו יורק היתה ידועה בשל רחובותיה הקטנים, שנחשבו ה'אזור החם' של הומואים, לסביות, ביסקסואלים וטרנסג'נדרים.
מספר פאבים קטנים הוחזקו בשכונה על ידי המאפיה, ושיחדו את השוטרים שיעזבו אותם במנוחה, מהם היה ה'סטונוול' היחיד בו מותר היה לרקוד.
מדובר במקום קטן ודי מצחין - בלי מים זורמים או יציאות חירום והשירותים תקועים תמיד, אבל אפשר לרקוד, אפשר לגעת, אפשר להיות קרובים. הללויה.
המקום היה רחוק מלהיות גן עדן - פשיטות של המשטרה התרחשו כפעם בחודש וההשלכות, כאמור, היו חמורות. בימים שלפני אותו יום הגורלי המשטרה יצאה בכל הכוח במאבק. פשיטה נוספת על 'סטונוול' התרחשה שבוע מוקדם יותר וארבעה (!) מקומות שונים נסגרו במהלך תקופה קצרה, אך משהו באותו לילה חם בישר כי להומואים, ללסביות, לבי ולטרנס של ניו יורק נמאס להיות נחמדים, הם מפסיקים לשתוק.
באותו לילה שוב הגיעו שוטרים אל המועדון בכדי לבצע עוד פשיטה 'שגרתית'. הפיוז הקצר ומתקצר ככל שנותר פחות ופחות להפסיד. 'בתקופה הזאת היינו בורחים מהמשטרה' אומרים המרואיינים בסרט. 'באותו לילה, המשטרה ברחה מאיתנו. וזה היה מדהים'.
למה הפעם? לא ברור. יש שיגידו שמדובר בנקודת רתיחה ויש שיגידו שלפעמים, הרוח משנה כיוון ואי אפשר להתנגד לה. היצירתיים טוענים שהמהומות החלו באותו שבוע עקב מותה של ג'ודי גרלנד, אחת הגיי אייקונים הראשונים שנפטרה באותו שבוע, והכניסה הומואים רבים לדיכאון עמוק שהיו צריכים לשחרר.
האבן הראשונה נזרקה על ידי דראג קווין
זה התחיל בקטן: כשהגיעו השוטרים כמה מבאי המקום החליטו לסרב להציג תעודות מזהות, כמה מהלבושים בדראג סירבו ללכת לשירותים בכדי ש'מינם האמיתי' יבדק, וכמה מאלה ששוחררו סירבו להתפנות ונותרו מחוץ לדלתי המועדון.
בספונטניות מהירה התאסף ברחוב מול המועדון קהל אשר תפח למימדים גדולים פי עשרה ויותר מהעצורים. טרנסית אחת הגיבה לדחיפה משוטר בדחיפה חזרה. מטבעות ובקבוקים החלו להיזרק על שוטרים. מישהי התחילה לצרוח לחבריה 'למה אתם לא עושים שום דבר?'. ככה לאט מתחילה מהפיכה.
חשוב לציין, בהשוואה הזו, שלעומת המחאה החברתית של ישראל 2011, זו של ניו יורק ב69' הייתה מחאה אלימה. הרחובות התמלאו במאות בני אדם, הומואים ולסביות צעירים הגרים ברחוב, מלכות דראג, זונות ממין זכר. חלקם הטיחו חפצים והתחמשו בלבנים ומוטות, חלקם הציתו אשפה ועקרו מדחני חנייה וכולם מוכנים להלחם על החופש שלהם.
אל מלחמתם של חברי הקהילה הגאה, הצטרפו אלפים מאזרחי העיר ניו יורק הסטרייטים, שפשוט חשבו, כי הגיע הזמן לחיות ולתת לחיות.
כמו המחאה אצלנו בקיץ - היה ברור לכולם שלא ניתן לחזור חזרה לסדר הישן. זאת הייתה מלחמה על המקום בעולם של אדם, באשר הוא אדם, והמשטרה לא ראתה את זה בא. אל מול שורה של שוטרים מפזרי הפגנות, צעדו המוני טרנסג'נדרים בשורות מקהלה מזמרות. הרחוב הפך לכאוס ועל הקירות רוססו כתובות כמו 'Gay power'. אף אחד לא האמין שההומואים יחזירו מלחמה אבל ההמולה נמשכה עד הבוקר.
למחרת הופיע האירוע בכל העיתונים ובמהלך היום המונים הגיעו להתבונן בחורבותיו של סטונוול וברחוב המושחת. בערב התחדשו המהומות- הפעם באלפים. הימים הקרובים ראו עליות וירידות בהפגנות עד שהרעש החל לרדת והתוצאות החלו להופיע. טקטיקת המחאה של הקהילה הגאה המאוחדת והחדשה הפכה לבוטה יותר ומסתתרת פחות.
המורשת הגאה שהותירו אירועי סטונוול
אירועי הגאווה של קיץ 1969 שינו לעד את מעמדה של הקהילה הגאה בארה"ב ובעולם כולו. מאז נחגגים אירועי גאווה מסביב לעולם, לרב בחודש יוני, כזכר לאותם מהומות סטונוול.
בתמונות האחרונות של הסרט 'התקוממות סטונוול' נראה גם המצעד שלנו, פה בישראל.
קיומינו היום, כגייז, לסביות, ביסקסואלים וטרנסג'נדרס חופשיים הוא לא מובן מאליו. אנחנו חייבים את חירותינו לענקים שנלחמו עבורינו ושעל כתפיהם הגענו לתל אביב 2011. ומה נלמד מ'סטונוול' עכשיו? ששינוי יכול באמת לקרות. גם כשנדמה שאנחנו מתבחבשים והולכים במעגלים ובטוחים שיש יסודות שלעולם לא יעקרו- אנחנו חייבים לזכור שסדרי עולם כבר התהפכו, בהתאחדות, בעקשנות ובכוח רצון, ועכשיו תורינו.
>> היכנסו ותיהנו מכתבות נוספות בערוץ הגאווה
>> לקבוצה של mako גאווה בפייסבוק כבר הצטרפתם?