>> לקבוצה של mako גאווה בפייסבוק כבר הצטרפתם?
סקרייבר נולדה לפני 20 שנה בדנמרק. השם האמיתי שלה הוא למעשה יוספינה סקריבר, אבל לצורך הבמה הבינלאומית היא מאנגלזת את שמה ומציגה עצמה בשם המצטלצל יותר עבור האוזן האמריקנית.
"אמא שלי לסבית, אבל היא הייתה רווקה כשהיא רצתה ילדים, והיא גם רצתה לגדל ילד עם גבר", מספרת סקרייבר בראיון ל-BuzzFeed Fashion. "אז היא הלכה למגזין הלהט"ב הדני 'פאן-בלדט' ופרסמה מודעה: 'יש איזה זוג הומואים או איזה גבר הומו שרוצה להיות אבא?'. חמישה גברים השיבו, ובסופו של דבר היא בחרה באבא שלי. זה די מצחיק, החיים שלי החלו ממודעה במגזין, והיום אני מככבת במודעות במגזינים".
"דנמרק היא מקום הרבה יותר סובלני ומקבל מארצות הברית"
לסקרייבר יש אח קטן, בן 13, מאותו אבא ומאותה אמא. בנוסף, בעלו לשעבר של אביה, אצלו היא גדלה עד גיל שש, קרוב אליה מאוד, ממש כמו "דוד". "הוא בא לחגוגו איתנו כל חג מולד, אז זה תמיד מרגיש כמו משפחה אחת גדולה, בגלל כמות האנשים", אומרת סקרייבר.
וכך, כאשר שואלים אותה לעתים קרובות איך זה להיות ממשפחה לא מסורתית, סקרייבר לא יודעת כיצד להשיב על כך. "בשבילי, זאת המשפחה שאני מכירה ואוהבת", היא אומרת. "לרוב החברים שאיתם גדלתי היו הורים גרושים, אז לא הייתי היחידה שאבא ואמא שלה לא חיים יחד, וזה נראה היה לי טבעי מאוד שיש לאבא בית אחד ולאמא בית אחר".
כשהיא נשאלת האם לדעתה יותר קל לגדול במשפחה גאה בדנמרק מאשר בארצות הברית, סקרייבר משיבה בחיוב ללא היסוס. "דנמרק היא מקום הרבה יותר סובלני ומקבל מארצות הברית", היא אומרת. "אני לא מדברת רק על זה שיש שם נישואים בין בני אותו מין. אנשים יודעים שזה לא התפקיד שלהם לשפוט אחרים".
"תמיד אני זאת שלוקחת את ההורים שלי בכח למצעד הגאווה"
ולמרות הכל, כל הנושא של משפחות גאות היה חדש יחסית לפני עשרים שנה. "אמא שלי חינכה אותי תמיד להיות גאה במי שאנ. היא הייתה אומרת לי: 'אל תסתירי ואל תתביישי, כי ברגע שהנושא הזה יגרום לך מבוכה – ילדים יזהו את זה כנקודת תורפה ולא יפסיקו ללעוג על זה'. אז תמיד כשבאתי לבית הספר אמרתי בגאווה שיש לי אבא הומו ואמא לסבית, ובחיים לא ירדו עלי.
"היה פעם תלמיד שבא ואמר לי: 'את וההורים שלך בסדר, אבל באופן כללי אני לא אוהב הומואים'. אני צחקתי עליו ואמרתי לו: 'אתה כנראה טיפש מדי כדי להבין משהו מהחיים שלך'. זה היה מדהים, כי במשך שבוע כולם צחקו עליו על זה שהוא טיפש. היום אנחנו חברים ממש טובים".
ומלבד חג המולד, גם מדי חודש יוני תמצאו את סקרייבר חוזרת לדנמרק, כדי להשתתף במצעד הגאווה של קופנהגן. "תמיד אני זאת שלוקחת את ההורים שלי בכח למצעד, כי אני כל כך גאה בהם", היא אומרת.
ואם יש משהו שמרגיז את סקרייבר, הוא הטיעון על הנזק הפוטנציאלי לילדים בו משתמשים אמריקנים המתנגדים לנישואים בין בני אותו מין. "יש כאלה שאומרים: 'הם יולידו עוד הומואים'", היא אומרת וצוחקת: "דווקא לזה לא הייתי מתנגדת. במקרה שלי הם נכשלו, הם עשו אותי סטרייטית. מה לעשות, אף אחד לא מושלם.
"ויש כאלה שמדברים על הנזק החינוכי, על כך שהילדות שלנו תהיה קשה, שנגדל אומללים. אז כאן אני רוצה להיות הקול של ילדי הקשת ולומר: הייתה לי את הילדות הכי מאושרת בעולם".
עושה משהו עם הפרסום
אמה של סקרייבר שיחקה איתה כדורגל, אביה לימד אותה אמנות. את האהבה והמשיכה לאופנה קיבלה סקרייבר מדודתה, יועצת אופנה וסטייליסטית במקצועה. "יש לה מלא חברים בתחום, אז מגיל צעיר מאוד דגמנתי בשביל החברים שלה", היא מספרת. "כבר בתור תינוקת דגמנתי טיטולים של פמפרס. בתור ילדה לא הייתי במסגרת סוכנות, דודה שלי פשוט סידרה לי עבודות".
כשהגיעה לבית הספר היסודי הפסיקה הילדה יוספינה לדגמן, והחליטה להשקיע את כל כולה בנבחרת הכדורגל של ליגת הבנות האזורית. "כשהייתי בת 14 נסענו לניו יורק עם הקבוצה", היא מספרת. "ויום אחד מישהו עוצר אותי ברחוב ואומר לי: 'אני סוכן דוגמניות ואני חייב לייצג אותך'. אני, חצי מבוהלת, אומרת לו: 'לא תודה', וממשיכה ללכת משם מהר.
"כשחזרתי לדנמרק, סיפרתי על זה לדודה שלי ולחברים שלה, שייעצו לי ללכת על זה ולשלוח תמונות לסוכנויות. גם מצאתי את עצמי מסתובבת ברחוב, ואנשים זרים אומרים לי: 'וואו, את חייבת לדגמן'. בסוף אמרתי: 'טוב, בואו ננסה'. אז שלחתי תמונה לסוכנות 'יוניק', והם התקשרו אלי ממש ממש מהר".
סקרייבר אוהבת לדגמן ואינה מכחישה שהיא נהנית גם מהפרסום. "אבל הפרסום לא שווה כלום אם אתה לא עושה איתו משהו. ואני רוצה להשתמש בפרסום שלי כדי להיות הקול של ילדי הקשת".