הכירו את שירפז, מגייסת בחברת הייטק מובילה בישראל שהחליטה לגייס עובדים ממגוון קבוצות בחברה הישראלית, על מנת להביא לגיוון יותר רחב בחברה ומתוך מטרה לקדם את מדיניות ה-DEI ("גיוון, שוויון והכללה") שהארגון רוצה לסגל. לאחר תקופה קצרה היא מבינה שחלק מהגיוסים היו מוצלחים והעובדים השתלבו בחברה, אך חלקם לא מצליחים לעמוד במה שהיה מצופה מהם - הם מאחרים דד-ליינים וחסר להם ידע מקצועי לתפקיד. חלק מהעובדים אפילו קוראים להם "עובדי המעורבות החברתית", כדי ללעוג לכך שהם הועסקו רק על בסיס הרקע שלהם ולא על בסיס הידע המקצועי שלהם. כעת שירפז תוהה מה לעשות איתם - האם לקרוא להם לשימוע, או שמא זה יפגע במדיניות?

זה אמנם מקרה פיקטיבי, קיצוני ופתיר, אך הסוגיה הזו מסעירה במיוחד את הציבור האמריקאי לקראת הבחירות לנשיאות. מצד אחד דונלד טראמפ מהמפלגה הרפובליקנית מתנגד חריפות, ואילו סגנית הנשיא קמלה האריס והמועמדת הדמוקרטית תומכת ואף העבירה וקידמה מספר תכניות שתומכות במדיניות, ביניהן חוק החירויות הכלכליות שמעניק שוויון הזדמנויות בכלכלה בדגש על יזמות בקרב קבוצות מיעוטים. אז מה זה DEI ולמה שווה לתמוך או להתנגד לו?

גיש"ה: גיוון, שוויוניות והכללה 

DEI, ראשי תיבות של Diversity, Equity and Inclusion, היא מדיניות שמטרתה לקדם הוגנות והכלה של כל קבוצות האוכלוסייה, בעיקר כלפי קבוצות בעלות היסטוריה של חוסר ייצוג או אפליה על בסיס זהות, מוצא או מוגבלות כזאת או אחרת. היא נוצרה כדי לקדם קבוצות מופלות לרעה, בעבר או בהווה, על מנת לצמצם פערים חברתיים - אפרו-אמריקאים, אמריקאים אסייתים, מהגרים, בעלי מוגבלויות וגם את הקהילה הגאה ובפרט הקהילה הטרנסית. 

ניתן לפרק את הגישה לשלושה חלקים: גיוון, המתייחס להבדלים בין האנשים, בין אם מדובר במגדר, גיל, לאום, נטייה מינית, יכולות פיזיות - הגישה רוצה לתת מקום לכולם בכל מרחב. שוויון עוסק בהענקת הזדמנות שווה לכל הפרטים בחברה תוך התחשבות בצרכיהם, והכללה מעודדת יצירת סביבה שבה אותם הפרטים מרגישים רצויים, מכובדים ומוערכים.

הגישה פועלת לשלב את הקבוצות המוחלשות באוניברסיטאות, הן כסגל והן כסטודנטים, מקומות עבודה בסקטור הציבורי והפרטי, וגם לנראות וייצוג מגוון האוכלוסייה בקרב נבחרי הציבור. בעברית התרגום הכי מדויק (וכיפי) שכנראה יש לגישה המדוברת הוא, ובכן, גיש"ה – גיוון, שוויוניות והכללה, ויש גופים וארגונים המכילים אותה גם כן בארץ, ובאופן ניכר מכללות ואוניברסיטאות. 

המשמעות של DEI רק מתחילה ממינויים והכלה, אך ההשפעות שלה מגיעות לכל קצה של החברה. המדיניות מאפשרת לקדם שוויון הזדמנויות, תמיכה רחבה בחקיקת אנטי-אפלייה, מאפשרת חדשנות ויצירתיות בזכות הגיוון של קולות ורקעים בשולחנות מקבלי ההחלטות, משפרת ביצועים לפי מחקרים, ומחזקת את המוניטין של הארגונים המאמצים אותה בתור גופים מכילים ועוזרים לקבלת אהדה ציבורית. זה מתחיל בהכנסת עובד להט"ב לחברה, ומסתיים בפרסומת שבה מציגים משפחה גאה. נשמע מושלם, לא?

אז זהו, שהמפלגה הרפובליקנית נוהגת לחלוק על העניין. לעיתים חבריי המפלגה אף מכנים אנשים שלדעתם התקדמו רק בגלל המוצא האתני או השיוך החברתי בכינוי המנמיך "עובד ה-DEI". גם סגנית הנשיא האריס נקראה כך מספר פעמים, אפילו על ידי מושלים רפובליקנים ברחבי ארה"ב, ואפילו בטעות ולא במכוון על ידי ג'ו ביידן, ברגע של אי צלילות. 

המתנגדים, ובראשם טראמפ, סוברים כי מדיניות כמו ה-DEI עלולה דווקא לגרום לאפליה הפוכה ופוליטיזציה של נושאים חברתיים. הם טוענים שהגישה הופכת את עניין הרקע לפקטור מרכזי בקבלת החלטות ומתן הזדמנויות יותר מאשר היכולת, דבר שעלול לפגום בארגונים ולא לעזור להם. בתקופה האחרונה חברות מרימות את ראשן אחרי שנים של אימוץ המדיניות ומביעות התנגדות ליישומה, מכיוון שכוח אדם מגוון לא בהכרח שווה לכוח אדם איכותי. 

חברות כמו פורד והארלי דיווידסון כבר החלו לנטוש את מדיניות ה-DEI, ואפילו סטארבקס הסירו חלק מדרישות ה-DEI בעניינים הנוגעים לגיוס עובדים. חלקם טוענים לחוסר יעילות כלכלית וחלקם חוו לחץ ציבורי לשחרר מהמדיניות. כך או כך, עושה רושם שזאת רק ההתחלה, ועוד גופים יתחילו להתנער מהזדהות עם המדיניות. מה שאולי עשוי לעזור לחברות מסוימות מבחינה כלכלית, אך בקצה יפגעו כנראה מחברי קבוצות מוחלשות שלא זוכים להזדמנויות.

מאידך גיסא, חלק מהגישה הפרוגרסיבית של ה-DEI עשוי להצטייר כדרישה קיצונית ומוגזמת עבור המון אמריקאים. מרחיקי הלכת מסבירים שהם רוצים לראות ייצוג פרופורציונלי של כל קבוצות האוכלוסייה בסקטורים השונים, ובמיוחד במגזר הציבורי ושולחנות מקבלי ההחלטות. על אף שהרבה מהמתנגדים ל-DEI מסווים את הגזענות שלהם על ידי התנגדות למדיניות, חלק בלתי מבוטל מהם מציף את החשש הסביר שאנשים לא כשירים עשויים להתקבל לעבודות מסוימות רק בגלל הרקע שלהם ולא על סמך היכולת שלהם לבצע אותה כראוי.

מסכימים על הערך - פחות על הדרך 

מדיניות ה-DEI הפכה לנושא כה בוער בקרב המצביעים האמריקאיים שהוא עלה כבר בשאלה הראשונה כחלק מעימות שנערך בין הפרשן הפוליטי בן שפירו ל-25 תומכי קמלה האריס, שבו הוא טען שגישתה של האריס בכל הנוגע ל-DEI היא "הרסנית". הסרטון צבר עשרות מיליוני צפיות ברחבי האינטרנט בפחות משבוע מאז פרסומו. במהלך הדיבייט, עלה הנושא של ייצוג שווה של פלחי האוכלוסייה בבית המחוקקים, אליו בן שפירו התייחס כלא ריאלי. 

אחד המשתתפות בדיבייט, נעימה, הסבירה שהיא מאמינה בכך שלאנשים יש "העדפה מורשת", כלומר שאדם מעדיף לטפח ולדאוג לזכויות של פלח האוכלוסייה אליו הוא משתייך. שפירו לא הכחיש את הדברים, ומחקרים סוציולוגיים אכן מראים שהיא מביעה חשש רציני וכבד שהסרת המדיניות תוביל לחוסר ייצוג בקרב מקבלי ההחלטות - בבתי ספר, בסקטור העסקי ובשולחן המחוקקים. 

זה נוגע לכל שיוך כזה או אחר ובמיוחד בכל הנוגע למגדר ומוצא, ובין היתר גם לקהילה הגאה וספציפית לקהילה הטרנסית, שמקבלת ייצוג נמוך מהתפלגות האוכלוסייה המזדהה כחלק מהקהילה. יתכן וחלק מסוגי המדיניות הפרוגרסיביים ששואפים לייצוג על פי אחוזים התואם את האוכלוסייה אכן לא ריאלי, אך בו זמנית חייבת להיות נוכחות של כל פלחי האוכלוסייה באופן יחסית פרופורציונלי לאוכלוסייה הכללית.

"העיסוק הפרופורציונלי" הוא דבר שלא ניתן לאמוד מתמטית, כי כפי ששפירו אמר בעצמו – לא משנה איך נעקם את זה, אי אפשר לייצג בדיוק את האוכלוסייה לפי אחוזים בתוך שולחן עגול. עם זאת, עושה רושם כי רוב האוכלוסייה (שלא פועלת ממניעים גזעניים) מסכימה שיש חשיבות בייצוג מסוים לכלל המגזרים.

ואם כבר פרופורציות, אפשר לומר בפה מלא שכנסת ישראל היא לא המקום הכי מזהיר מבחינת ייצוג, בעיקר בכל הנוגע לייצוג נמוך של נשים בכנסת ובממשלה הנוכחית, אך גם בנוגע לייצוג של אוכלוסיות קצה כמו הקהילה הטרנסית. אין מי שיבטיח את הביטחון של האוכלוסיות המוחלשות בבית המחוקקים, אלא אם הן פיזית ייכנסו לשם וילחמו למען עצמן.

עושה רושם ש-DEI, כמו כל נושא אחר, הוא רק עוד דרך לפלג בין דמוקרטים ורפובליקנים בארה"ב, על אף שעל חשיבות ערך הייצוג הם מסכימים, חלקם במידה גבוהה וחלקם פחות. בארץ, ההסכמה דווקא די גורפת ומאשרת שהייצוג של כל פלחי האוכלוסייה באוניברסיטאות, מקומות עבודה ובית המחוקקים הוא די חשוב. אבל יתכן ובעתיד הלא-כל-כך רחוק נראה קולות חדשים, כאלה המתנגדים לייצוג או ששואפים לייצוג מוחלט פרופורציונלי לאוכלוסייה, ובכך עלולים לפגוע בטיב כוח העבודה במטרה להיטיב עם קבוצות מוחלשות. DEI – כן או לא? כנראה שאין לזה תשובה חד משמעית, ואולי יגיע יום אוטופי שבו כבר לא נצטרך זאת. עד אז, אפשר להסכים על שני דברים – ייצוג זה חשוב, ואמריקאים תמיד ימצאו על מה לריב.