>> לקבוצה של mako גאווה בפייסבוק כבר הצטרפתם?
אף על פי שאנו כבר בשנת 2012 ויודעים שמטפלות אינן נראות כך בהכרח, עדיין קשה לנו לפעמים להשתחרר מהאימאג' הזה, המתאר את האופן שבו הורגלנו לראות את האומנת – וגם לי, כמראיין, היה קשה להתנער ממנו כאשר ראיינתי את שני הבחורים שישבו מולי בקפה.
שניהם נראים לי כמו הגבר ההומו הממוצע שכרגע חזר מאימון בחדר הכושר – גופות מתוקתקים, לו"ז צפוף והמון הומור פנימי – ובכל זאת, שניהם נמצאים במשבצת המקצועית של הגברת פופינס. אכן, הם בעצם נאני'ז, או אומנים, או מטפלות – כפי שיקראו לעצמם מספר פעמים במהלך הריאיון.
לשניהם ותק של שנים רבות במקצוע; הראשון, אודי מגן, עבד עם ילדים באופן מקצועי מאז תקופת הצבא - אבל גם לפניה, כנער בקיבוץ. הוא מטפל כיום בתאומות של זוג גברים – שהם גם חבריו הטובים ביותר. השני, ערן בכנהיימר, מטפל בילדים כבר 15 שנה – בתחילה בגני ילדים, ולאחר מכן באופן פרטי. כיום הוא מטפל בשלישייה השייכת גם היא לזוג גאה.
על אף העיסוק המשותף להם, הם מחזיקים בשיטות עבודה שונות לחלוטין. אודי פועל בשיטה מאוד מובנית וקפדנית, כמעט ספרטנית: "אני בונה לילדים שאני מטפל בהם סדר יום", הוא אומר. "יש דעה רווחת, ואני מאוד מסכים איתה, שגורסת שמהרגע שאתה מביא תינוק מבית החולים אתה צריך לקבוע לו הכול – את שעות השינה, מקום השינה. אני לא מחכה שהילד יצטרך משהו, אני נותן לו אותו, ולכן מבחינתי יש סדר מובנה לכל יום – הילדים יודעים מתי הם הולכים לישון, מתי יוצאים לטיול, מתי ישנים".
באמת? אפילו בגיל כל כך צעיר?
"זה תהליך, כמובן, זה לא קורה מהיום הראשון, וכל ילד עובר תהליך שונה – אבל מבחינתי סדר היום הזה הוא בל יעבור. זה האני מאמין שלי. ועובדה, תמיד שואלים אותי איך אני נופל על הילדים הכי רגועים וחייכנים – ואני עונה שאני עושה אותם כאלו. יש הורים שמרגילים את הילד להיות לא רגוע".
מה זאת אומרת?
"קח מוצצים לדוגמה. מוצץ, מבחינתי, נועד למקרה שהילד נפצע ובדרך לבית החולים צריך להרגיע אותו – כלומר, למקרה חירום. לא צריך לדחוף סתם מוצץ כי הילד קצת נודניק".
ערן, לעומתו, מעיד על עצמו שהוא טיפוס שונה בתכלית – "הרבה יותר מפנק, רך, מאוד מחבק ומנשק", לדבריו. אני שואל אותו אם הוא מסכים עם התפיסות הקשיחות יחסית שאודי מציג, והוא מחייך ואומר: "יש דברים שאני מסכים עליהם עם אודי, ויש דברים שלא. יש פרשנויות שונות לחינוך, ולו יש את הדרך שלו והיא טובה – אבל אני, לעומתו, מאוד דוגל במוצץ - טוב שהמציאו אותו (אודי צוחק). אני כן מסכים עם אודי שזה בסדר שילד בוכה. לא צריך מכל דבר להיכנס להיסטריה".
אולי קל להגיד את זה מהצד, לא כהורה.
אודי: "זה נורא קל בתור מטפל לעשות את זה, להיות קר רוח ולראות דברים מהצד. אני יכול להגיד לך שעם ילדים של אחרים אני לא עושה משהו שלא הייתי עושה עם ילד שלי".
ערן: "אני אתנהג עם הילד שלי בדיוק כמו שאני מתנהג לילד של אחר, כי זה האני מאמין שלי".
על אף שדעותיהם בנושאים מסוימים שונות, יש להם גם דבר משותף: העקרונות שהם דבקים בהם. אבל מה קורה כשההורים לא בדיוק מבינים, או מסכימים, עם השיטה? או כשההורים נוהגים בשיטות שלא מתיישבות עם החינוך שהם מנסים להנחיל? "לא נתקלתי עד עכשיו באף טעות קריטית, וגם לא קיבלתי שום הערה מאף אחד", אומר ערן, "אולי פעם אחת. ההורים בדרך כלל מאוד מרוצים מהדרך שבה אני מחנך ומגדל את הילדים".
כהומואים מוטלת עלינו חובת ההוכחה"
היית אומר שיש לך קארט בלאנש לפעול בשיטות שלך עם כל הילדים?
"כל אחד רוצה את החינוך של הילד בדרך שלו, אז מן הסתם אני לא יכול להתנהג עם כולם בדיוק אותו דבר - והרי יש כל כך הרבה אנשים, כל כך הרבה סוגים של הורים. אז אני מתחשב במה שההורים רוצים ודורשים ממני, אבל מצד שני מביא את מה שאני יודע, ואני מקבל בחזרה יחס אוהב. אני מרגיש שההורים אוהבים אותי".
הסכמה עם ההורים היא, כמובן, דבר חשוב; בארצות הברית, מדינה עם מסורת של מטפלות ארוכה בהרבה משלנו, ההורים בוחרים באדם המתאים רק לאחר סינון קפדני מאוד. הנוהל הזה מתקיים גם במשפחות גאות, וכמה אתרים העוסקים בהבאת ילדים במסגרת גאה אף מציעים את שירות הסינון הזה להורים – שרקלאיצטרכולהתמודדעםמטפלסרבן, ובוודאי לאכשהםמשלמיםלוסכום נכבד מדי חודש.
אודי מעיד שהוא דווקא חווה לפעמים קצת תקלות עם הורים: "פעמים רבות אני מוצא את עצמי מתווכח עם ההורים. לפעמים קשה להם לשמוע, לראות את התהליך. אני לא בא ברע – אני הולך איתם בדרך ועובד יחד איתם, בודק איתם אופציות – אבל אני נשאר בדרך שלי. בעצם, אם הם לא מאמינים בדרך שלי אז אין על מה לדבר".
אתם חושבים שכישורי הורות הם דבר שניתן ללמוד?
אודי: "כן. תשמע, זה ממש כמו ב'סופר נני', שבאה ומלמדת משפחה. אם באמת עוקבים אחרי ההוראות האלו – אין פשוט מזה. התהליך קשה, העשייה קשה, לוקח זמן להגיע לתוצאות, ואני מבין הורים שנשברים מדי פעם, אבל בשביל זה הם צריכים את החיזוק מהצד. בסופו של דבר, כולם יתהפכו, כולם ילכו וכולם ידברו - אז ייקח חמש דקות ולא דקה וחצי, וגם אם טועים - מתקנים. תמיד אפשר לתקן".
ערן: "אין הורים שלא עושים טעויות, זה חלק מהעניין. אבל לומדים עם השנים – כמו שבילד הראשון מפחדים, ובשני קצת יותר משחררים, אז לומדים. גם אני לומד כל הזמן. וכשאני רואה את סופר נני בטלוויזיה אני אומר לעצמי: זה בדיוק מה שהייתי עושה".
במהלך השיחה התברר לי כי למרות הניסיון הארוך של שני המרואיינים שלי, הרי שמראה של גברים המטפלים בתינוקות עדיין מוזר מאוד לכמה אנשים. "קרה המקרה והייתי עם התאומות בבית קפה", מספר אודי, "אתאחת הבנות האכלתי מבקבוק,והשנייה בכתה בעגלה. מיד נגשה אליי אישה ושאלה אם אני צריך עזרה – וזה תמיד קורה. מה, בגלל שאני גבר?". "אולי אתה רק חושב שזה בגלל שאתה גבר?", שואל ערן, ואודי מסתייג מיד: "לא. מעולם לא ראיתי אישה מציעה עזרה לאימא אחרת. אולי בגלל שאני גבר אני צריך להוכיח את עצמי יותר".
ערן לא מבין את הפליאה; "בעיניי גבר וילדים זה מאסט", הוא אומר, "זה יוצר איזה איזון. אין ספק שנוכחות של אישה זה דבר חיובי, אבל גבר יכול לתת דברים שנשים לא יכולות. אני אומר את זה כי אני בטוח שיש הורים שהרימו גבה באיזשהו אופן, גם גבר, גם גיי..."
ואיך זה עובד באמת? לא היו בעיות עם הנטייה שלך?
"האמת היא שזה כל פעם מפתיע אותי מחדש, כי השאלה הזו העסיקה אותי הרבה, אבל לא מפריע לאף אחד שאני גיי. לא נתקלתי אפילו פעם אחת בבעיה עם הורים ברמה הזו. אם פעם או פעמיים עיקמו לי פנים בתקופה שעבדתי בגן הילדים, ידעתי שעד סוף השנה הם ישנו את דעתם".
מה לגבי הורים גאים? אתם רואים הבדלים בינם לבין חבריהם הסטרייטים?
אודי: "נראה לי שכהומואים מוטלת עלינו חובת ההוכחה. בלי לשים לב בכלל. בכל זאת, גדלנו על מודלים של גבר ואישה".
ערן: "אני חושב שכשזוג גברים מביא ילדים לעולם, הוא מוותר על המון. הומואים הם יצורים אגואיסטים שאוהבים להתעסק בעצמם, ביציאות, במכון כושר, ואוהבים את החופש הזה. ברגע שהם בוחרים את הבחירה הזו, לשנות את החיים שלהם, ואפילו מוציאים על זה סכום כסף גדול מאוד, זה אומר משהו על ההורים. המאמץ הזה. מעבר לכך, אני לא רואה הבדל מאוד משמעותי - בזוגיות תמיד יש אחד יותר היסטרי, ואחד יותר מתון. זה הצחיק אותי לגלות שהתופעה הזו קיימת גם בזוגות גאים".
אודי: "זה בהתנהלות, יש אחד שהוא באמת אבא כזה, שיוצא לעבודה ואומר שלום, ואחד שיותר חרד ויותר דואג"
זה לא קצת סטריאוטיפי?
אודי: "זה עניין של חלוקת תפקידים – ככה זה, אחד עושה קניות ואחד נוהג. לקרוא לזה גבר או אישה, זה כבר סטריאוטיפ".
ומה בעתיד, אני שואל? השניים מחייכים, ואני מגלה שהם מתכוונים בעתיד אולי – אולי – לפתוח גן פרטי משל עצמם.
ערן: "דיברתי על זה עם אודי, שאנחנו צריכים לפתוח גן משלנו. אני חושב שברגע שאהיה עצמאי זה ימלא אותי הרבה יותר. אבל הבן אדם הזה לא יציב..."
אודי: "זה לא עניין של יציב, זה עניין של..."
ערן: "פחדן".
אודי: "לא, לא פחדן. אני בא מקיבוץ, ובקיבוץ כולם הכירו אותי. בתל אביב אתה צריך לבנות מוניטין לעצמך, ועד עכשיו לא הרגשתישאנשים ירוצו אם הם ישמעואת השם שלי.היום אני יותר מרגיש שאנשים יודעים שאודי הוא סופרמן".
ערן: "אני מרגיש שבזבזתי הרבה זמן ושאכן יש לי שם, ולכן אני עדיין חושב שזה יותר פחד".
ואיך תגשרו על ההבדלים בין השיטות שלכם?
ערן: "אם זה באמת יקרה ונפתח עסק יחד, נשב ונצטרך לדבר על זה. לא תמיד כולם מסכימים, אז מתדיינים ומגיעים לעמק השווה".
אודי:"בסופו של דבר, במקום שנפתח אנחנו נבנה את סדר היום ביחד..."
ערן:"אני אצטרך להתגמש ואתה תצטרך להתגמש. בטח הוא יחטוף כמה כאפות..."