במשך ארבע שנים שמרה לילי מדיגן בת ה-18 ממיידסטון שבאנגליה את זהותה האמיתית לעצמה, עד שאזרה אומץ לספר למשפחתה ולחבריה הקרובים. חודשיים אחר כך החליטה לילי להחליף אחת ולתמיד את תלבושת הבנים האחידה של בית הספר לתלבושת האחידה של הבנות.
>> "ביקשתי ממנו להפסיק אבל הוא רק הגביר את הקצב"
>> 12 דמויות ספרותיות גאות שהפכו לסטרייטיות בקולנוע
לילי למדה אז בשישית הנמוכה של בית הספר סנט סימון סטוק, הכיתה הלפני אחרונה בשיטה הנהוגה בבתי ספר קתולים באנגליה. במרץ האחרון לילי הגיעה לראשונה לבית הספר בחולצה אותה לובשות שאר תלמידות המוסד. מה שקרה בעקבות השינוי שעשתה במלתחה שלה היה מעבר למה שדמיינה. כעת היא בוחרת לחלוק את סיפורה עם התקשורת.
מיד אחרי שנכנסה לבית הספר, היא נלקחה הצידה בידי ראש המחלקה השישית (הכיתות הגבוהות) ובשיחה אישית במשרד הודיע לה שקוד הלבוש שלה אינו תקין. "אמרתי לו שאני מזדהה כאישה ולכן קוד הלבוש הזה הוא הנכון בשבילי", היא מעידה. לילי נלקחה אז לייעוץ נוסף, שגם במהלכו ניסו "להסביר" לה עד כמה לבושה אינו תקין. היא העדיפה להמנע מעימות ויצאה מבית הספר עוד באותו היום.
"אני תמיד ידעתי את זה בתת-מודע", לילי טוענת, "אבל כשלמדתי את המילה טרנסג'נדר היה קליק ופתאום הבנתי". לילי סיפרה לאמה במהלך ארוחת הערב וגם לחבריה מבית הספר. לדבריה התגובות היו חיוביות, "הם חשבו שאני מאוד אמיצה שיצאתי מהארון, שאני מי שאני".
בבית הספר, לעומת זאת, חשבו אחרת לגמרי ואת לילי זה הפתיע: "היחס הזה גרם לי להרגיש שמשהו איתי לא בסדר. את מתחילה לחשוב שאולי הבעיה בך. זה מרחיק. נדמה לך שבית הספר אמור להיות שם בשבילך אבל אז זה קורה והאמון שלך נשבר". כבר באותו יום זימנו אותה ואת אמא שלה לפגישה שנקבעה ליום המחרת.
במהלך הפגישה בית הספר לא זז מעמדתו המקורית, אפילו שלילי התעקשה להזכיר להם את חובתם לא להפלות על רקע מגדרי לפי תקנת השוויון של 2010. הכל לשווא. הברירה שהעמיד בפניה בבית הספר הייתה להתלבש כמו בן, או לעזוב את בית הספר. מזועזעת מהרעיון לצאת מחדש מהארון במוסד אחר, לילי חזרה עוד באותו יום לבית הספר לבושה במדים "תקינים", וכך המשיכה לעשות בשבועות העוקבים.
היא החלה לסגת לדיכאון, נשארה בבית ואיבדה את החשק לצאת או להגיע לבית הספר. בניסיון להכריח את בית הספר לקבל תלמידות טרנסיות, היא החתימה מעל 200 אנשים על עצומה, רובם תלמידים, המאפשרת לתלמידים אחרים להתלבש ולפנות לשירותים התואמים אותם מגדרית. התלמידים כבר קראו לה לילי, אבל המאמצים שלה להכרה מצד בית הספר נכשלו.
ובכל זאת היא לא התייאשה, מדיגן פנתה למשרד הפנים ושינתה את שמה רשמית מליאם ללילי. היא שלחה מייל למנהל בית הספר ומעבר לדרישותיה הקודמות, הודיעה לו ששינתה את שמה ללילי וכך מחויב לעשות גם בית הספר. נאמר לה בחזרה ששום דבר לא הולך להשתנות. "יותר שמחתי שהתלמידים החלו לקרוא לי לילי מאשר שהייתי עצובה שהמורים קראו לי ליאם", היא משתפת.
זה היה הרגע שהיא החליטה לטלפן לעורך דין. לילי מצאה לשכה המתמחה במקרי אפליה שהסכימה לייצג אותה ללא תמורה. זה נדיר לתלמיד בית ספר לערב עורך דין, בייחוד באנגליה, אבל לילי הרגישה שאין לה ברירה אחרת: "זה כאילו רק אני נשארתי להלחם על הצד שלי. זה נראה כמו הצעד ההגיוני הבא".
הם שלחו למנהל מכתב המבהיר בדיוק על אילו תקנות הוא וצוות בית הספר עברו ביחסם ללילי. במכתב דרשו מבית הספר להפסיק את מנהגם המפלה, לקרוא לה בשמה הנכון, ולאפשר לה להשתמש במתקני הבנות במקום וללבוש את התלבושת השמורה לבנות.
תגובה מהמנהל התקבלה רק כשבועיים מאוחר יותר. הוא קיבל עליו את כל הטענות שהועלו במכתב, והוסיף מכתב התנצלות משלו ובו נכתב שלא הייתה כוונה לגרום צדק מצד הנהלת בית הספר, ושהם מציעים את התנצלותם על כל כאב שנגרם.
לילי שמחה על הניצחון שלה מול בית הספר אבל מצטערת שהדברים התדרדרו עד כדי כך. את המכתב מהמנהל היא קיבלה באוגוסט האחרון וכעת היא מתחילה את שנת הלימודים האחרונה שלה בכיתה השישית הגבוהה. היא מתלבשת איך שנוח לה, המורים קוראים לה לילי ומשתמשים, לרוב, בפנייה מגדרית נכונה. הנוכחות שלה והציונים בבית הספר עלו משמעותית, ולאט היא יוצאת מהדיכאון חזרה לעולם: "עכשיו הרבה יותר טוב, אני שמחה יותר מפעם. זה רק מראה כמה להפלות מישהו יוצר אצלו תחושות רעות".