על אף העובדה שבאופק קיים סיכוי שהיא תישאר מחוסרת דיור, בל נגאר בת ה-18 לא נשמעת מיואשת בכלל ואפילו מצליחה להישאר חיובית ולהביע תקווה גדולה לעתיד הקרוב: לגור עם בן הזוג שלה, יון, אותו הכירה בהוסטל היא שוהה כיום - והתאהבה. "היה קליק מאוד מהיר ואני אוהבת אותו ברמות עצומות", היא מספרת בשיחה עם mako על קמפיין מימון שנפתח עבורם, בו הם מבקשים סיוע במימון שכר דירה. "אני מוכנה לחיות איתו ולבנות איתו חיים ביחד ויודעת שהוא שם לשארית חיי. אני מאמינה שנצליח לעשות את זה ביחד, כמובן עם כל העזרה שנותנים לי, שהיא מטורפת".
כמעט בכל משפט שיצא מפיה במהלך השיחה היא מוקירה תודה. מודה לאנשים, מודה לארגונים, מודה על סיטואציות שקרו בחייה ואף למשפחה שלה, שמסרבת לתמוך בה בתהליך ההתאמה המגדרית אותו היא עוברת כיום. "יצאתי מהבית לפני שלוש שנים, כשהייתי בת 15", היא משתפת בבהירות ובגרות. "הקשר בינינו מאוד מורכב. הייתה תקופה שלא ראיתי ולא דיברתי עם אמא שלי יותר משנה. הם לא מקבלים את התהליך, הם עדיין פונים אלי בשם הקודם ולשון פנייה 'אתה', אבל אני מאוד אוהבת אותם והם מאוד חשובים לי, למרות כל הקושי".
בל מספרת שלמרות שהיא לא ראתה את משפחתה חודשים ארוכים, היא מנסה ליצור קשר. "אני בטוחה שהם משתדלים, אבל הם לא מקבלים או רוצים לתמוך בתהליך שלי - וזה בסדר", היא מבהירה כבר בתחילת השיחה. "זה תהליך שלהם עם עצמם ואני מקבלת את זה. אני פשוט שמחה שהם קיימים והאהבה שלי אליהם לא תלויה בדבר. היא תמיד נשארת".
החיוביות הזאת נשמעת היטב בקולה של בל, שלמרות גילה הצעיר הספיקה להחליף לא מעט מסגרות בשנים האחרונות. "אני נמצאת המון שנים במסגרות של הרווחה, אבל כבר עברתי את גיל 18, אני מסיימת את כיתה יב' עם בגרות מלאה, וזאת אומרת שאני צריכה לעזוב את ההוסטל שאני חיה בו כרגע", היא מסבירה את נסיבות חייה. "אני צריכה להתחיל את החיים שלי בלי שום תמיכה כלכלית ובלי יכולת לממן את עצמי, אז אני ובן זוגי החלטנו לבקש מאנשים עזרה כספית".
בל מספרת שבכוונתה לשרת את מדינת ישראל בשירות לאומי, אך מספרת שכרגע אין דירות פנויות המיועדות לבני ובנות שירות. "במקביל לשירות הלאומי אני אעבוד בשאר הזמן, אבל יודעת שאני לא אצליח לממן שכר דירה בכוחות עצמי", היא מבטיחה. "זאת סיטואציה מאוד קשה לזוג צעירים בני 18 שרק יוצאים לעולם, להיות במצב שבו אין לך שום תמיכה, אבל אני מאמינה שיחד אנחנו נתגבר על הקושי הזה".
"החיים כהומו קשים, אז בתור טרנסית בכלל"
בל נגאר נולדה למשפחה דתית בדרום הארץ, אך בנעוריה יצאה מהדת והחלה ללמוד בפנימייה חילונית לבנים. בתקופתה שם החלה להרגיש מעט יותר בנוח בעור של עצמה ויצאה תחילה מהארון כהומו. "הייתי יוצאת רק בסוף השבוע להורים והיו כמה אנשים בודדים שידעו", היא נזכרת. "זה היה בהתחלה של הקורונה, היה פורים ואני רציתי להתחפש לשטן. כחל מהתחפושת עשיתי בניית ציפורניים בחשאי, אבל אמא שלי גילתה והיא לא קיבלה את זה טוב בכלל. נאמרו כל מיני דברים, שאסור לי להתפלא שצוחקים עלי. זאת הייתה שיחה קשה שבסופה ארזתי מזוודה ויצאתי מהבית. העיר לא הייתה טובה אלי, הבית לא היה תומך, אז הלכתי ונשארתי בפנימייה כל תקופת הסגר".
כבר אז הבינה בל כי היא רוצה לאמץ את הזהות הנשית שלה אבל לא ידעה לתת לזה שם, משום שהגיעה מחברה סגורה יותר ולא נחשפה למידע על הקהילה הטרנסג'נדרית. "בתקופת הסגר הפנימייה הייתה ריקה והיה לי המון זמן עם עצמי", היא נזכרת ברגע הגילוי. "אני זוכרת רגע של הארה אחרי שצפיתי בפרק של 'סליחה על השאלה' עם טרנסים וטרנסיות. קיבלתי בום, הזדהיתי מאוד עם התחושות והרגשות. אז ידעתי שיש הומואים ולסביות, אבל כשמדברים על טרנס הדבר הראשון שעלה לי למוח זה זנות ומוות. היה לי מאוד קשה לקבל את עצמי, לא הצלחתי להכיל את הדבר הזה וחשבתי שאם החיים שלי כהומו היו קשים, אז בתור טרנסית - בכלל".
אבל בל לא הייתה מסוגלת להתכחש לזהות האמיתית שלה והחלה לאט לאט לצאת מהארון בתור טרנסית בפני חברים קרובים, עד שסיפרה בסופו של דבר גם לאמא שלה. "היא לא הייתה יכולה לקבל אותי בנראות נשית", היא נזכרת. "היה נתק ארוך מאוד. הייתי פגועה וכועסת, נשאבתי למקום מתגונן ולא רציתי איתם קשר. נשארתי בפנימייה עד שהגיע החופש הגדול, ואז הרווחה התערבה".
בל עברה לגור אצל דודה שלה לתקופה מסוימת, אך למרות התחושה ששם היא זוכה לקבלה עמוקה של זהותה המגדרית, הלחצים מכיוון המשפחה הכריעו והיא עברה בסופו של דבר ל"בית דרור", הוסטל עבור נוער להט"ב. "פתאום קיבלתי בום של הכלה וקבלה", היא מספרת על התקופה בהוסטל הגאה. "פתאום ראו אותי רק בתור בל. לא בתוך גבר שעכשיו הוא אישה, לא בתור קוקסינלית או טרנסית, לא בשם הקודם אותי. פתאום ראו אותי בתור מי שאני וזה היה מחמם לב ומדהים. אני לא אשכח את קבלת הפנים הזאת. בפנימייה ירקו עלי, קיללו אותי והתעללו בי. הציקו לי המון והרגשתי רע במסגרת הזאת, אבל נשארתי כי לא ידעתי שיש אופציה אחרת, ובית דרור הראה לי שאפשר אחרת".
בימים שלה בבית דרור דחפה בל כמה שרק אפשר לעבור לגור אצל משפחת אומנה, עד שנמצאה אחת עבורה. למרבה הצער, החיבור לא צלח והיא שבה לבית דרור פעם נוספת. כעבור מספר חודשים נמצא בשבילה מקום בהוסטל לנערות בסיכון בירושלים. "הייתי שם חצי שנה וגם שם לא הרגשתי מחוברת", היא נזכרת. "כולן היו נערות סיסג'נדריות שנולדו נקבה ואני הייתי רק בתחילת התהליך שלי".
בל חזרה לבית דרור בפעם הרביעית, אבל הנדודים שלה לא הסתיימו אז. "עם סיום התקופה בבית דרור עברתי למסגרת דומה, ארוכת טווח, שבה אני נמצאת עד היום", היא מספרת. "זה לא קל כי יש חוקים מאוד נוקשים - תורנויות, שעות שינה מסודרות, יש הרבה פעילויות ולא תמיד אפשר להיות עם הטלפון. זאת משאבת ששואבת ממך המון, אבל אני מרגישה שזה המקום שלי. אני עומדת לסיים את הלימודים באנקורי בראשון לציון ומרגישה ששם מקבלים אותי ורואים אותי באמת. הקשר עם ההורים משתקם לאט לאט, אז אני מרגישה שאני יכולה לצאת עכשיו לחיים העצמאיים שלי".
חשוב לציין שיש אפשרות אחרת. עמותת "אותות" מציעה לך לעבור לגור בדירת מעבר עבור אנשים על הקשת הטרנסית לפני היציאה לחיים העצמאיים, אך סירבת. מדוע?
"אחרי שלוש שנים במסגרות של הרווחה יש לי רצון להתחיל את החיים שלי חופשייה ונכונה יותר עבור עצמי. המסגרות האלה לוחצות, עם חוקים מאוד נוקשים והשגחה שבועית. ההצעה הזאת הוצעה רק לי ולא לבן הזוג שלי, וזה משהו שאני לא יכולה לקבל. נוסף על כך, זו לא דירת שותפים עם חברים, אלא מגורים עם אנשים שאין שום חיבור בינינו פרט לזהות המגדרית שלנו. החלום שלי הוא לבנות בית משל עצמי, שיהיה לי את המקום שלי. אני מאמינה בכוחה של הקהילה ואני מוכנה לעבוד קשה, כמה שרק צריך, כדי שהיה לי יכולת לצאת לחיים עצמאיים בתחושת ביטחון. בסוף, החלום שלי זה להיות כמו כולם".
משרד הרווחה והביטחון החברתי מעניק שירותים לבני נוער וצעירים מכל קשת הלהט"ב הנמצאים במצבי סיכון ומצוקה וזקוקים לסיוע. המשרד מפעיל מסגרות ייעודיות לנוער להט"ב כמו "בית דרור" ו"דרורים", במסגרתן מטופלים מאות בני נוער בשנה. מעבר לכך, מפעיל המשרד מסגרות המשך לצעירים שעברו את גיל 18 אך עדיין מוגדרים בסיכון, כמו "הגג הוורוד" ו"הוסטל אבני דרך".
"משרד הרווחה והביטחון החברתי מזמין כל אדם על קשת הלהטב״ק אשר חש מצוקה או קושי, לפנות דרך מוקד 118 ולקבל מאיתנו סיוע מותאם לצרכיו", אומרת ל-mako ד"ר רותם אפודי, מ"מ סמנכ"לית בכירה במשרד הרווחה וראשת מינהל של"מ, האמון על טיפול באוכלוסיית הלהט"ב. "אנו מאחלים הצלחה לאלו אשר אינם זקוקים להגנה ולטיפול המוענק במסגרות המופעלות באמצעות משרד הרווחה, ושמחים על כך. לצד זאת, כמובן ששערינו פתוחים תמיד בפני כל אדם אשר זקוק לעזרה ולרשת ביטחון".