עמית בר יודעת שרק בנס היא עדיין בחיים, בזמן שהיא מתהלכת בין הריסות מה שפעם היה הבניין בו גרה בדרום תל אביב, ומנסה להציל וללקט חפצים אישיים ששרדו את הפגיעה הישירה לדירתה, שגרמה לפציעתה הקשה של אישה אחת ולקריסת המבנה. "תראי, כאילו אנחנו בעזה", היא נשמעת אומרת לאחת השכנות, שמזהירה אותה מפני קרשים עם מסמרים המכוונים כלפי מעלה.
"אין, לא נשאר כלום. אין זכר, חוץ מהמטריה שלא בטוח שהיא שלי", היא אומרת תוך כדי שהיא מנסה לאתר את הרהיטים שלה, אותם קנתה כשנכנסה לדירה לפני חודשיים בלבד. "תראו את המיטה שלי… ואיפה המקרר? אוי אלוהים, תראי את המקרר! אמאלה - אם אני הייתי בבית", היא תוהה מזועזעת בזמן שאחת השכנות שואלת את כולם, ובצדק - "איך שרדנו את החרא הזה?".
באותה שבת ארורה, עליה ידובר ויסופר בדפי ההיסטוריה של העם היהודי כאחד האירועים ששינו את המדינה לנצח, יצאה בר בת ה-37 לטיול עם הכלב המבוגר שלה בשעת ערב. לא עברו מספר דקות והאזעקות על מטח לכיוון אזור המרכז החלו והיא תפסה מחסה. את הבום היא שמעה היטב, אבל לא הייתה מסוגלת להאמין למראה עיניה כשחזרה לדירתה וראתה את ההריסות.
"נבהלתי נורא. אינסטינקטיבית ברחתי למלונית בסביבה והתחבאתי שם", היא משחזרת בשיחה עם mako את הלילה הקשה שבסופו זכתה בחייה, אך איבדה בשניות את כל אשר היה, וכל אשר עבדה עבורו כל חייה. "נכנסתי לדירה הזאת רק לפני חודשיים, אחרי חיפושים ארוכים ומתישים", היא מספרת על הדירה בפלורנטין, שהייתה ואיננה. "שיפצתי, קניתי ריהוט חדש, הוצאתי את כל מה שהיה כדי שסוף סוף אני אוכל לשבת ולהרגיש בבית. אבל לחמאס היו תוכניות אחרות, הם בטח לא אהבו את העיצוב שלי".
כמו שאר המפונים, גם בר פונתה למלון בעיר, אם כי היא מספרת ל-mako שלא נאמר לה תחילה כמה זמן בדיוק תוכל להישאר. היא כמובן לא היחידה שנמצאת בסירה הזו, ויש אזרחים רבים ומשפחות שלמות שפונו מבתיהם מבלי לדעת מתי ישובו, כ-70 אלף ישראלים על פי ההערכות, בין אם מישוב הדרום ובין אם כי נגרם נזק בביתם. מעטים יותר אלה שביתם נחרב כליל, ומעטים עוד יותר האנשים ביניהם שעל הקשת הטרנסית.
לא תמיד חייבים לייפות את המציאות, אבל למרות החרדה שצצה לעיתים תכופות יותר והסטרס הכבד בו היא שרויה, עמית מסרבת לוותר על חוש ההומור. במהלך השיחה היא מתלוצצת על "החפצים האישיים" שנותרו בהריסות אך אולי נבזזו במהלך השבוע האחרון, וכשהיא נשאלת אם תהיה מוכנה להתראיין ולהיחשף בפנים גלויות על מה שעברה, היא מסכימה בשמחה ובקריצה. "כתבה, שער ראשי, אין לי בעיה כפרה, אבל שגל גדות תיזהר מותק, למה אני מאחוריה עושה לה פו".
אבל עוד לפני שתצא לג'ונגל שהוא שוק השכירות בישראל, על כל המורכבויות שבחייה, בר עוד מנסה לעכל את מה שעבר עליה. "אני בטראומה, ועוד לפני המלחמה הייתי בפוסט טראומה. אף אחד לא מזרז אותי למצוא דירה, אבל אני מבינה שאני לא יכולה להישאר במלון לנצח", היא אומרת ומסבירה כי היא מתקשה למצוא פתרון. "אני מחפשת דירה, אבל בינינו גמרתי את כל הכסף שהיה על השיפוץ והריהוט. אני צריכה כמה חודשים להתאפס".
אף על פי שמצבה הכלכלי אינו מזהיר היא לא שוקלת לבקש תרומות. "אני מחפשת דירת שני חדרים בפלורנטין, אבל איבדתי את כל מה שהיה לי אז היא חייבת להיות מרוהטת", היא מספרת ומוסיפה שכבות נוספות של קושי בחיפוש. "יש לי כלב זקן בן 17 ואני אישה טרנסית מזרחית, אז לבעלי דירות יש את כל הסיבות בעולם להגיד לי לא. אני צריכה מקום שיקבל אותי ואני לא מסוגלת נפשית להתמודד כרגע שוב עם הדחיות מבעלי דירה בגלל זה. על הדירה הקודמת שילמתי 5 ולקח לי מלא זמן למצוא אותה, כבר אין מחירים כאלה בפלורנטין. לא עשיתי שום דבר רע לאף אחד, לא פשעתי ולא הבאתי את הרוע הזה לעולם. מגיע לי לחיות בשכונה שלי".
קיבלת בעבר דחיות בגלל שאת טרנסית?
"תשמע, סיפורים כאלה יש לי מכאן ועד להודעה חדשה, אבל יש סיפור אחד שקרה לא מזמן שממש נחרט בלבי. באחד הבניינים שליד הדירה הקודמת ראיתי שמחפשים דיירת, אז נכנסתי לחנות קרובה ושאלתי מי בעל הדירה. הוא הצביע לי על אדם שבמקרה נכנס לאותו חנות ואני ניגשתי לברר פרטים. הוא אמר לי שהוא בכלל לא בעל הדירה ונפנף אותי, ולא כל כך הבנתי מה קרה. אחרי כמה רגעים הוא חשב שיצאתי מהמקום ואמר לבעל החנות 'איזה אנשים אתה מביא לי'".
זה נורא פוגע.
"ניגשתי אליו שוב ואמרתי לו 'על איזה אנשים אתה מדבר?' והוא נבהל, הוא היה בטוח שהלכתי. הוא ניסה להגיד שהוא לא התכוון אליי אלא לאנשים אחרים, אבל אני עניתי לו שהוא אולי עשיר בכסף, אבל הוא עני בלב שלו והלכתי. זה שרט אותי. אנשים לא יודעים איזה לב יש לי, אנשים לא יודעים איזה דברים עשיתי ומה אני מסוגלת לעשות. זה היה רע, אנשים מפחדים כי יש להם בראש איזו סטיגמה, אבל הוא אפילו לא נתן לי הזדמנות להחליף כמה מילים, אולי הייתי משנה את הדעה שלו".
בעקבות פניית mako לסגנית ראש העיר תל אביב-יפו חן אריאלי, נרתמו מספר גורמים על מנת לסייע לבר, והוצע לה חוזה שכירות באחד המלונות בדרום העיר לתקופה של תשעה חודשים, בדיוק כפי שנותר לה בחוזה הקודם. כעת היא צפויה להיכנס לביתה הזמני החדש, לעכל את אשר אירע לה ולחפש בנחת, פעם נוספת, מקום שתוכל לקרוא לו בית. "עכשיו כשאני יודעת שיש לי לאן ללכת יש רוגע פתאום", היא אומרת. "אני מרגישה את האנרגיות הטובות של כולם, איך כולם רוצים לעזור. לפעמים כל מה שצריך זה להגיד משהו טוב, להאמין ולאפשר לאנרגיה טובה ויפה להיכנס. פתאום רואים שדברים מסתדרים, רואים מול העיניים שרק ביחד ננצח".
