שש שנים אחרי שהתאהבו במהלך עבודתם במרכז "נא לגעת" השוכן בנמל יפו, החליטו בני שוקרון ואריאל בן דיין לסגור מעגל ולהינשא במקום שבו הכל התחיל. במבט מבחוץ, החתונה של בני הזוג יכולה להיראות כמו עוד חתונה גאה, אבל אם מביטים מקרוב, או יותר נכון מקשיבים - מגלים כי זו הייתה החתונה הראשונה בישראל בה שני בני הזוג הם הומואים חרשים, כשקדמו להם רק זוג לסביות.
הנשואים הטריים הכירו לראשונה בחנות ספרים, אז סיפר בני (33) לאריאל (32), עולה חדש מצרפת, על מרכז התרבות "נא לגעת" בו הוא עובד - מרכז תרבות, יצירה ותיאטרון שמכניס את הקהל הרחב לעולמם של אנשים עם מוגבלות ראייה ושמיעה. אריאל הוקסם ממהות המקום המיוחד והחל לעבוד בו גם הוא, ובמהלך המשמרות המשותפות הקשר ביניהם התהדק והתחזק עד שהתאהבו. "שנינו עבדנו במרכז אז הכרנו לעומק אחד את השני, ובמשמרות המשותפות נדלק הניצוץ הרומנטי", נזכרים בני ואריאל בשיחה עם mako.
מערכת היחסים בין השניים התהדקה ובשנה שעברה החליט אריאל להציע נישואים לבני, מיד כשחזר לישראל אחרי תשעה חודשים של לימודים בדנמרק. "כמובן שאנשים סביבנו חיים בתרבות הישראלית שהדת שולטת בה, אז שאלו אותנו מהרגע הראשון שהיינו יחד מתי נתחתן, אבל היה לנו חשוב לבסס את הקשר קודם כל בהיבט חברי ורק אחר כך בהיבט הרומנטי", מספרים השניים. "בשנתיים האחרונות כבר התחלנו לחשוב הרבה על חתונה".
הפקת חתונה עלולה להיות משימה מורכבת, אף על פי כמה וכמה כששני בני הזוג חרשים, לכן סיפק המרכז לטובת הזוג המאושר צמד מפיקות - האחת חירשת והשנייה שומעת שיודעת את שפת הסימנים הישראלית. "יותר ממחצית מהאורחים היו חרשים והיו הרבה חברים שבאו במיוחד לאירוע מצרפת, איטליה, גרמניה, ספרד, דנמרק, צ'כיה ויפן. בחתונה עצמה המלצרים היו חרשים, כך שהשירות היה נגיש באופן מלא ושוויוני - זה היה מאוד חשוב לנו שהחתונה תהיה על טהרת התרבות החירשת".
את השניים חיתן הרב רפאל יהונתן פוליסוק, תלמיד רבנות אורתודוקסי, שהצליח לרגש את הזוג ואת הקהל כולו, לאחר שסימן בשפת הסימנים הישראלית את פסוקי ברכת הכהנים. "אריאל מחובר מאוד לדת ובני תופס עצמו כמסורתי, אז זה מאוד ריגש אותנו", מספרים השניים. "מתברר שרפאל עבד והתאמן על כך במשך חודשים לפני החתונה ואפילו התייעץ במיוחד עם מתורגמנית לקראת האירוע.
מיד לאחר החופה החליף בני את החליפה האדומה לשמלה לבנה, או כפי שהוא מכנה אותה "שמלת חתן". "הרגשתי יפה וטוב בשני האאוטפיטים, אבל היה לי חשוב להיות מאושר בחתונה שלי ומבחינתי בשמלה אני הכי קורן ומבטא אני האני הפנימי האמיתי שלי", נזכר בני. "להפתעת האורחים ירדתי במדרגות בשמלת קרם עם שסע ונעלי עקב מנצנצות לצלילי השיר 'דיווה' של דנה אינטרנשיונל, והמלאך אריאל חיכה לי למטה כדי להושיט יד ולהוביל אותי אל רחבת הריקודים".
מה היה מיוחד באירוע שלכם ששונה מחתונות אחרות?
"באסים חזקים יותר, כדי להרגיש בכל הגוף. אפילו גילינו שהאורחים השומעים התלוננו קצת. מה שהיה מיוחד זה שהתחתנו באולם תיאטרון, שם עשינו את החופה. התיאטרון והקולנוע מאוד חשובים לנו, אנחנו גם שחקנים במרכז 'נא לגעת', אז זה השתלב עם האהבה שלנו. זאת הייתה תחושה של חיים בתוך האמנות".
אז אפשר לומר שאתם בני מזל שיש לכם אחד את השני.
"לחלוטין. זה לא מובן מאליו ואנחנו מודים על כך בכל יום. זה קרה בגלל שהקהילה של החרשים בישראל מצומצמת מאוד, ובתוכה פועלות תתי קהילות נוספות - כשאחת מהן היא קהילת החרשים הלהט"בית. כחרשים הומואים אנחנו מוצאים מכנה משותף בהרבה דברים ותורמים אחד לשני במגוון היבטים. יש לכך השפעה פסיכולוגית חיובית, שהיא מעודדת ומחזקת. אחרי הכל, מעבר לקשר של זוגיות רומנטית, אותה שפה משותפת ותרבות משותפת היא בסיס נוח וקל לצמיחת קשרים בין אישיים".
זה אומר שאתם לא מרגישים מחוברים לקהילה הגאה בישראל?
"אנחנו לא מרגישים שייכות לקהילת הלהט"ב של העולם השומע מהסיבה שהאנשים בה לא יודעים את שפת הסימנים. במובן הזה אנחנו מרגישים שייכות חזקה לקהילת החרשים, כי נוח לנו להתרועע בחברת אנשים שיודעים לתקשר בשפה שלנו. לצערנו אין ממש קהילה גאה חירשת בישראל, וכשהיה ניסיון ליצור קהילה כזאת הוא לא ממש צלח".
זה נשמע שהמאבק שלכם הוא כפול - גם כלהט"ב וגם כחרשים.
"כן המאבק שלנו הוא כפול גם כהומואים וגם חירשים - בדיוק כמו שומעים שחווים להט"בופוביה במקומות שונים. זהות נוספת היא החירשות שלנו, שבאה עם כבוד לתרבות ולשפה שלנו. מבין שתי הזהויות שיש לנו, אנחנו נאבקים ומתמודדים יותר עם החירשות בחברה שמגבילה אותנו. הזהות הזאת סובלת כלפי חוץ מבורות, זלזול והקטנה, יחד עם מכשולים שהחברה השומעת מציבה בפנינו ומקשה עלינו לפלס דרך בתוכה. חשוב לנו להדגיש שאנחנו לא תופסים את עצמנו כבעלי מוגבלות. בחברה השומעת יש נטייה לשייך חרשים לקבוצה כזאת, אבל בהגדרה העצמית שלנו אנחנו מיעוט לשוני-תרבותי. אולי ההגדרה הזו משונה לכם, לכן נסביר שהתחושה שלנו דומה יותר לאדם זר או בעל שפה אחרת, שאינו מכיר את השפה המקומית וכך קשה לתקשר מולו".
