"תמיד אישה: יפה וענוגה, עצמאית ורכה". התרבות שלנו רגילה לראות נשים בצורה מאוד ספציפית וכוללנית, ולמג אלן מאוקלנד שבקליפורניה קצת נמאס מזה. בתערוכה "BUTCH" שמוצגת בבית קפה מקומי היא מתעדת את דמותן של 39 נשים - "בוצ'ות", כפי שהן מכונות בסלנג, ומוכיחה שהמונח "נשים גבריות" הוא לא אוקסימורון. סדרת הצילומים שלה שמה במרכז נשים שהזהות המגדרית שלהם מתקיימת מחוץ לקוטביות המקובלת, ופשוט חוגגת "לסביות בוצ'ות".
"הקונספט הוא להציץ לתוך עולמן הפרטי", אומרת אלן. "התערוכה שלי בוחנת איך הן מתלבשות, איך נראה הגוף שלהן, איך הן חיות ביום יום. זו חגיגה של יופי והערצה לכל אלו שבוחרות להתקיים מחוץ למגדר הבינארי; לכל אלו שאנשים מדברים אליהן בגוף זכר מדי יום ביומו; לכל אלו שמסתכלים עליהן מוזר בשירותי הנשים ומנסים להבין אם הן גברים או נשים. מדובר במחווה ללסביות שעומדות מולי, ולדור הקווירי הצעיר שצומח לתוך המציאות הזו".
התערוכה לא רק מייצגת ומאתגרת את התפיסה הג'נדר-קווירית של נשים בפני קהל "נורמטיבי" שלם, אלא גם מחזקת את מעמדן של בוצ'ות בקרב הקהילה הגאה. "אני אוהבת מגזינים כמו ווג, W ו-GQ", היא אומרת, "אבל מעולם לא ראיתי באחד מהם מאמר שמדגיש את האסתטיקה הבוצ'ית. אני רוצה לראות את הפן הזוהר של הבוצ'יות, ולא נתקלתי בפרויקט כזה בעשור האחרון. החלק הזה במגזר לא מיוצג כמעט בכלל, והתערוכה שלי מאפשרת לאנשים להסתכל מקרוב על נשים שלא מתאימות למודל של 'בחורות נשיות' שהם מכירים. לא כל הנשים נשיות, ולא כל הגברים גבריים. התמונות שלי מושכות, גאות, מזמינות ואין להן שום מטרה אחרת חוץ מאשר לומר לכולם: 'הנה אנחנו, אנחנו קיימות'".
אלן, שמגדירה את עצמה כ"בוצ'ה עם שיק של קוווירית", טוענת שהמטרה היא לא לברוח מהתווית של "בוצ'ה" אלא לאמץ אותה, ולהשתמש בה כדי לתאר קווים לדמות הלסבית של ימינו. "בוצ'ית הוא שם תואר, וכמו כל שמות התואר, הוא נזיל וסובייקטיבי - בדיוק כשם שיופי נשי הוא סובייקטיבי. רציתי לראות נשים שנראות כמוני. רציתי להראות את המגוון הרחב של נשים בוצ'ות, וכמה שהן יכולות להיות שונות זו מזו. החוט שמקשר ביניהן הוא נשיות גברית, אבל כמו כל דבר בחיים, גם כאן יש ספקטרום. גיליתי שבנות הדור הצעיר של הבוצ'ות מרגישות הרבה יותר נוח עם הרעיון שהן יכולות להיות סופר-גבריות בתוך הגוף הנשי שיש להן".
גבריות היא תכונה, לא מגדר", אומרת אלן, "ואני חושבת שתמונת ההיריון מושכת צופים רבים בגלל שהיא מדגימה את העיקרון הזה".
אלן שאבה את ההשראה לגלריה שלה מיצירות של אמני רחוב, ובתחילה הציגה אותה בבית קפה מקומי באוקלנד. כרגע מכילה התערוכה לא פחות מ-39 פורטרים, והיא מתכננת להפוך אותה לספר כשתגיע ל-117 - המספר אליו הגיעה הצלמת אנני לייבוביץ' כשיצרה את תערוכת ה"נשים" האיקונית שלה ב-1999.
רוב הנשים המצולמות הן חברות קרובות של אלן ונשים שהיא מכירה כבר שנים מהקהילה בסן פרנסיסקו. בתחילה רובן סירבו להצטלם, וטענו שהן אינן רוצות להנציח את הדיכוי שהן עוברות, אך השתכנעו כשהיא נתנה להן לבחור בעצמן את הבגדים והסביבה בה יצולמו. רובן אמנם מחייכות או צוחקות, אבל התמונות הכי חזקות הן דווקא של נשים שמביטות יש למצלמה. המבט שלהן יוצר תחושת אינטימיות, אבל לא אינטימיות פגיעה אלא כזו שבאה ממקום של נחישות, כוח ועוצמה. רוב הנשים אף צולמו בסביבתן הטבעית בה הן מרגישות נוח, כשהן מוקפות בחפצים אישיים ששיייכים להן.
"המחמאה הכי גדולה מבחינתי היא שאנשים שלא שייכים לקהילה, כמו למשל סטרייטים, רואים את התמונות ופשוט בוהים בהן - זה מה שרציתי. רציתי שהנשים הללו ייראו. רציתי לתרגם את היופי שלהן לאנשים שרגילים לא להסתכל עליהן בכלל".
התערוכה מוצגת ב-Cafe Gabriela שבאוקלנד עד ה-30 במאי.
עוד ב-mako גאווה: