אחת התמונות המעניינות בתערוכה "Future Past Sadness" מציגה סיטואציה רומנטית לאור נרות בין גבר שמחזיק טבעת זהב ובובת קן. אילו היתה שם בחורה עם טבעת יהלום או לחילופין בובת ברבי בלונדינית, היינו מגלגלים עיניים מול הדימוי השחוק הזה. אבל האמירה כאן שונה: סיפור האגדה שמסתיים ב"הם חיו באושר ואושר" הוא סיפור של שני גברים, או אולי גבר אחד שחולם על הפי אנדינג.
"האם אנחנו שואפים להתחתן כי יש לזה משמעות, או כי זה משחק שלימדו אותנו כשהיינו ילדים?", שואל ג'ורג' במבר (52), הצלם מאחורי התערוכה. במבר הוא במאי קולנוע וטלוויזיה, יליד ניו יורק שמתגורר בשנים האחרונות בלוס אנג'לס עם בן זוגו טוד, איש שיווק, ובנם בן ה-12. לארץ הוא הגיע לפני כמה חודשים כדי לשמש עוזר במאי בסדרה "הרודן" עם מורן אטיאס וג'סטין קירק, ועכשיו הוא גם מציג כאן את הצילומים שלו בתערוכה שתיפתח ב"אברקסס" בתל אביב בשבת הקרובה ותציג עד ה-20 ביולי.
המצולמים, שחלקם נחשפים בעירום מלא, הם לא שחקנים או דוגמנים מקצועיים – את כולם מצא במבר דרך רשתות חברתיות להיכרויות, כמו "גריינדר" ו-OkCupid. "כל דוגמן הלך בעצמו למקום שהיה לו הכי נוח בו", הוא מבהיר. "אף פעם לא אמרתי 'זה חייב להיות בעירום', אמרתי פשוט: 'אני מספר סיפור על מערכות יחסים, תגיד לי עם מה אתה מרגיש נוח', ותמיד הופתעתי שבהרבה מקרים הם הלכו רחוק יותר ממה שביקשתי, כי היה שם משהו שהם רצו להביע. פעמים רבות הם היו אלה שאמרו 'הייתה לי מערכת יחסים גרועה, החבר שלי בגד בי' וכן הלאה - וזה נכנס לתמונה".
"בדרך לנישואין חד מיניים, איבדנו את מה שמייחד אותנו כקהילה"
"אני רואה בעיני רוחי את העתיד של גברים הומואים צעירים בארה"ב, שיש להם את הזכות החוקית להינשא - עתיד שיש בו גם עצב, גירושין, גידול ילדים ובעיות עם ילדים, התמודדות עם רעיון המונוגמיה, בגידות, כאב. אבל על העצב הזה בעתיד שלהם הם יתגברו", הוא מסביר את השם שבחר, "Future Past Sadness". "המשמעות השנייה היא אישית: כשהייתי צעיר, היתה הרבה הומופוביה סביבי ולא יכולתי להתחתן, וזהו העתיד שלי אחרי העצב".
אחרי מאבק של שנים לשוויון זכויות, במבר בוחר להתייחס דווקא למציאות שמאחורי החלום. "כשטוד ואני לא היינו נשואים חוקית, היינו צריכים לדון על כל דבר במערכת היחסים שלנו. זה חיזק אותה", הוא אומר. "כשהתחתנו ופתאום חלו עלינו כל חוקי הממון, הפסקנו לעשות מו"מ אחד עם השני, ואז הגיעו הכעס והמריבות. היינו רבים על כסף ורכוש משותף - מה שלי, מה שלו, מה שלנו. המשמעות בנישואין היא ששניכם אדם אחד - ולא הצלחנו להסכים בנושא. כדי להתגבר על זה, היינו צריכים לקחת צעד אחורה".
אז המסר הוא של תקווה או של אזהרה?
"החשש שלי הוא שכשאנחנו נאחזים במשהו שאנחנו רוצים, כמו הזכות להינשא, אנחנו מוותרים על דברים שהופכים אותנו לחזקים ומאבדים מהייחודיות שלנו. כשהומואים היו תרבות מיעוט, לא רצנו להביא ילדים לעולם ולהתחייב למערכות יחסים מונוגמיות. קיבלנו את האלטרנטיבות להקמת משפחה. כשהייתי נער צעיר בשנות ה-70, ראיתי את הגטו היהודי בלואר-איסט-סייד נושם את נשימותיו האחרונות. התרבות הזו איבדה את מה שהפך אותה לייחודית בגלל הרצון שלה להתמזג בסביבה. אז המסר הוא מסר של תקווה שנהיה חזקים, אבל החוזק הזה יגיע מכך שלא נשכח היכן היינו ועל ידי כך שנמשיך להטיל ספק בדברים שבהם אנו נאחזים".
בחודשים שבהם חי כאן, בדירה שכורה בנווה צדק, במבר פגש וצילם גם גברים ישראלים - מתל אביב וגם מחוץ לה. המפגש עם הקהילה הגאה בארץ חיזק את דעותיו על התהליך שעוברת תרבות הגייז. "פגשתי בחור ישראלי שלא יצא מהארון לפני ההורים שלו, אבל עדיין רוצה להינשא לגבר ולהביא ילדים לעולם. שאלתי 'איך זה אפשרי?' והוא ענה 'אתה לא מספר להורים שלך עד שאתה בתוך מערכת יחסים רצינית, והכל טוב ומושלם'. התפיסה הזו של 'כשאתחתן, אני אהפוך לאדם בוגר' היא משהו שיש לכולנו. היום, גברים הומואים צעירים הם כמו נערות בנות עשרה: אנחנו מאמינים שהכל ישתנה כשנתחתן – אני לא אהיה עצוב יותר, הכל יהיה בסדר, חיי יהיו מלאים, אני אהיה שלם - אבל זה לא נכון. זו חשיבה ילדותית, זה מיתוס".
אתה רואה הבדלים בין הקהילה הגאה בארץ לבין הקהילה האמריקנית?
"זה הנושא של התערוכה הבאה שלי, שאני כבר לא יכול לחכות להציג באל.איי ובתקווה גם לחזור ולהציג אותה בישראל. הדבר היחיד שאני מוכן לומר כרגע הוא שיש רגע קסום שמתרחש שבו יש התנגשות חזיתית בין תרבות הגייז החדשה לתרבות הגייז הישנה. זה כמו שמישהו עובר קפיצת גדילה בזמן מאוד קצר".
"Future Past Sadness", מה-21 ביוני ב"אברקסס", לילינבלום 40 תל אביב
עוד ב-mako גאווה: