"המורים פשוט לא יודעים מה לעשות כשיש ילד להט"ב בכיתה" פותחת את השיחה עם mako מירא נסאר, בת 29 במקור מנצרת, בחיוך עצוב בקול רך ורהוט בעברית. נסאר, שמי שיחפשו את שמה יגלו פעילות ענפה למען להט"ב ונוער בסיכון, לומדת חינוך מיוחד במרכז האקדמי לוינסקי-ווינגייט ובמסגרת זו יזמה יחד עם האחווה הסטודנטיאלית הגאה, אור מרגלית וד"ר אלונה פלג יום עיון מיוחד בנושא להט"ב ומגדר בתחילת ינואר. על סדר היום גישות טיפול ועבודה עם נוער להט"ב ומשפחות גאות, עבודה עם נוער בסיכון להט"ב, כיצד לתמוך בהורים לנער או נערה טרנס כאנשי חינוך, ומחזה העוסק בסוגיות להט"ב.
היא משתפת בפתיחות מחוויותיה בתור מדריכה בהוסטל שיקומי לנערים ונערות להט"ב בסיכון וחושפת כיצד רק שם, בעבודה עם הנערים והנערות, הבינה לעומק כמה נדרשת ההדרכה הזו למורים: "המורות והמורים לא מבינים את העניין הזה של להט"ב בבית הספר והם פשוט לא יודעים איך להתמודד איתו, בפרט בנושא הטרנסי".היא ממשיכה ומתארת את התסכול שהייתה עדה לו בקרב התלמידים: "אני זוכרת איך הם היו חוזרים מרוסקים לגמרי מהבית ספר וזה מאוד הרגיז אותי – בית ספר אמור להיות מקום חינוכי והוא לא כזה".
לטענתה של נסאר עצם עובדת היותם של הנערים והנערות להט"ב כבר שמה אותם בסיכון, ואפילו במכללה לחינוך לא מדברים על הנושא מספיק לדעתה, ולכן גם יזמה את יום העיון הזה. "בשנה הראשונה שלי, אחרי הרצאות שהעברתי לסטודנטים בנושא, שמתי לב כמה אנשים ניגשים אלי כדי לדבר איתי ולשאול שאלות מאוד בסיסיות, דברים שהם פשוט לא יודעים, וזה הכעיס אותי".
נסאר מבקשת להנכיח את התמיכה שהיא מקבלת מהאחווה הסטודנטיאלית הגאה אותה היא מייצגת בקמפוס וד"ר אלונה פלג, אבל זה לא אומר שלא היו התנגדויות. היו אנשים שטענו שאין קשר בין להט"ב לחינוך וניסו להניא אותה מלקיים את יום העיון, אבל לרוב הסביבה תומכת.
זו אינה פעם ראשונה שנסאר פעילה כדי לקדם מודעות ללהט"ב ונוער בסיכון. בפעם האחרונה הייתה לפני כשנה וחצי אז פעלה יחד עם חברת הכנסת אבתיסאם מראענה כדי להנכיח את מצוקתם של נערים ונערות להט"ב בסיכון במגזר הערבי בפני הכנסת, בעקבות הרצח המחריד של שרית אחמד זכרונה לברכה.
כשהיא מדברת על התקופה הזו משהו בחזות העוצמתית והנחושה שבה נסדק והיא נזהרת בלשונה: "בפעם הראשונה זה היה כשדיברתי על הקושי של להט"ב בסיכון שהמקום הבטוח היחיד בשבילם נמצא בעיר תל אביב וחוסר היכולת שלהם להחזיק עבודה מסודרת מציב אותם בסיכון. ביקשנו הוספת תקנים של עובדים סוציאליים ופסיכיאטרים בשפה הערבית אבל לצערי זה לא התקדם. בפעם השנייה זה היה על הרצח של שרית".
האם את פוחדת לפעמים?
"יכולתי לחיות עם בת זוג בשקט ואף אחד לא היה יודע אבל הסיבה שיצאתי מהארון זה כדי להפוך את זה להיות פחות מוזר ויותר נורמלי בעיני החברה. מאז שיצאתי מהארון פנו אלי המון אנשים ועזרתי להרבה נוער להט"ב".
"האם אני מפחדת? בהתחלה פחדתי מאוד, מהתגובות של הקרובים לי, האם ינדו אותי, מה יחשבו עלי, אבל עם המקרה של שרית, ככל שחשבתי על זה יותר, העדפתי לדבר ולא לשתוק. התגברתי על הפחד כי החשיבות של זה בעיני היא יותר גדולה מהפחד עצמו. אני שמחה שעשו צדק לשרית, למרות התנהלות המשטרה ובתי המשפט".
כשאת מרצה למורים ומורות לעתיד - כיצד על איש חינוך לגשת לנער או נערה להט"ב בסיכון? מה הצעד הראשון?
"קודם כל לדבר עם התלמיד או התלמידה בעצמם, ולגרום להם להבין שהם בסדר גמור. פשוט להיות איתם בתוך זה. אם התלמיד רוצה תמיכה באיך לגשת להורים שלו ולהסביר להם ולצאת מהארון לדעתי בית הספר חייב להתערב, בדרך חינוכית. בכללי צריך לעבוד עם כל כיתה על נושא של 'קבלת האחר', שזה גם להט"ב אבל לא רק. אם בית הספר מהווה מקום בטוח לתלמיד זה כבר הרבה, ואם בית הספר הוא המרחב שיש לי בתור אשת חינוך שליטה עליו אז אני ארצה לספק לתלמיד הזה מרחב בטוח".
כאשר נשאלה מירא האם היא רואה בעתיד הנראה לעין קבוצות של איגי וחוש"ן נכנסות להרצות בבתי הספר באום אל פאחם, כפר קאסם ורהט, היא משיבה בחיוך ומבט חודר "למה ללכת רחוק? בתל אביב אנחנו עוד בכלל לא שם".
היא מתארת בתי ספר בתל אביב של אוכלוסייה יהודית שבהם המורים פשוט לא רוצים להתעסק בנושא: "המורה מפחדת שאם היא תדבר על זה עם התלמידים יבואו ההורים שלהם ויתעצבנו עליה. באחד מבתי הספר הגיע ילד בכיתה ו' ושאל אותי האם אני זאת ממצעד הגאווה, הסברתי לו מה זה מצעד הגאווה אז המורה שלו לאחר השיעור לקחה אותי הצידה ואמרה לי שעדיף לא לדבר על הדברים האלה במהלך השיעורים כדי לא להסתבך, וזה מאוד הפתיע אותי שזה קורה בתל אביב".
עולם הנוער בסיכון לא זר למירא, שגדלה כילדה ערבייה נוצרייה בפריפריה בנצרת, שם גם יצאה מהארון. בתור ילדת סנדביץ' למשפחה עם חמישה ילדים (שני אחים, שלוש אחיות) להורים ערבים נוצרים, היא מתארת בקצרה את הדרך שעברה המשפחה לקבלה שלה כפי שהיא: "היום סבבה אבל בהתחלה זה היה דרמטי. היה להם מאוד קשה להבין מה זה להט"ב והיה צריך להסביר הכל מאפס".
האם יש משהו שאת מאחלת לנו לקראת 2025?
"שנצליח לאהוב אחד את השני. כל המורכבויות: גם בעניין הלהט"בי, יהודים וערבים, שנצליח לאהוב". דבר נוסף שנאסר מתאווה לו מאוד זה שיום העיון שבנתה יחד עם חבריה לאחווה הסטודנטיאלית הגאה והמרכז האקדמי ימשיך גם אחרי תקופתה במכללה.
"אני רוצה שזה לא יהיה רק חד פעמי, כי שנה הבאה אני כבר לא פה, אבל כל אדם שלומד חינוך, כל אדם שהולך להיות מורה חייב לדעת מה זה להט"ב. אי אפשר לתת לאדם להיות מורה מבלי שהוא מכיר את הנושא, היום מדובר על בין עשרה לחמישה עשר אחוזים מהנוער המגדירים עצמם חלק מהקהילה הגאה".