"בעקבות השמועות הרבות שרצות בעיתונים בשבועות האחרונים, אני רוצה לאשר שנמצאתי חיובי לנגיף ה- HIV וכי יש לי איידס", אמר ב-23 בנובמבר 1991 פרדי מרקורי בהצהרה הרשמית. "עד כה שמרתי על מידע זה בחשאיות, על מנת להגן על קרוביי.
יחד עם זאת, הגיע הזמן שחבריי ומעריציי ברחבי העולם ידעו את מצבי האמיתי. אני מקווה שכולם יצטרפו אליי, לרופאיי ולשאר האנשים בעולם שנלחמים כנגד המלחמה הנוראה הזו". יום למחרת, נפטר מרקורי, בגיל 45.
בן זוגו בשש השנים האחרונות לחייו, ג'ים האטון, שסעד אותו בשנותיו האחרונות, כתב בספרו "מרקורי ואני" על אודות סיפור האהבה היפה והמיוחד שלו עם אחד הכוכבים הגדולים שידענו. בעדינות וברגישות, מתאר האטון את חייו לצד פרדי, את הימים היפים יותר והיפים פחות, את רגעי החסד והאמת, את האהבה הגדולה ששררה ביניהם - עד הסוף העצוב.
החלקים המובאים כאן נכתבו על ידי האטון על התקופה שבין שנת 88' ל- 24 בנובמבר, 1991.
"עשיתי בדיקה, ואני לא יכול לספר על זה בטלפון"
"שנת 88'. הימים הם הימים שלפני חג הפסחא. חזרתי לאירלנד לבקר את המשפחה שלי. אני בטוח שהמשפחה שלי חשדה שאני הומו, אבל לעולם לא הזכרתי שום דבר, ולא ציינתי שאני בן זוגו של פרדי. ישנתי אצל אמא שלי, שלא היה לה טלפון בבית, אז נאלצתי ללכת ארבעה מיילים כדי לטלפן לפרדי.
בשיחה בינינו הוא נשמע לי מוטרד ושאל מתי אני חוזר הביתה. שאלתי אותו מה קרה, והוא ענה שהרופא עשה לו בדיקה, ושהוא לא יכול לספר לי יותר בטלפון. 'אל תדאג', עניתי, 'אני מגיע הביתה מחר'.
לעצמי חשבתי שזו בטח אחת מהפעמים הרבות שפרדי מנסה לזכות בתשומת הלב שלי. הייתה לו נטייה להגזים כשהוא לא הרגיש טוב כדי שאתייחס אליו יותר".
"יש לי איידס, אם אתה רוצה לעזוב – אני אבין"
"חזרתי הביתה ביום למחרת, ושכבנו במיטה. פרדי חיבק אותי צמוד והצביע על סימן קטן בכתף עם שני תפרים. 'הרופאים עשו לי בדיקה והתוצאות חזרו אתמול: יש לי איידס'.
'אל תהיה מגוחך', עניתי. 'בטוח יש כאן איזו טעות'. מי עשה לך את הבדיקה? נלך למישהו אחר'. פרדי אמר שהטובים ביותר ביצעו את הבדיקה ושאם אני רוצה לעזוב אותו ולהיפרד, אז הוא יבין. 'מה?', עניתי. 'אם אתה רוצה לעזוב את הבית ולהיפרד ממני, אני אבין', הוא חזר על דבריו.
'אבל אני אוהב אותך', עניתי. 'לא אעזוב אותך לעולם, בוא לא נדבר על זה", ביקשתי.
פרדי הרים את מבטו, הסתכל עליי וחיבק אותי קרוב. לא הייתי מוכן לחדשות האלה, לא ידעתי איך להתנהג ומה לעשות – הסחתי את דעתי ושמתי את העניין הזה בצד.
במובנים רבים, קיוויתי לנס. מלבד סקס מוגן, לא חשבתי על עצמי או חששתי לבריאותי. למרות שפרדי הציע שגם אני אבדק, סירבתי. הדבר היחיד שעניין אותי היה לדאוג לפרדי ולבריאותו.
מאותו הרגע, התעלמנו מהמחלה וכמעט לא דיברנו עליה. כשנתקלנו בחדשות או בתכנית שעוסקת בנושא, העברנו ערוץ. עדיין הייתה לו סימפטיה לחולים אחרים במחלה, אבל הוא לא רצה שיזכירו לו כל הזמן שהוא חולה באיידס...".
שמועות על מצבו הבריאותי של פרדי
"...ב-4 במאי פרדי היה הרוס מכתבה נוספת שהתפרסמה עליו ב"סאן" הבריטי שהתפרסה על לפני שלושה עמודים, בה נכתב ששניים ממאהביו של פרדי, מתו מאיידס: טוני בסטין מברייטון וג'ון מרפי, דייל אוויר שמת מהמחלה ב- 1986. הכתבה גם ציינה במפורש אותי כבן זוגו הנוכחי. נחרדתי שמא המשפחה שלי תקרא את הכתבה ותגלה שאני הומו, לפני שהספקתי בעצמי לספר להם.
פרדי, שהרגיש נבגד על ידי העיתון, החליט לנסוע לאיביזה, לנוח. אני המשכתי את חיי בלונדון, עד שהחלטתי להתפטר מעבודתי כספר בסלון שיער בו עבדתי. סיימתי את התספורת האחרונה של אותו היום והודעתי לבעלים שאני מתפטר. מייד אח"כ טלפנתי לפרדי והודעתי לו מה עשיתי. 'מצוין, תעבוד אצלי, ונסכם את המשכורת שלך כשתגיע לכאן', הוא ענה בחיוך. כשנחתתי בביתו, הוא הביא לי חיבוק, סיכמנו את הפרטים והתחלתי לעבוד אצלו...".
מתחילים לראות את המחלה
"...הסימנים של המחלה החלו לתת את אותותיהם. מספר סימנים אדומים גדולים הופיעו על גב היד שלו ובלחיו השמאלית – אלה היו 'קפוזיס סרקומה' (גידול סרטני). הוא הסיר את הסימנים באמצעות טיפולי לייזר, אך עדיין נשארו צללים, אז הוא הקפיד למרוח מייק אפ על מנת להסתיר".
"...באותה שנה (88') פגשתי לראשונה בהוריו של פרדי, בומי וג'ר בורסלה, כשהגיעו לארוחת ערב עם פרדי. פרדי הציג אותי להוריו כגנן של האחוזה. 'ואיפה הוא גר' שאלה אמו. פרדי ענה: 'כאן כמובן, באחוזה'.
לא דיברתי עם הוריו באותו היום, אבל ראיתי אותם כמה פעמים לאחר מכן - ותמיד הסתדרנו טוב מאד. מספר פעמים הסעתי את פרדי לבית של הוריו, שם נהג לשבת איתם במטבח ולשתות תה.
אינני יודע אם פרדי סיפר להוריו על המחלה, אבל במשך הזמן היה נורא קשה להסתיר את העובדה שמשהו נורא מתרחש. המראה החיצוני של פרדי החל להשתנות באופן דרמטי, והוא הפך רזה יותר ויותר מביקור לביקור. בסופו של דבר, נדמה לי שפרדי סיפר להם את האמת, אך הוא לא עשה זאת בנוכחותי...".
"...בשנת 90' השף הביתי וחברו של פרדי, ג'ו פאנלי, הודיע לכולנו שגם הוא חולה באיידס. הבנתי שכולם מסביבי מתים מהמחלה והתחלתי לחשוש שייתכן שגם אני חולה. החלטתי לבצע בדיקה אנונימית ולא לספר על כך לאף אחד.
כעבור מספר ימים טלפן הרופא והודיע לי שהתוצאות הגיעו: 'אני מצטער לבשר לך, אבל אתה חיובי'. לא סיפרתי על כך לפרדי. ניסיתי להטביע את יגוני בעבודה. ובכל זאת, כל לילה המחשבות חזרו אליי ולא הצלחתי לחשוב על שום דבר אחר...".
"מצבו הבריאותי של פרדי מתדרדר: סוף עידן הסקס"
"...מצבו הבריאותי של פרדי המשיך להתדרדר, הוא רזה מאד והיה לו קשה להירדם. החלטתי לעבור מהחדר שלו באופן קבוע. לפעמים הייתי עדיין ישן איתו, אבל לרב פשוט הייתי יושב על ידו ומנחם אותו.
המעבר שלי לחדר משלי סימן את סוף עידן הסקס בינינו. היה ברור שהוא לא נהנה יותר, והחלטנו להסתפק בדבר הטוב הבא: נשיקה עדינה וחיבוק חם. החיבוקים הללו העניקו לנו יותר מכל סקס שעשינו אי פעם...".
"...יום הולדתו של פרדי ב- 5 בספטמבר 1991 היה השקט שבימי ההולדת שלו. הוא כבר לא יכול היה להסתיר את העובדה שהוא מתקרב לימיו האחרונים. הוא לא רצה מסיבה גדולה עם חברים, כי לא רצה שיראו כמה עצוב הוא נראה – הוא רק רצה פרטיות...".
"...באוקטובר הוציאה קווין את הסינגל "ההצגה חייבת להימשך". התקשורת חגגה על מילות הישר וחיפשה רמזים למצב בו פרדי היה. בשבילי המשפט הכי נכון היה 'המייקאפ אולי נוזל, אבל החיוך שלי נשאר'.
"אנחנו נהיה ביחד לנצח?"
"...בחופשה האחרונה שלנו בשוויץ, הבנתי פתאום סופית שפרדי לא יחיה עוד זמן רב - היינו כמה ימים לפני הסוף. ערב אחד צפינו יחד בסרט משנות השלושים, כשהגיבורה שאלה את בן זוגה 'תגיד, אנחנו נהיה ביחד עד סוף החיים שלנו?'. פרדי הביט בי ושאל את אותה שאלה.
בשובנו הביתה ובשלושת השבועות האחרונים של חייו, פרדי בילה את זמנו לרוב במיטה.מידי פעם הוא ירד לשתות קפה בבגדי השינה, אך חזר מייד לחדרו. אני עליתי אליו עם כוס התה והחתולים שלו, שיהיו לו לחברה...".
"...שמרנו על השפיות על ידי כך שהטבענו את עצמנו בעבודה. אני דאגתי לגינה ולעבודות הבית, והעמדנו פנים שהכל בסדר. תליתי נורות על עץ המגנוליה בפינת החצר, לעשות את פרדי מאושר. בערב, כשהיינו לבדנו בחדר, הצבעתי לכיוון העץ המואר. 'לא אמרת לי כלום על העץ', אמרתי לו. הוא קם והלך לחלון. הפנים שלו הוארו כשראה את העץ. 'עשית את זה', אמר וחיבק אותי.
בשבוע שלאחר מכן ובניגוד לעצת הרופאים, פרדי הפסיק לקחת את רב התרופות, למעט משככי הכאבים.
אני המשכתי את עבודתי בחצר, ולמרות שפרדי יכול היה לראות אותי מהחלון, הוא רצה יותר ויותר שאגיד לו שאני אוהב אותו...".
"...עשיתי לעצמי הרגל, לעשות הפסקה קצרה, לרוץ לחדר שלו, להציץ עם הראש שלי פנימה ולומר לו 'היי, אני אוהב אותך'. ידעתי שזה עושה לו טוב, לפחות לכמה רגעים...".
"בקרוב כל העולם יידע"
"...עשרה ימים לפני מותו, החלו להגיע מידי בוקר מספר עיתונאים והתמקמו מחוץ לבית. כעבור כמה שעות, היו מצטרפים עוד ועוד, עד שכבר נערמו עשרות עיתונאים בחוץ. פרדי היה מודע לכך, משום שהיה ניתן לשמוע אותם מחוץ לחדר השינה, אך הוא לא ידע כמה רבים הם היו. הוא תמיד חשב שיש בודדים בחוץ, ואנחנו אף פעם לא תיקנו אותו.
ביום למחרת, פרדי נמנם רב היום - כשם שנהג לעשות. בערב עליתי לראות מה שלומו. שכבנו ביחד עלהספה, כששאל אותי מה השעה. 'השעה שמונה וחצי', עניתי. 'בקרוב כל העולם יידע', אמר והסתכל עליי עם עיניו החומות והעצובות. ידעתי שמשהו הולך לקרות...".
"...ה-21 בנובמבר היה יום עצוב במיוחד עבורי. זו הייתה הפעם האחרונה שפרדי קרא לי מחלון חדרו, ידעתי שהסוף קרב.
ביום למחרת קמתי מוקדם. פרדי עדיין ישן, מכווץ בתוך זרועותיי ולוחץ חזק את ידי. 'אתה אוהב אותי?', הוא שאל אותי כשהתעורר. 'כן, אני אוהב אותך', אמרתי ונישקתי אותו חזק במצח...".
"נישקתי אותו לשלום"
"ביומו האחרון, פרדי כבר היה חלש מתמיד. מילותיו האחרונות היו כי הוא חייב לשירותים. כשהרמתי אותו, שמעתי עצם נשברת, פרדי צרח ואיבד את ההכרה. רופא שהגיע אמר, שהוא כנראה יחזיק מעמד זמן קצר בלבד. את המשך היום העביר פרדי בנים לא נים. הרגשתי צורך לצאת מהבית, ויצאתי לסיבוב בהולאנד פארק, הסתובבתי שעה ובכיתי.
כשחזרתי, נראה היה כי פרדי במצבו הגרוע מכל. הוא הבין מה קורה סביבו, אבל לא הצליח לתקשר. הוא רק בהה קדימה, במבט ישר. באותו ערב ניסיתי להלביש את פרדי בבגדים נקיים. הוא בדיוק לכלך את עצמו. התכוננתי להחליף לו לחולצה ותחתוני בוקסר נקיים. פרדי הרים את הרגל וניסה לעזור לי, וכוחו לא עמד לו. זה היה הדבר האחרון שהוא עשה. הסתכלתי עליו וידעתי שהוא מת, אבל העיניים שלו היו עדיין פקוחות.
אני עדיין זוכר את המבט שהיה לו בעיניים, הוא נראה זוהר. רגע לפני הוא היה עם פנים עצובות, ולפתע הוא חזר לכל מה שהיה לפני – הוא נראה סוף סוף שליו. כשהבטתי בו, הייתה לי תחושה אדירה של הקלה, הוא כבר לא סבל. לקחתי את השעון שפרדי אהב, שהיה מונח ליד המיטה. אותו שעון שפרדי ביקש ממני שאקנו לו כמתנה. הסתכלתי עליו: השעה הייתה 12 דקות אחרי 7. עצרתי את השעון ולעולם לא הפעלתי אותו שוב. השחלתי את הידיים שלי מתחת לצוואר של פרדי, ונישקתי אותו לשלום בפעם האחרונה".
ההודעה על מותו של פרדי מרקורי ברחבי העולם
ג'ים האטון נפטר ממחלת הסרטן ב-1 בינואר 2010.