בחודש פברואר בשנה שעברה נטמן בחלקת גדולי האומה פרופ' שבח וייס, יו"ר הכנסת ה-13 ואיש רב פעלים, שכיהן בין היתר גם כחבר כנסת ושגריר ישראל בפולין. בטקס הלוויה הניח פרחים על קברו בשם הכנסת יו"ר הכנסת הנוכחי אמיר אוחנה, שהשפיל את ראשו לכמה רגעים והתייחד עם זכרו של האיש, כבוד של יו"ר כנסת אחד למשנהו. אין לדעת על מה חשב אוחנה ברגעים אלה, אבל פרופ' שבח וייס פעל רבות במהלך כהונתו כיו"ר הכנסת בעבור זכויות הקהילה הגאה.
כחצי שנה לפני כניסתו של וייס לתפקיד יו"ר הכנסת, בינואר 1992, הועבר בכנסת תיקון לחוק שוויון הזדמנויות בעבודה האוסר על אפליה על רקע נטייה מינית. בעקבות כך נסללה הדרך לפסיקה הראשונה בבית המשפט העליון בנושא אפלייה על רקע נטייה מינית, בפרשת דייל אל-על יונתן דנילוביץ והתביעה לשוויון בקבלת כרטיסי טיסה לדיילים בחברה עם בני זוג בני אותו מין. בסוף אותה שנה ח"כ יצחק לוי (המפד"ל) ביקש מוייס למנוע את כניסתם של הומואים למשכן הכנסת בטענה כי נוכחותם תבזה את המקום. וייס השיב כי הוא מתרשם מדאגתו הכנה והאמיתית לדמותה של הכנסת, אבל הודיע כי הוא "מכיר בזכות האזרח הבסיסית להיות שונה. כל הפרלמנטים הנאורים והחופשיים בעולם מכבדים זכות זו ואינני חושב שהכנסת רשאית או יכולה להתעלם מציבור זה".
בפברואר 1993 הוקמה בכנסת ועדת משנה לקבלת זכויות הומואים ולסביות בראשות ח"כ יעל דיין, ובישיבה הראשונה סיפר פרופ' עוזי אבן על ההתנהלות כלפיו בצה"ל לאחר שגילו על נטיותיו המיניות. בעקבות עדותו הוקמה ועדה שפעלה ותיקנה את פקודות מטכ"ל שהפלו הומואים ולסביות. הכנסת ה-13 היתה כנסת ליברלית שקידמה זכויות האדם ובמסגרתה אף נערך בשנת 1994 הכנס הראשון בנושא זכויות הקהילה הגאה בכנסת, אך בחודש יוני באותה שנה עלתה שוב הטענה כי ההומואים והלסביות מחללים מוסד ממלכתי – הפעם היה זה יד ושם.
ביוני 1994 נערך כינוס הומו-לסבי בין לאומי בגבעת חביבה. 150 הומוסקסואלים ולסביות יהודים מ- 12 מדינות באו להאזין להרצאות, להכיר את ישראל, לתייר ולבלות בה. כמו כל קבוצת תיירים המגיעים לישראל, ביקשה גם קבוצה זו לבקר ביד ושם, שם תכננו המארגנים טקס לזכר "נטבחי השואה – בכללם אחינו ואחיותנו ההומוסקסואלים והלסביות". שלושה ימים לפני האירוע התפרסם ב- Jerusalem Post גילוי דעת של קבוצת רבנים מארה"ב ומישראל בו הם כינו את הטקס כמחלל קודש וחילול השם. בעקבות גילוי הדעת התפשטה אווירה מתוחה, אך המארגנים החליטו כי הביקור יתקיים בין כה וכה.
חוץ מהמשלחת ואמצעי התקשורת המתינו למשתתפי הטקס גם קומץ מפגינים – לא יותר מתריסר – חלקם הגדול פעילי תנועת כך (באותה שנה הוצאה התנועה מחוץ לחוק). אלה הפריעו להתנהלות הטקס, קראו קריאות גנאי ואף תקפו את המשתתפים, ששרו מצידם את שירה של חנה סנש, "הליכה לקיסריה (אלי אלי)".
מהדורות החדשות דיווחו על שארע ביד ושם והקהילה ההומולסבית הואשמה בפרובוקציה ובניצול ציני של הסמל הלאומי של זכר השואה לצרכים פוליטיים ותקשורתיים. ח"כ שאול יהלום מהמפד"ל קרא ליושב ראש המועצה הבינלאומית של יד ושם ד"ר יוסף בורג להתפטר. יהלום נימק את דרישתו בכך ש"לא יתכן שאדם במעמדו של בורג, המייצג את הציונות הדתית, יעמוד בראש מוסד שאפשר לקבוצת חריגים ובעלי סטיות לחלל את קודשי ישראל, את תפילות העם היהודי ואת זכר השואה, תוך פגיעה קשה ברבבות משפחות של ניצולי שואה".
בשל הסערה הציבורית ביקשה ח"כ יעל דיין ממפלגת העבודה לקיים דיון דחוף בכנסת, ובנאומה מעל במת הכנסת אמרה: "לא בשואה אנחנו עוסקים, אלא בזכות להיות שונה ובחובה להיות שווה, בבלעדיות הפתטית המעַוותת והמעוּותת של היותנו קורבן, בהנצחה המתבטאת גם פוליטית וחברתית של הקורבנוּת היהודית, בזכות הקורבן להיות תליין, בקידוש משהו שהיו בו כל הזוועות וכל הפשעים ורק קדושה לא הייתה בו במעשה הזה. ומכאן, בקלות שאסור לסבול אותה או להסכים לה, של הגדרת כל מי שבא בקהל הקדושים ואינו בקריטריון היהודי הארכאי, הלא שוויוני והלא־דמוקרטי כחריג, כסוטה, כראוי לסקילה, כמטמא".
שני חברי כנסת ניצולי שואה השתתפו בוויכוח. גם באותה שנה כבכל שנה ניטש הוויכוח על הרלוונטיות האוניברסלית של השואה לעומת המשמעות היהודית שלה, והאם וכיצד ניתן לכלול בזיכרון השואה את מי שנרדפו לאו דווקא על רקע יהדותם. חבר הכנסת דב שילנסקי (ליכוד) הביע את זעמו על מארגני האירוע. "אני שהייתי בגטו ובמחנות ראיתי לכל אורך הדרך אנשים שברגעיהם האחרונים נאחזו באמונתם", הוא אמר אז. "איש לא נאחז ברגעים אלה בנטיותיו המיניות. המכנה המשותף של ההולכים אל המשרפות ותאי הגזים היה יהדותם ואמונתם. כך בנוי גם יד ושם וכך צריך להיות".
ההומוסקסואלים והלסביות, לדידו, החלו לפרום חוט ברקמת זיכרון השואה. לעומתו, יו"ר הכנסת שבח וייס, השמיע קול אחר וטען כי "זה לא נוגע רק להומוסקסואלים וללסביות, אלא לכל מי שמחזיק בדעה שונה". "אנו בכנסת מחויבים לעיקרון של הזכות להיות שונים, ודווקא בהקשר זה של השואה בולטת העקרוניות של העניין", אמר.
שני ניצולי שואה, שתי השקפות עולם. האחד רואה בזכר השואה עניין ייחודי ובעיניו אין ללמוד ממנה אלא על יהדותם ואמונתם של הקורבנות; ואילו האחר מאפשר באמצעות קבלת השונה ללמוד לקח אחר מן השואה, "שכל הגזענות הנאצית הייתה בנויה על השוני" ולכן להומוסקסואלים וללסביות הייתה מלוא הזכות לבוא ולהתייחד עם זכר הקורבנות באוהל יזכור. כשהדיון בכנסת הסתיים עדיין נותרה האמירה של וייס ושל דיין בדבר הזכות להיות שונה כנר לרגלי החתירה לשיוויון של הקהילה ההומולסבית במאבקה באפלייה. בשנים 2000-2006 כיהן שבח וייס כיו"ר מועצת יד ושם, אך בשנות כהונתו זו ועד היום לא נערכו טקסים דומים ביד ושם.
הכותבת סגנית מנהלת ואחראית האקדמית במכון ליאו בק ירושלים