כריסטופר חביב לא האמין שיגיע היום יתייצב בבית המשפט כדי להעיד נגד אמו במטרה להוציא נגדה צו הרחקה, אבל נסיבות חייו לא הותירו לו הרבה ברירות. את בית הוריו, שהתעללו בו לדבריו, הוא עזב עוד לפני שמלאו לו 15 שנה. תחילה הוא ישן ברחוב ובהמשך עבר לגור בפנימייה עד שהתגייס לצה"ל כחייל בודד, והמציאות הזו דרשה ממנו לצלוח אתגרים שבני גילו לא חווים בגיל כל כך צעיר.
"חשבתי שאלו החיים, לא הבנתי שזאת מציאות אלימה", מספר חביב בשיחה עם mako ומתאר סיטואציות אלימות וקשות איתן נאלץ להתמודד. "הייתי בוחן משפחות של חברים שלי ומנסה להבין אם זה קורה גם להם. היו מקרים קשים שאפילו הגיעו לחניקה. הייתה תקופה שהייתי ישן ברחוב. אמנם זה רחוב בקרית טבעון ולא בתל אביב, אבל ספסל זה ספסל".
עם השנים חביב, היום בן 25, התחיל להתפכח למצבו והבין שהוא עובר התעללות, אך לא נקט בפעולה כלשהי, עד שהמורה בחוג הכתיבה אליו הלך קראה את הטקסטים שלו ודחפה אותו לחולל שינוי בחייו ולעבור לפנימייה. זמן קצר לאחר מכן חביב החליט לעבור לפנימיית "הכפר הירוק" לתקופה של שנה, אבל חביב התאהב במקום, שהפך להיות ביתו החדש עד סוף לימודיו התיכוניים.
"זאת הייתה חממה לשאול שאלות על החיים ועל הזהות שלי, גם הזהות המינית, וקיבלתי מרחב שבבית שלי ובטבעון לא הרגשתי", הוא נזכר בהתרגשות על תקופתו בפנימייה. "הגעתי לכפר הירוק ופתאום ראיתי אהבה, ראיתי הומואים ולסביות וזוג הומואים מתנשקים. זה גרם לי להרגיש שזה המקום שלי, שאני יכול להיות אני".
אבל בעוד "הכפר הירוק" הפך עבורו לגן עדן, החזרה לבית הוריו הפכה בכל פעם מחדש לגיהנום. "כשהייתי חוזר הביתה המצב היה הופך להיות אלים. לפעמים זה היה מגיע לאלימות קשה, היו חונקים אותי ומשאירים לי סימנים על הגוף", הוא משחזר ומספר שלא פנה למשטרה מחשש שהדבר "ישחיר את העתיד" שלו.
בשנים ההן חביב החל לגבש את הזהות המינית שלו ואף היה במערכת יחסים עם בחור שהכיר בפנימייה. באומץ רב הוא החליט לצאת מהארון בפני הוריו, והתגובה שלהם השאירה אותו לדבריו בהלם. "ציפיתי שהתגובה שלהם תהיה יותר אלימה, אבל זה היה קל יותֳ משחשבתי", הוא מספר ומתאר את התגובה שלהם בתור 'הומופוביה ליברלית': "הם אמרו שהם אוהבים אותי כמו שאני, אבל שאני אעשה את זה בחדר שלי. שהם יקבלו אותי, אבל אף אחד אחר לא".
"אמא שלי פרצה לבית החייל וניסתה למצוא אותי"
במבט לאחור, חביב מאמין שהאלימות שספג מהוריו לא נבעה בשל הזהות המינית שלו. "אני חושב שהם פשוט לא ידעו להיות הורים. היה להם אינסטינקט אלים במנגנון ההורות שלהם וככה הם פתרו דברים", הוא מסביר. "אפשר להגיד שזה כי הייתי ילד שונה, אבל זה פתרון שמקל על הסיטואציה. הם היו אלימים כי הם היו אלימים, הם נהגו כך גם כלפי אחותי והיא סטרייטית".
אחרי שיצא מהארון וכבר החליט לעשות שנת שירות בארגון הנוער הגאה איגי, החליט חביב לארוז את חפציו ולצאת מבית הוריו בלי להסתכל לאחור. "לקחתי את כל החפצים שלי לקומונה וניתקתי קשר מהם", הוא אומר ומספר שהבין כי עליו להיות מעין "מגדלור" בכל הנוגע לזהות המינית שלו, בעיקר במקום כמו שדרות, שם עשה את שנת השירות שלו. "הרגשתי שאני נושא את השליחות של 'להיות להט"ב' ולקחתי על עצמי את התפקיד הזה".
בסיומה של שנת השירות התגייס כריסטופר לחטיבת הנח"ל, ולא היה צריך לחפור עמוק מדי אל תוך חייו כדי להבין שיהיה זקוק להקלות, ובפרט למעמד של חייל בודד. למרות שהדבר היה מובן מאליו, חביב התנגש במערכת הצבאית מספר פעמים על מנת לקבל את המעמד שהגיע לו. "עשרת החודשים הראשונים של השירות שלי היו פשוט מלחמה אינסופית כדי לקבל הכרה, והסיבה לכך הייתה אמא שלי", הוא מספר. "היא סיפרה כל הזמן למערכת הצבאית שאנחנו בקשר. למרות שניתקתי קשר היא ניסתה ליצור קשר הרבה פעמים ואפילו פרצה לבית החייל שהייתי בו וניסתה למצוא אותי".
הניסיונות החוזרים של אמו לחזור לחייו בניגוד להסכמתו או רצונו הובילו אותו לראשונה לנקוט צעדים אקטיביים נגדה, כמו הגשת תלונה במשטרה לאחר הפריצה שביצה לבית החייל. "השוטר ממש לא הקשיב לי ולא היה לו אכפת", נזכר חביב. "הוא נתן לי תחושה שאני משוגע ואמא שלי בסדר גמור".
ללא עזרה מהמשטרה, הגיע חביב למצב קיצוני שבו הוא מתחיל הליך משפטי נגד אמו, במטרה להוציא נגדה צו הרחקה. "זה היה רגע רגשי לא פשוט, הפעם הראשונה שנפגשנו אחרי שנתיים הייתה בבית המשפט", הוא משתף ומספר שעל אף שצו ההרחקה לא ניתן, החליטה אמו על דעת עצמה לקחת כמה צעדים אחורה: "אני חושב שהיא אוהבת אותי, אבל לא יודעת איך לעשות את זה".
הקונפליקט מול אמא שלו היה רק אחד מבין רבים איתם נאלץ חביב להתמודד במהלך השירות הצבאי. בדומה לחיילים בודדים רבים, חביב היה צריך למצוא את דרכו לבד בעולם. "קיבלתי שם עורף משפחתי, אבל חברים שלי סבלו מזה לאורך כל השירות", הוא מספר ומרחיב על הקשיים במערכת הצבאית כחייל בודד. "לפעמים מפקדים לא יודעים איך להתמודד עם חיילים בודדים. חייל בודד צריך ללמוד לכבס לעצמו את המדים ולא יכול לחזור הביתה לאוכל של אמא. אין לנו את הפריבילגיה לעשות שטויות, כי אין מי שיגן עלינו".
"המערכת הצבאית הכריחה אותי לבחור אם אני חייל או חיילת"
גם המציאות כחייל קוויר הקשתה על חביב בהתאמה למסגרת, בעיקר בכל הנוגע להופעה או לבוש. במציאות כיום, חיילים קווירים חווים קושי במערכת הצבאית בשל חוסר התאמה למאפייני מגדר בינאריים הנוגעים להופעת צבאית תקנית, כלומר, החייל הקוויר לא יכול לאמת מאפיינים נשיים וגבריים כאחד משום שהוא עלול להיענש על כך משמעתית.
”היה לי מאוד קשה עם המ"צ", חביב משתף ומסביר איך הקונפליקט הזה צף בכל פעם מחדש מול המערכת הצבאית. "כשעברתי ליומיות זה הכריח אותי להיות יותר 'גבר' ולהקפיד על השיער, אבל לא רציתי להיראות רק 'חייל גבר', והמערכת הכריחה אותי לבחור האם אני 'חייל או חיילת'".
ארבע שנים אמנם חלפו מאז עזב את המערכת הצבאית, אבל חביב מחזיק עד היום בביקורת נוקבת על הטיפול של המערכת הצבאית כלפי חיילים בודדים. "אין ממש עזרה לחיילים משוחררים אחרי הצבא", הוא טוען. "יש איזה חוק שמתיר לך להישאר שלושה חודשים בבית החייל כדי לצבור כסף ולעבור, אבל זה לא באמת מספיק. אין הגדרה של 'חייל בודד משוחרר', וזה משאיר אותך פתאום לבד".
חלפו כבר ארבע שנים מאז שחרורו מהמערכת הצבאית, אבל בהסתכלות אחורה לחביב יש ביקורת מאוד כבדה על חוסר הטיפול שיש למערכת הצבאית כלפי החיילים הבודדים: "אין ממש עזרה לחיילים משוחררים אחרי הצבא", הוא מסביר ומרחיב: "יש איזה חוק שמתיר לך להישאר 3 חודשים בבית החייל כדי לצבור כסף ולעבור, אבל זה לא מספיק, אין הגדרה של 'חייל בודד משוחרר'. הרגשתי פתאום ממש לבד".
במהלך השירות הצבאי, חביב קיבל מעטפת מחזקת דווקא ממקום חיצוני - המרכז לזכרו של מייקל לוין, המסייע רבות לחיילים עולים וישראלים ללא עור משפחתי. "מייקל לוין הם האבא והאמא שלי", הוא מספר בהערכה ומדגיש את הסיוע הרב לו זכה מהעמותה. "בארבע השנים האחרונות הייתי צריך עזרה כלכלית וגם אנשים להתייעץ איתם, והמרכז לזכרו של מייקל לוין העניק לי בדיוק את זה".
כיום, חביב גר בתל אביב ולומד בימוי ותיאטרון בסמינר הקיבוצים, במקביל לעבודה בבר הגאה Layla. "זה קשה ללמוד ולעבוד במקביל, ולמרות שהשכר דירה שלי נמוך ביחס לתל אביב החיים הם עדיין מאבק יומיומי", הוא מסכם. "חיילים בודדים לא זוכים באמת לעזרה מהמדינה. להיות חייל משוחרר בודד שהוא סטודנט זאת חוויה מאוד מורכבת, ועדיין מרגיש כאילו לאף אחד לא אכפת".
המרכז לזכרו של מייקל לוין הוקם על מנת לסייע לחיילים בודדים עולים וישראלים חסרי עורף משפחתי. לתרומות לחצו כאן, או בטלפון 03-5601931
