>> לקבוצה של mako גאווה בפייסבוק כבר הצטרפתם?
אומן התחפושות
"מאחורי כל מסכה ותמונה יש סיפור", הוא מספר בהתרגשות, "היצירות הכי טובות באו ממקורות השראה, אף יצירה לא נולדה סתם". אז מהם אותם מקורות ההשראה של יפת? מה גרם לאדם שבכלל היה אדריכל בתחילת דרכו המקצועית לשנות את מסלול חייו ולהתמקד באהבתו ליצירת דברי אומנות? "הסיפור התחיל בסוף שנות השבעים", אומר יפת, "ליתר דיוק בשנת 1979". באותם ימים, עמד האדריכל לעתיד בפני סיום לימודי הארכיטקטורה בטכניון וכמדי שנה בחג הפורים, עמדה להתקיים תהלוכת העדלאידע המפורסמת. "כל שנה השכבה הבוגרת אחראית על תכנון והפקת התהלוכה, והשנה זו הייתה תורנו".
כבר אז, היה יפת שלם עם נטיותיו המיניות, "יצאתי מהארון לאחר שחרורי מהצבא. שירתתי בחיל האוויר וכבר בצבא הלכה וגברה ההשלמה עם נטיותיי". יש לציין כי באותה תקופה ההומואים לא התבלטו על פני השטח. "אני זה שנתבקש להכין תחפושות ואביזרים לתהלוכה, כי כבר אז כינו אותי 'אומן התחפושות'. עבורי, התחפושת היא לא רק עוד בגד, אלא פרויקט עליו אני עמל זמן מה מראש ומתכנן עד הפרטים האחרונים".
במקביל לכניסתו לתחום האמנות, מצא עצמו יפת מקדם את התרבות הגאה מזווית אחרת. "סטודנטים הומואים בחיפה מאסו בתרבות הגנים לסקס בלבד והחליטו לעשות מעשה. הם הקימו מערכת פגישות שבועיות – כל פעם אצל מישהו אחר בסבב בכדי להיפגש בבתים. המסיבות עלו כחמש לירות וכללו כיבוד. אני גם מצאתי מועדון שיסכים לארח אותנו, ובעיניי זו הייתה פריצת דרך בכל הקשור לקהילה בארץ", הוא אומר. כך נוצרה ההבנה שיש צורך בסיפוק מקום, קהל ותפאורה לקהילה הגאה בחגים כמו בחג הפורים.
כל הנוצץ זוכה בפרס
לקראת שנות התשעים, כבר היו מסיבות במועדונים בפורים לקהילה הגאה. נערכו תחרויות תחפושות וחלק גדול מהמתחרים והזוכים בהן היו דווקא ספרים, מעצבים, מאפרים, שחקנים ודראגיסטים. "כל מה שקשור לתעשיית היופי קיבל שם ביטוי, וכל הנוצץ זכה בפרס". לדבריו, היפים והשריריים לקחו בקלות את מה שנתן הטבע והכול הסתכם בזוהר ובתהילה. "המראה החיצוני הוא שקבע ולא משנה למי התחפשת או למה".
את שנת 1996 זוכר יפת כשנה של מפנה בקריירה. "זו הייתה שנה של פיגועים, גם בפורים. זו היה סוף עידן התמימות, ומסיבות ואירועים רבים בוטלו עקב המצב הביטחוני. צביקה הדר הופיע אז בטלוויזיה כדמות מנומרת, ואני החלטתי ליצור את הקונטרה הנשית. את התחפושת לאותה שנה עיצבתי כגברת מנומרת, במקביל באה ההשראה ליצור תמונת שמן ייחודית שבה מופיעים חתן וכלה בצורה הומוריסטית, כזכר לפורים שאיננו". יפת מספר שמאותה שנה ריכוז האנרגיה התמקד בפרצוף ובחזה. "למשל חזה מבצק הייתי מכין משני כדורי ספוג תלויים על הצוואר, עטופים בבצק עם שבע כפות קקאו (מצטלם יופי), או חזה מגזירת שני חלקי ישבן ותפירתו לחזייה פלוס מילוי".
מצעד הגאווה – פורים השני
באחד מהפורימים, הוא וחברו הטוב התחפשו לדנה אינטרנשיונל ולחברתה אביבה. "את ההשראה קיבלתי מזכייתה של דנה באירוויזיון", הוא אומר. שנה לאחר מכן, התחפשו לפרות הזהב ממצרים. "באותה שנה גם זכיתי במקום הראשון בתחרות תחפושות. הפרס היה כניסה חינם לשנה למועדון אלנבי 58 הזכור לטוב". שאר חלקי התחפושות עברו למצעדי הגאווה. "כמו שיש חלוציות בחאקי, יש חלוציות בלבוש מגמתי וצבעי גאווה". בתחילת שנות האלפיים, עם עלייתם של מצעדי הגאווה, החלה גם מגמה חדשה של שימוש בצבעי הקשת. "עד היום אני מצטלם בכל מצעד ומצעד, עבורי מצעד גאווה הוא פורים מס' 2, זו הזדמנות לעלוז ולהתחפש".
עבורו מצעד הגאווה הוא המקבילה הגאה של העדלאידע הפורימי. "אם פעם היו מתחפשים ועליזים בחדרי חדרים, הרי שהיום אנשים רבים יוצאים לרחובות. מצעד שזכור לי במיוחד התקיים אי שם בתחילת שנות התשעים וחברי מרץ צעדו אז עם האמיצים, אני עמדתי במדרכה ממול ושאבתי אומץ וביטחון".
באלפיים ושלוש, באופן רשמי, החליט לעסוק באהבת חייו – האומנות, והחל לעסוק בעבודות סטודיו, ליצור מסכות, ציורי שמן, פורטרטים, ציורי פנטזיה. מוזנים בים של רעיונות מפורים, מחיות המחמד שיש לו. בחצי שנה הראשונה לתעסוקה הזו, בתחרות שערך דידי הררי, שנקראה "מסכות לפיס", שלוש מסכות שלו הגיעו לעשרים המקומות הראשונים ואחת מהן התברגה במקום הראשון. "כשנשאלתי מאיפה כל הצבעים היפים, עניתי שמדגל הגאווה ובצחוק מתגלגל ציינתי שהמסכה הזו גם הכניסה אותי לדוכן בנחלת בנימין".
4 שנים אחרי שעבר בדוכן בנחלת בנימין, בשנת 2011, עבר לחנותו הנוכחית שעיקרה מסכות אך גם ציורי שמן, פרוטרטים, ודברי אמנות אחרים. לדבריו, לפורים יש משמעות גדולה עבור הקהילה - כמו סוג של שליחות כי הקהילה יודעת להתחפש בצורה הכי טובה. "הקהילה יודעת לעשות זאת הכי טוב, תמיד יש תחרות של התחפושת הכי טובה וישנה התחברות לצדדים הנשיים באותה מידה כמו שיש התחברות לצדדים הגבריים, עבורי זה כמו מנוע טורבו כפול שניים".
החופש להתחפש
"בהתחלה כהומו חיפשתי להתחפש לרעיונות מפחידים, כמו מפלצות או שדים. השינוי בא עם ההשתחררות והתקדמות החברה. עם ההשלמה וקבלת הצדדים הנשיים, באו גם רעיונות חדשים", הוא אומר וממשיך, "התחפושות הנשיות קיבלו תנופה אדירה. היום גם תוכל לראות סטרייטים מתחפשים לדמויות נשיות ברחובות". לדבריו, הקהילה היא זו שנתנה את הלגיטימציה וההשראה לשחרור ולחופש להתחפש ולהיות מי ומה שבא לך. "המסכה בעיני החובש אותה, הוא יוצר את הדמות ולא להפך".
היום בנוסף לעבודתו כברמן, הוא מתעסק באומנות ומקדיש את רוב מרצו להתעסקות בתחום. "המשפחה מאוד תומכת בי", הוא מציין, "אני גם מטפל באב חולה, משתף פה ושם את אחי שחזר בתשובה והוא מבין ללבי, ומגדל שתי כלבות". כל זה ועדיין הוא מוצא פינה חמה בלבו לתת מעצמו לעולם האומנות ולקהילה הגאה. "במצעדים רבים ובהפקות קהילתיות מבקשים ממני לתפור תחפושות ולעצב מסכות – לא סתם נולדתי בפורים, עבורי זה סוג של שליחות גאה".