כמעט כל אדם המזוהה עם הקהילה הגאה מכיר את הסיפור המוכר על הלילה הלוהט של ה-28 ביוני 1969, אז פשטה המשטרה על בר ה-Stonewall Inn במנהטן, ניו יורק, שכרגיל, בדיוק היה מלא בלקוחות קבועים מהקהילה הגאה המקומית. במקום התפתח עימות עם השוטרים, כאשר חלק מהעדויות כוללות סיפור על יידוי לבנה על ניידת משטרה מידי אדם המזדהה בשם מרשה פי ג'ונסון.
האירוע התפתח לסדרת אירועי התקוממות עממית ומהומות שנמשכו כשישה ימים ולילות, בהם נפתחו עוד ועוד מקומות בשכונה שהכריזו על עצמם חופשיים לביטוי להט"בי ציבורי. לאחר שהתפזר העשן הבינו כולם שהחלה המהפכה הגאה ותנועת הגאווה, עם ייסוד המצעד לביטוי להט"בי ציבורי. האמנם?
הסיפור הרומנטי הזה הוא כזה שנוח לזכור, אך למעשה המציאות מורכבת יותר מכמה שורות. נשאלת השאלה האם כך באמת קרה כפי שמספרים, ואם לא, מה הסיפור האמיתי? היכן באמת החלה המהפכה הגאה ומי היו האנשים שהובילו אותה? מבדיקה שערכנו הדעות חלוקות, וגם ליהודים, כמובן, יש חלק.
היציאה הראשונה מהארון
על פי עדויות היסטוריות, הזהות ההומוסקסואלית החלה להתגבש עוד בשלהי המאה ה-19 בגרמניה, כמאה שנה לפני מהומות סטונוול (אפילו המילה הומוסקסואל היא מינוח גרמני - הלחם של שתי המילים 'הומו' – זהה – 'סקסואל' - מיני). אבל רק בשנת 1864, בפעם הראשונה בהיסטוריה המודרנית, קרל היינריך אולריכס, עורך דין ועיתונאי גרמני, עלה לבדו על הפודיום בישיבת הפרלמנט הגרמני מול מאות אנשים מכובדים ודרש לעיני כל הכרה וזכויות שוות לגבר האוראני ולאישה הדיונית – מונחים שמשמעותם גבר שנמשך לגברים ואישה שנמשכת לנשים, אותם הוא טבע במאסה הנפרשת על פני חמישה פרסומים שהחלו בשנת 1862.
כתביו הוקעו והוא נרדף ונאלץ להגר, אבל הסקסולוגים הראשונים בעולם ציטטו אותם והוא עצמו נחשב לאבי מדע הסקסולוגיה המודרנית, כשהוא משמש השראה למדעני המין המפורסמים ריכרד פון קראפט אבינג ומגנוס הירשפלד, חוקר מין יהודי שאת המחקרים פורצי הדרך שלו בנושא מין ומגדר חיסלו הנאצים עם עלייתם לשלטון ב-1933, כאשר פשטו על המכון למחקר המיניות שייסד ושרפו אותו כליל.
כמה עשורים לפני כן, בתחילת המאה, ניהל הירשפלד יחד עם חבריו קומונה של גברים כחלק מהתנועה לשחרור הגוף, בה נטוריזם היה מקובל, כשלוש שנים בלבד לאחר שייסד את ארגון ההומואים הראשון בהיסטוריה: הוועדה ההומניטרית-מדעית לקידום חקיקה פרו להט"ב.
באותה העת החלו בבריטניה להתפרסם כתביו של אוסקר ויילד (אשר נשפט, הואשם ונכלא באשמת הומוסקסואליות), שהושפע מכתביו ושיריו של הפילוסוף והמשורר הבריטי אדוארד קרפנטר, הוגה דעות פוליטי סוציאליסט, איש חינוך ומשורר הומוסקסואל, שבתורו הושפע רבות מכתביו של המשורר האמריקאי וההומוסקסואל וולט ויטמן. באופן מעורר פליאה, קרפנטר, שכתב על אהבת גברים וסייע בהקמת בית הספר החילוני הראשון בצפון אנגליה, נפטר ב-28 ביוני 1929, כ-40 שנה בדיוק על היום, לפני פרוץ מהומות סטונוול.
אחת הסיבות לפרוץ המהומות היא שלאחר מלחמת העולם השנייה בין העשורים של שנות ה-50 וה-60, ניהל הסנאטור ג'וזף מקארתי ציד מכשפות אחר קומוניסטים מטעם הממשל, במהלכו סוכנות ה-FBI ניהלה רשימות של הומוסקסואלים ופשטה תדיר על מקומות מפגש של הומואים ולסביות. הרשויות התנכלו לאנשים ומקומות ציבוריים בשל החשש שעובדת היותם להט"ב הופכת אותם קלים לסחיטה, ואלו שנחשפו ציבורית הושפלו, הוקעו בעיתונות ונעצרו בעוון 'התנהגות בלתי הולמת', או סעיף בחוק שחייב לבוש לפי המגדר.
"לא התחלנו כלום, אבל בהחלט סיימנו את זה"
ההתנכלויות המשטרתיות הובילו להקמת אגודת מאטאשין, שאותה ייסדו הפילוסוף והאנתרופולוג הארי היי, מאהבו רודי גרנרייך ואחרים עוד בשנת 1950, כקבוצת פעולה לסיוע להומואים ולסביות שנעצרים על ידי הרשויות ולקידום חקיקה לשוויון זכויות. האגודה, שבין השאר היוותה בסיס להתארגנות התנועה לזכויות האזרח, אפילו פרסמה בשנת 1952 מדריך קצר של זכויות לנעצר על ידי הרשויות.
כעשור וחצי לפני מהומות סטונוול, נרשמו לפחות 26 תקריות אלימות מול הרשויות בערים הגדולות בארה"ב, כאשר המוקדם שביניהם התרחש בבולטימור מרילנד, ב-1 באוקטובר 1955, אז נעצרו 162 הומואים ולסביות במועדון "פפר היל קלאב", שנפתח שנתיים קודם והיווה אבן שואבת לקהילה הגאה באזור. המשטרה, כך נטען בעיתונות אז, הזהירה את בעל המקום, מורטון כהן, מספר פעמים מפני פשיטה, כי לפי עדויות ידעו שהוא מסייע לגייז ואוהב אותם.
אירוע מכונן נוסף בשם 'מהומות מועדון הבלאק נייט' התרחש בליל ה-5 באוגוסט 1961 בעיר מילווקי, ויסקונסין, כאשר ארבעה חיילי חיל הנחתים נכנסו שיכורים לבר הבלאק נייט, מקום לא חוקי של גייז, בעקבות התערבות שהפסידו בה. השומר בכניסה, שהיה בן זוגה של פרפורמרית הדראג ג'וזי (ג'וזף), ניסה להדוף אותם החוצה מהבר והותקף, אז ג'וזי לא חשבה פעמיים יצאה החוצה, שברה לשניים מהם בקבוק בירה על הראש ושלחה אותם לבית החולים. "אנחנו לא התחלנו כלום אבל בהחלט סיימנו את זה", ציינה ג'וזי קרטר בראיון. "הם באו לחפש צרות. כשניסו להוציא אותם הם תקפו ומיד חשבתי 'ממש לא! אתם ממש לא הולכים לפגוע בבעל שלי'. יצאתי החוצה עם בקבוק בירה בכל יד, מוכנה לדפוק בכמה ראשים".
החברים של הפרחחים ברחו רק כדי לארגן תגבורת ושבו אל הבר עם חבריהם כדי למצוא מעל ל-70 להט"ב לקוחות נאמנים שמוכנים להשיב מלחמה. במקום התפתחה תגרה המונית והמקום נהרס כליל. במקרה הזה דווקא המשטרה סייעה למותקפים, עצרה את הפורעים והגישה כתבי אישום נגדם, למרות שמדובר היה בבר לא חוקי של להט"ב. למרות שג'וזי מעולם לא הזדהתה בתור טרנסית, היא חיה את חייה כפי שרצתה אפילו שהיו חוקים נוקשים כנגד לבוש שאינו הולם את המגדר.
ציון דרך חשוב נוסף במהפכה הגאה אירע בניו יורק כשלוש שנים לפני מהומות סטונוול, בליל ה-21 באפריל 1966, בבר ג'וליוס בשכונת הווילג', אז ארגנו שלושה אקטיביסטים הומואים בראשות הפעיל ריצ'רד (דיק) ליטש באמצעות סיור ברים בשכונה, בליווי עיתונאים.
המטרה הייתה לאתגר באמצעות תחבולה את התקנות המקומיות של העיר שאסרו הגשת אלכוהול להומואים ולסביות בברים ומסעדות (אחת מהמסעדות אף תלתה שלט בכניסה 'אם אתם גייז, לכו מכאן'), חוקים אשר עמדו בניגוד מוחלט לחוקים הפדרליים האוסרים אפליה. בתוכנית המקורית, לאחר סירוב הגשה, יכלה אגודת מאטאשין לתבוע את המקום ואת תקנות העירייה המפלות, ובכך טכנית להביא לשינוי החוקים.
הקבוצה עברה בשלושה מקומות שבניגוד לתוכנית אכן הגישו להם את המשקאות, למרות שהצהירו שהם גייז. ואז הם הגיעו לג'וליוס, שבו נעצר באשמת שידול לאחר שנפל בפח השוטרים. בכניסה היה שלט 'זהו מקום שפושטת עליו המשטרה' ולכן ידעו השלושה שאם יצהירו שהם גייז – לא יגישו להם, ואכן כך היה: הברמן החל למזוג את המשקאות לחבורה אך כאשר הבין מה קורה, סירב להגיש להם עם יד על הכוס, ומכאן התמונה המפורסמת שצולמה באירוע ופורסמה בעיתונות למחרת.
המבצע הזה לא הצליח לשנות את החוקים המפלים, אך הוביל את ועידת ניו יורק לזכויות אדם להצהיר שגם להומואים מותר שיגישו להם משקה. לאחר מכן בוטלה האפשרות החוקית של המשטרה להפיל בפח גברים באשמת שידול, מה שאפשר את הקמת הבר הראשון להומואים.
על פי הנרטיב הרווח של מהומות סטונוול מיוחסת זהות של אישה טרנסית למרשה פי ג'ונסון, דראג קווין שחורה שלכאורה זרקה לבנה על שוטרים ואחת הדמויות המזוהות ביותר עם המהפכה הגאה. עם זאת, בכל מקור היסטוריוני מדייקים וכותבים שהייתה דראג קווין שהזדהה כגבר הומו וטרנסווסטיט – גבר הלובש בגדי נשים כפטיש לגירוי מיני או כאידיאולוגיה. גם ג'וזי ג'וזף קרטר ממילווקי מעולם לא הזדהתה כאישה טרנסית, למרות שהיה דראג קווין ובחר בנראות נשית ברוב הזמן.
טיפולים כירורגים מאששי מגדר אמנם קיימים עוד משנות ה-30 של המאה ה-20, אך ההגדרה לדיספוריה מגדרית הופיעה רק בשנת 1973. למרות הופעת התיאוריות המגדריות הפמיניסטיות בשלהי המאה ה-20, נזילות מגדרית היא תופעה שקיימת בכל אוכלוסייה משחר ההיסטוריה, והיא לא קשורה לזכויות אדם של הומואים ולסביות. גם גבר שנמשך לנשים, כמו שופטת הכדורגל ספיר ברמן, יכול לצאת מהארון בתור טרנסית ועדיין להיחשב חלק מהקהילה הגאה.
למרות הנרטיב הפשטני של מהומות סטונוול והניסיון לצייר תמונה מסוימת שתתאים לתאוריות של הצטלבויות מאבקים, לא ניתן להפריז בחשיבות האירועים שהובילו למהומות, אותם הובילו הומוסקסואלים ולסביות (הרבה מהם יהודים ושחורים), במסגרות חוקיות יותר ופחות.
האם סטונוול רלוונטי לקהילה בישראל?
כאן בישראל כעשור לאחר מהומות סטונוול מצעד הגאווה הראשון (הנעימים והנעמות), שנערך בתל אביב ביולי 1979, בישר אמנם על הייבוא של המהפכה הגאה מהניכר, אך היחס להומואים בפרט וללהט"ב בכללי היה בכי רע, בלשון המעטה, גם הרבה אחרי שנת 1988, אז נמחק הסעיף המפליל מחוק העונשין. הומואים נרדפו בצבא, נודו חברתית והוקעו כסוטים, ועד היום הזכויות המעטות שכן יש לקהילה בארץ הושגו באמצעות עתירות לבית המשפט, אותן הובילו הומואים ולסביות.
אחת מהן הייתה עתירת יונתן דנילוביץ' ז"ל נגד חברת אל-על, שלא השוו את תנאיו לתנאים של עובדים אחרים בחברה ולא סיפקו לבן זוגו כרטיסי טיסה חינם. העתירה הזו הניחה את המסגרת החוקית לשוויון זכויות של זוגות חד-מיניים בעבודה והייתה פריצת דרך לקהיל הגאה. גם עתירת פנקס-ארד לתיקון האפליה נגד זוגות חד-מיניים בחוק הפונדקאות סללה את הדרך לזוגות חד מיניים לעבור את התהליך בישראל בסבסוד המדינה, ממש כמו זוגות לא חד-מיניים. העתירה האחרונה בנושא שסללה את הדרך לאימוץ ילדים בידי זוגות חד-מיניים התקבלה רק בשנה שעברה.
למרות מה שאולי נדמה, המאבק הגאה לזכויות ולמניעת דיכוי ואלימות אינו מושתת על פוליטיקת זהויות ועל נרטיב של התנגדות חד פעמית ואלימה מול הרשויות, אלא בדיאלוג ארוך, בחינוך, בעתירות לבית המשפט, ובעיקר בשיח. הוא אינו מושתת על משטור והשתקה, אלא דווקא על הידברות.
האם נרטיב מהומות סטונוול רלוונטי לקהילה הגאה בישראל של שנת 2025? האם אנחנו מעוניינים להעלות על נס סיפור התנגדות אלים ואמריקאי, או שמא להוקיר את האנשים שבאמת סללו וסוללים את הדרך שלנו לשוויון זכויות, עם כל האתגרים במדינה כמו שלנו, ולא באמצעות 'מאבק' אלא באמצעות דיאלוג? הדעות חלוקות.
