>> לקבוצה של mako גאווה בפייסבוק כבר הצטרפתם?
ב-1979 הוסרה הכפפה הוורודה. ה"21", הבר הראשון המוכר לגייז, נפתח. "הכל עבר מפה לאוזן. זה לא היה חופשי כמו היום. לא הלכנו ברחוב והתנשקנו או החזקנו ידיים", מספר מוטי סעדיה, רזידנט הבית של ליין המסיבות FFF וה- 3SOME על ימיו הראשונים כבליין בקהילה הגאה והקדומה.
בלי חדר חושך
"הייתי בן 13 כשנפתח ה'21' ושמעתי על המקום במקרה דרך שכן שלי, והלכנו יחד. הבר היה נעים ואינטימי, אנשים ישבו, דיברו וצחקו. סוג של מינגלינג."
ה"21" היה ממוקם ברחוב ירמיהו פינת בן יהודה, והכניסה אליו הייתה ישירות מן הכביש, ללא הסוואה וללא הסתרה, למרבה הפלא. דבורה בקון ז"ל, שהייתה ידועה בעיקר מימיה כרס"רית המלאה בסרטי הבורקס של ספיחס, עמדה בכניסה. "דבורה היא זאת שבררה את המבקשים להיכנס. היא גם דאגה לשמור עליי בגילי הצעיר", נזכר סעדיה בהתרגשות.
זמן קצר לאחר פתיחת ה"21" נפתח מקום נוסף בסמוך, בשם AM:. "זה היה בר ארוך, עם תפריט אוכל, פינות ושולחנות ישיבה והוא היה מואר. בתקופת הברים הראשונים לא היו חדרי חושך, כל האקשן התרחש בגנים או בבתים. לא הייתה ברירה אחרת. באותה תקופה שמרו הכל בארון, ולא הפגינו מיניות בברים ובמקומות ציבוריים מוארים", משתף סעדיה.
בשלב זה חברי הקהילה החלו מרגישים מעט יותר נוח עם עצמם, ושמחו שמצאו מקומות מפגש חברתי שבהם יכלו להרגיש בחוץ, להכיר, וגם להופיע. "מהר מאוד נפתחו ה'פיקולו' בגן העיר וה'אמיגוס' בירמיהו פינת בן יהודה. שם כבר היו הופעות דראג, הטרנסיות היו מעלות מופעים על הברים ועל הבמה המאולתרת. היה שמח מאוד", מוסיף סעדיה. אגב, רוב הטרנסיות המוכרות של היום התחילו את דרכן בקהילה באותה תקופה. מדובר בשנות ה-80 המוקדמות.
"'קפה תיאו' נסגר בשל רדיפות השכנים"
הקפה נסגר בשל רדיפות השכנים, שהשיגו צו מניעה שחייב את שיינפלד לסגרו בחצות. "זה הוריד את ההכנסות ברמה שלא אפשרה את קיומו. להערכתי זהו בית העסק היחיד בישראל שנסגר על רקע הומופובי. זה גם היה הרגע העצוב מכול. לקום בבוקר ה- 14.7.2002, ולא לפתוח את הדלת."
באותם ימים פעל אחד הברים המוכרים בקרב גברברי הקהילה: "האאוט". "המקום עבד 5 שנים, עד סוף 2003 והיה 'פיק-אפ' בר ידידותי. לא היה מלחיץ להיכנס אליו", מספר פיני זילבר, ממייסדי האאוט.
"ב-1998 הגענו לביקור באמסטרדם ופתאום ראינו שיש גם בני 30 פלוס שיוצאים, מבלים ומחזיקים ידיים, דבר שלא היה מקובל במחוזותינו. אז חזרנו לארץ והחלטנו לפתוח בר שנראה כמו בר, יותר מושקע, יותר מעוצב. זה היה בר לא פלצני ושאפשר להרגיש בו בנוח . הוא היה ידידותי לסביבה, וגם לסביבת השכנים, למרות שזאת היתה תקופה מאוד לא נעימה. כל יום היו באים פקחים וביקשו שנרד לווליום של טרנזיסטור. ההתנכלויות אמנם היו כלליות ולא נראה שהיו על רקע הומופובי, בכל זאת פחדנו שנגיע למה שקרה ל'ריינבו', בר הלסביות במדרחוב נחלת בנימין, שפשוט שמו להם מנעול וסגרו להם את החלום".
מצטייר, תוך כדי תהליך הכנת הכתבה, שתופעת ההתנכלויות התמימה למראה של סגירת הברים של הקהילה עקב "רעש לשכנים" עוברת כחוט השני דרך כל התקופות וכל המיקומים. "אני זוכר שלילה אחד הגיעו שוטרים ל'21', ופשוט כיבו לנו את המוזיקה, אמרו לנו להתקפל מפה והמקום נאלץ להיסגר", מספר סעדיה.
"טענתם הייתה שזה בעקבות הפרעות רעש. המקום היחיד שאפשר היה לשבת בו בכיף ולהכיר, בלי להרגיז את השוטרים על הפרעות 'רעש' היה קפה דיצה בפרישמן דיזנגוף. ישבו שם הרבה בשנות השמונים. זה היה ה-מקום המפגש של הגייז."
עוברים מצפון תל אביב למרכז העיר
מה שעוד היה מפתיע ובולט לעין, הוא שבתחילת שנות ה-80, כל מקומות המפגש של הקהילה היו ממוקמים דווקא בצפון תל אביב. עד שהגיעו ה-HESHE, המינרווה, הקפקא, האאוט והקפרא-דיאם שהתמקמו להם באיזור נחלת בנימין, מרכז העיר.
ארנון שבתאי, מבעלי הקפקא, מספר על הימים הראשונים: "המקום נפתח ב-23.2.2000, ביום בו נפטרה עופרה חזה והאירוע פתיחה היה מלווה בעצב, אבל ההמשך היה יותר שמח".
המקום, שנפתח כבית קפה תל אביבי רגיל, נהיה מוקד עליה לרגל לקהילה הוורודה "הן בשל קירבתו לאאוט והן בשל הצוות החתיכי והגאה שעבד במקום", אומר שבתאי. "באותן שנים, הקהילה התחילה להרים את הראש להזדקף ולצאת מהארון, עדיין לא היו מגה מסיבות ומצעדים גרנדיוזים והכל היה יותר תמים ופשוט. אני זוכר שתוך כדי תנועה לקוחות התחילו לדבר על האטרף וצ'ק מי אאוט שהתחילו להגיח לתוך חיינו, ומאוחר יותר שמעתי אנשים שהיו מהרהים בימים שעוד היה יוצאים לדייט מרגש או כשניסו להתחיל עם מישהו על ידי העברת פתק עם מספר טלפון. מאוחר יותר שמעתי סיפורים נוסטלגיים על המקום על בני זוג שהכירו אצלנו, על הגעה עם אמא או סבתא ועל יציאות מהארון".
שבתאי מאמין כי מה שייחד את הקפקא היה צוות עובדים מקסים, לויאלי וחרוץ שהתנהג כמו משפחה קטנה ומלוכדת. "עד היום אני בקשר עם חלק מהעובדים. המקום נסגר בשנת 2004, ועם פתיחתם של המגה ברים הראשונים הבר נסגר ופינה את מקומו לברים החדשים".
הזמן שעבר, ועומס החוויות שנצטברו, מקשה מאוד על משתתפי הכתבה להיזכר ברגעים מרגשים או משמחים שקרו להם. לעומת זאת, אף לא אחד הצליח להעלות זיכרון קשה או טראומתי מתקופת הברים העליזה: "רגע מרגש? היו המון כאלה", מתאמץ שיינפלד, ונזכר "היו הופעת קברט של צביקי לוין וערבי פתיחה של תערוכות אמנות. עוד רגע מאוד מרגש אירע, כאשר הגיע אלי עולה חדש מבוגר מארה"ב, התיישב ליד הבר וגילה לי שנמלט מאשתו ואין לו ממה לחיות. הנפקתי לו כרטיס 'גיי קארד' עם יתרה, כדי שיוכל לבוא, לאכול ולשתות על חשבון הבית, ו'לשלם' בכרטיס הזה. שמחה אחרת היא אודי ופול, שהכירו בקפה, העמיקו בו את יחסיהם והיו מזכירים לי זאת שוב ושוב", כך שיינפלד.
"עד היום יש אנשים שבאים אליי ומספרים שהכירו באאוט ועדיין שומרים לי חסד נעורים", משתף זילבר. "אגב, אנחנו גם התחלנו את הטרנד של מוזיקות לפי ימים. ימי אירוויזיונים, ישראלי, אייטיז, ומוזיקת קלאבינג בסופ"ש. בחגים היינו עושים הפקות גדולות. באירועים מיוחדים היינו מפיקים ערבי חייזרים וערבי אוסקר. היה שמח, תמיד."
משי צמח, מאמן עסקי ויזם נדל"ן, היה בן 24 כשיצא לראשונה לבר ה"ליטל בראדרס" בטיילת, ומבקש לשתף על הרגע המרגש שלו. "הייתי ילד שגדל באשדוד, לא הייתי 'הומו' ולא הייתי הולך למקומות של גייז. עד שבחור הזמין אותי לדייט, בליטל ברדרס של שירזי ב-93. אני זוכר שמאוד התרגשתי לראות אנשים כמוני. הבעיה היא שבשנות ה-90 המוקדמות זה היה תמיד אותם אנשים. זה בערך כמו להסתכל כל פעם מחדש בעמוד הראשון של לשונית "בסביבה" באפליקציה של אטרף", מתלוצץ צמח.
אז איך מסכמים תקופה שלא תשוב? "הסצנה הזאת גידלה אותי והפכה אותי לאדם שאני היום. התחלתי כבליין, המשכתי כתאורן ודי ג'יי, ואני לא מוותר על חיידק חיי הלילה עד עצם היום הזה", מתרגש סעדיה.
פיני זילבר משאיר לעצמו זכרון מתוק מחנות הסוכריות, ושומר לעצמו ממתק אחד בכיס עד היום: "כל 4-5 שנים היה נפתח מקום שקבר את הקודם. קיבלתי את זה, וגם לא היה לי חשק לפתוח מחדש מקום ולהיות שוב עצמאי. עד היום אני שומר את ימי ראשון כימי אירוויזיון באוויטה, וזה הזיכרון של חיי הלילה שלי עד היום. "
אילן שיינפלד נכווה ברותחין, אך מתגעגע לתבשיל המבעבע: "באותה תקופה היו בתי קפה, שניתן היה לשבת ולשוחח בהם, לשמוע מוסיקה ברמת רעש סבירה ואפילו להעביר בהם ערב שלם בקריאה או בכתיבה. זה חסר לי מאוד היום, והלוואי ועוד אזכה להקים מקום כזה מחדש. בינתיים, עברו כבר 13 שנים מאז הסגירה, ואני עדיין משלם את החובות, שזה כמו משכנתא על חלומות. קפה תיאו היה אחד משיאי חיי וממשבריהם."