"הפסקתי את תהליך ההתאמה המגדרית שלי לפני שהגעתי לישראל, כי אמרו לי שיהודים מסוימים לא אוהבים אנשים טרנס": כך מספרת ל-mako באנגלית רהוטה לני, שעובדת כמטפלת סיעודית בישראל כבר ארבע שנים, במהלכן בחרה לחשוף את תהליך ההתאמה המגדרית שאותו היא עוברת.
כבן למשפחה בת ארבעה ילדים, שגדל בפיליפינים השמרנית, לני (37) מספרת שהשנים הראשונות כמטפל סיעודי בישראל לא היו קלות, משום שהיא נאלצה לשמור בסוד את התהליך שהחלה, והיא נאלצה ליטול את ההורמונים בהיחבא. אך עבורה, הדבר היה עדיף מאשר מציאות חייהם של להט"ב במדינת מולדתה, שהם הם סובלים מאפליה.
"הייתי גיי בפיליפינים כי במקצוע כמו שלנו אסור ללבוש שמלות או לשים מייק אפ", היא מספרת, עדיין בחיוך. "יש אפליה נגד טרנס ואני הייתי מועסקת על ידי הממשלה, אז לא יכולתי להתלבש כמו אישה. רציתי להיות כנה עם עצמי ועם האנשים הסובבים אותי, בחיים ובעבודה".
לאחר שהגיעה לישראל לפני כשלוש שנים והחלה לחיות בתל אביב, לני משתפת שהקיפה את עצמה בסביבה תומכת שסייעה לה לממש את עצמה ואת הזהות המגדרית הנבחרת שלה. השינוי הגיע לאחר חששות רבים, סבל והסתרה, בעיקר משום שהיא הייתה סבורה כי כאן לא תוכל לחיות את חייה כפי שהיא רוצה - אבל המעבר לתל אביב הוכיח לה שהיא טועה. "סיפרו לי שחלק מהישראלים והיהודים לא אוהבים שטרנס או גיי יטפלו בהורים שלהם, אבל אז התמקמתי בתל אביב והאנשים שסובבים אותי חיזקו אותי שזה בסדר להיות כנה עם עצמך ולחזור לתהליך ההתאמה - אז עשיתי את זה".
לני מספרת שקיבלה תמיכה מלאה ממשפחתה, למרות שמדובר במשפחה חקלאית מהכפר שמגדלת אורז. החיים בישראל אומנם שונים מאוד מהחווה המרוחקת שבה גדלה, בפרט כשברקע מגפה הקורונה, הפוליטיקה המורכבת והמלחמה המתמשכת, אך יחד עם זאת לני מלאת הודיה ואומרת כי מבחינתה זה המקום הכי טוב: "ישראל היא מקום טוב למגוון האנשים שחיים בה, למרות המלחמה. פה אנחנו יודעים שהצבא מגן עלינו, שאנחנו בטוחים".
איך המטופלים וקרוביהם קיבלו את תהליך להתאמה מגדרית?
"שמרתי את זה בסוד בהתחלה כי רציתי להיות מקצועית, אבל מגיע שלב שכבר אי אפשר לשמור בסוד. אני משתפת שאני טרנסית בתהליך, שאני נוטלת הורמונים. אני תמיד שואלת אם זה בסדר שאני אטפל באמא או אבא שלכם בתור טרנסית. אני מאוד מכבדת את הדת היהודית ולא רוצה לפגוע באנשים. אני מבינה שיש אנשים שלא יכולים לקבל את זה".
בתחילת השבוע, כששוחחנו עם לני לקראת פרסום הכתבה, היא סיפרה כי במשך שלושה חודשים היא מחפשת משפחה שתעסיק אותה כמטפלת סיעודית, אך למרות הביקוש היא מתקשה למצוא אחת משום שתמיד השאלה הראשונה שנשאלת היא האם היא בן או בת.
"תמיד כותבים במודעות שמחפשים מטפל או מטפלת, אז כשאני פונה תמיד השאלה הראשונה היא אם אני בן או בת. אני תמיד אומרת שנולדתי זכר אבל עכשיו אני טרנסג'נדרית בתהליך, ואנשים אמרו לי בפנים 'המשפחה שלי לא אוהבת טרנס'. אנשים מחפשים מטפל גבר או מטפלת אישה, אבל אני עכשיו שילוב של שניהם – אני נראית כמו אישה, יש לי את החום והעדינות של אישה, אבל כוחות של גבר".
"אני יכולה לספק סביבה טיפולית בטוחה ואוהבת"
את לני, שהקפידה לשמור על חיוך וחיוביות לאורך כל הריאיון על אף שהייתה זקוקה נואשות לעבודה, זכינו להכיר דרך שרה פרי, אשת משאבי אנוש בסוכנויות סיעוד בעברה, וכיום יועצת למשפחות בנושא סיעוד ומטפלים סיעודיים זרים. שרה (37), במקור מירושלים וכיום מתל אביב, עוסקת כבר מעל לעשור בעולם הסיעוד וכך נחשפה אל סיפורה של לני, שסייעה ללני למצוא משפחה חדשה שתעסיק אותה, על אף שהדבר לקח זמן מה.
שרה מספרת כי היו לא מעט ניסיונות למצוא את המשפחה המיוחלת, ולאורך הדרך האפליה הייתה ניכרת ומשפחות רבות אמרו מפושרות שהם אינם מעוניינים במטפלת טרנסג'נדרית. שרה הביעה מכך, שכן בעיניה הזהות המגדרית של לני היא דווקא יתרון. "לני מאוד מכבדת את המשפחות והיא גם מבינה שיש משפחות שלא יכולות להעסיק אותה, אבל היא גם בטוחה שיש כאלה שכן", היא אמרה. "אני יכולה לראות את האפליה שבדבר, אבל היא באמת לא ראתה את זה כך. היא הבינה שלא יתאפשר לה לעבוד אצל כל אחד, אבל כל מה שהיא רצתה לעשות זה פשוט למצוא עבודה ולטפל".
בעיניה של פרי, בתחום המטפלים הסיעודיים, תהליך ההתאמה המגדרית מהווה דווקא יתרון. "יש פה חום ועדינות של אישה, עם יכולות פיזיות של גבר. בעבודה הזו יש אספקטים שהם יותר פיזיים, כי צריך להרים משקלים, ופה זה דווקא יתרון, אבל כשניסיתי למצוא לה משפחה והגשתי את ההמלצות אמרו לי מפורשות שלא רוצים להעסיק אדם שהוא טרנס".
לני הסבירה כי היא לא פנתה לארגוני להט"ב בבקשה לסיוע, זאת למרות שלבטח יש נתונים לגבי קשישים להט"ב בקהילה וראוי שיהיה גוף שייתן מענה לצורך הזה, שסביר שיצמח בעשורים הקרובים עם ההזדקנות הממשמשת ובאה של קהילת הלהט"ב בישראל. יממה לפני פרסום הכתבה התרגשה לני לעדכן כי היא מצאה משפחה שקיבלה אותה בחיבוק חם. "אני רוצה לעבוד. אנחנו כאן כדי לטפל בהורים שלכם, או הדודים שלכם, ואם הם יצאו מהארון, או חיים כלהט"ב, אני יכולה לתת להם את הכבוד ולספק להם סביבה טיפולית סיעודית אוהבת, הרמונית ויציבה וכן - גם להט"בית", היא הוסיפה.
שרה מסיימת בסיפור מרגש מניסיונה בעולם הסיעוד, על זוג הומואים בני 80+ שנאלצו לצאת מהארון רק עם גילוי מחלתו של אחד מהם. "כל השנים הם חיו יחד בסוד מהמשפחות, ורק בסוף, בגלל מחלה שאחד מהם לקה בה, נאלצו לצאת מהארון בגלל הטפסים והבירוקרטיה של הסיעוד", היא מספרת. "מצאתי להם מטפל, שכאשר אחד מהם נפטר הוא טיפל גם בשני. זו הפעם הראשונה שחוויתי זוג גאה בעולם הסיעוד, אבל אני מניחה שיהיו בעתיד הקרוב מאוד עוד רבים כמוהם".
תגובות