>> לקבוצה של mako גאווה בפייסבוק כבר הצטרפתם?
יום אחרי שהתפזר ענן הנצנצים של טקס האוסקר ה-86, והשמחה הגדולה בעקבות זכייתם של מת'יו מקונוהיי וג'ארד לטו על הסרט "מועדון הלקוחות של דאלאס" שככה, זה כנראה זמן מספיק טוב כדי להתחיל לעכור אותה. קולות שנשמעים בשעות האחרונות ברשתות החברתיות מבקרות הן את מקונוהיי והן את לטו על נאומי הזכייה שלהם, על מה שבחרו להזכיר ולא להזכיר, ועל העובדה שהם זכו מלכתחילה.
נתחיל בג'ארד לטו, שזכה בפרס שחקן המשנה הטוב ביותר על גילום דמותה של רייאון, טרנסג'נדרית החולה במחלת האיידס. לטו הודה בסוף הנאום שלו "ל-36 מיליון האנשים שאיבדו את הקרב לאיידס, ולכל אלו שאי פעם הרגישו חוסר צדק על מי שאתם ומי שאתם אוהבים, הלילה אני עומד כאן איתכם ובשבילכם". שזה נחמד, אבל מגיבים רבים טוענים שהיה צריך להודות גם, או לפחות להזכיר ספציפית, את קהילת הטרנסג'נדרים שהיוותה השראה לעובדת היותו על הבמה. "צעד אחת קטן לג'ארד לטו, מכה אחת גדולה לתנועה הטרנסג'נדרית", צייץ אחד הצופים המאוכזבים.
מעבר לכך, החלו להישמע קולות בקהילה הטרנסג'נדרית שטוענים כי המשחק של לטו דווקא הזיק להם יותר מאשר הועיל. בין הציוצים:
"אם חשבתם שהמשחק של ג'ארד לטו היה כל דבר אחר מעבר לפגיעה מוגזמת, סטראוטיפית וקלישאתית במעמדם של טרנסג'נדרים, לכו תזדיינו".
"העובדה שכל טרנסג'נדר בפיד הפייסבוק שלי חשב שהמשחק של ג'ארד לטו היה פוגעני לא ממש גורם לי לרצות לראות את הסרט הזה".
פעילה טרנסג'נדרית ידועה בבריטניה אף כתבה ביקורת על הטקס בעיתון ה-Independent וטענה כי לדעתה, הופעתו של לטו לא רק שלא הצדיקה את האוסקר שניתן לו, אלא גם לא מזכירה בשום דבר טרנסג'נדריות מהחיים האמיתיים: "אם אתם רוצים ייצוג אמיתי של המגזר הזה, תלהקו שחקנים טרנסג'נדרים".
עם הטענה הזו, אגב, לא כולם מסכימים, ויש קולות שטוענים שהעובדה שמלהקים שחקנים "רגילים" לתפקידים כאלה מעידה על כך שטרנסג'נדרים מתחילים להשתלב בחברה. חוץ מזה - "ג'ארד נשכר כדי לשחק טרנסג'נדרית בסרט קולנוע", צייץ אחד המגיבים, "הוא לא אחראי לליהוק. הוא עשה עבודה טובה, תתגברו על זה".
איפה האיידס?
ועכשיו לעמיתו לסרט, מת'יו מקונוהיי. מקונוהיי זכה בפרס השחקן הראשי הטוב ביותר על גילום דמותו של רון וודרוף, בוקר וחשמלאי הומופוב המגלה שהוא נשא HIV, והקהילה שמחה וצהלה על ההכרה המעודדת במחלה בנגיף. אלא שעכשיו נשמעות ביקורות שזועמות על כך שמקונוהיי, שזכה בפרס בזכות גילומו של אדם החולה באיידס בסרט שעוסק באיידס, לא הזכיר את המילה אפילו פעם אחת במהלך שלוש הדקות של נאום הזכייה הארוך שלו. מקונוהיי, לעומת זאת, כן זכר להודות לאלוהים ולעצמו.
"מקונוהיי תיאר איך הוא עצמו בהווה הוא מודל החיקוי של עצמו בעבר, אבל האנשים שחיו ומתו בגלל איידס ואותם חלב מקונוהיי בשם האמנות - הם לא חשובים בכלל", נכתב באתר Salon.
המגזין טיים כינה את נאום הזכייה של מקונוהיי "מוזר" ו"מעשייה חצי ביזארית על העולם הפנימי שלו", ואילו בווג כתבו: "מקונוהיי התלהב מעצמו כמו אדם שהחשיבות העצמית שלו היא לא רק מקצועית אלא גם קוסמית".
רבים מהמצייצים טענו כי השמטתו של מקונוהיי בולטת במיוחד לאור נאום הזכייה של לופיטה ניונגו על "12 שנים של עבדות", שאמרה בפני כולם: "זה לא חומק ממני לרגע שכל האושר הזה בחיי הוא הודות לכאב וסבל של מישהו אחר".
הסרט מועדון הלקוחות של דאלאס, המתרחש באמצע שנות השמונים ומבוסס על סיפור אמיתי, מספר את סיפורו של רון וודרוף (מתיו מקונוהיי), בוקר וחשמלאי הומופוב, המגלה שהוא נשא HIV ונותרו לו 30 ימים לחיות. בניסיון להשיג תרופות שיאריכו לו את החיים הוא מקים יחד עם רייאון (ג'ארד לטו) מועדון לקוחות המוכר תרופות לנשאים וחולים. הסרט מציג את התסכול הרב של הקהילה ההומוסקסואלית בארצות הברית של שנות השמונים, אשר נאלצה להלחם גם עם מגפה קטלנית שחיסלה אט אט את כל חברי הקהילה, וגם עם האטימות של הממשל שהתמהמה במציאת פתרון וסירב להעניק טיפול לנשאים והחולים בשל שיקולים כלכליים ופוליטיים שונים.
הרעיון לסרט החל בשנת 1992, כאשר התסריטאי קרייג בורטון ראיין והקליט את רון, לאחר שקרא על סיפורו בכתבה שפורסמה בעיתון. בורטון שינה פעמים רבות את התסריט, וכבר בשנות ה-90 הוא ניסה להוציא לפועל את הפקת הסרט, כשהוא מציע את תפקיד הבמאי לבמאים דניס הופר, מארק פורסטר וקרייג ג'ילפסי. גם ליהוק התפקיד הראשי עבר תהפוכות במהלך עשרים השנים, כאשר בין השאר הוצע התפקיד לשחקנים וודי הרלסון, בראד פיט וראיין גוסלינג. אחרי למעלה מעשרים שנה, הבמאי הקוויבקי ז'אן-מארק ואלה הפך להיות המוציא לפועל של הסרט עם מתיו מקונהיי בתפקיד וודרוף.