אחד הפחדים הכי קמאיים של להט"ב והוריהם זו הסטיגמה של "להישאר לבד", ולא בכדי. כאשר אנו יוצאים מהארון, רבות ורבים מאיתנו חוששים מהסטריאוטיפ והדעה הקדומה לפיה להט"ב לא יצליחו לקיים מערכת יחסים יציבה וארוכה, ובהתאם לחלום הנפוץ כל כך, "להזדקן ביחד".
אבל למרות זאת, כמאמר המשפט המפורסם מהסרט 'פארק היורה': "החיים מוצאים דרך", איפה שיש להט"ב יהיו גם מערכות זוגיות ארוכות טווח, יציבות ומוצלחות. אז מה סוד הקסם ומה העצה הטובה ביותר לזוגיות משמעותית? יצאנו לבדוק עם זוג גייז וזוג לסביות שחיים יחד יובלות.
כשאבי פגש את סרג'יו
אבי קייזר (70) וסרג'יו אנטונינו (50), כוריאוגרפים ורקדנים, עובדים וחיים יחד כ-24 שנה ומחלקים זמנם בין ישראל וגרמניה. ביניהם לרוב הם מדברים צרפתית, אך לעיתים גם איטלקית, גרמנית, אנגלית ועברית.
באיזו שפה אתם רבים?
סרג'יו: "כשאני ממש רוצה לגרש אותו כי הוא הגזים, אני מתחיל עם הניב המקומי מהאזור שלי פוגליה שבדרום איטליה".
איך ומתי נפגשתם?
אבי: "נפגשנו במסגרת פרויקט מחול במילאנו בשנת 2001, ואנחנו חיים ביחד מ-2002. בפרויקט היינו חייבים מתורגמן כי חלק מהמשתתפים דיברו איטלקית, חלקם צרפתית, או אנגלית, וככה בעצם נפגשנו. אנחנו רקדנים, אז השפה העיקרית שלנו היא שפת הגוף – וכמו בסיפורים – הייתה משיכה. אצל גייז מתחילים קודם כל במיטה – אחר כך מדברים, אבל זה לא רק עניין של מין – זו אנרגיה, ויברציה. הייתה ביננו ויברציה".
סרג'יו: "אנחנו לא רק גרים וחיים יחד, אנחנו עושים הכל יחד כי גם עובדים אחד עם השני. יש ערבוב בין הפרטי לזוגי ולעבודה".
אבי מספר שבתחילה הם לא חשבו שזה יתפתח למשהו כה עמוק והם פשוט זרמו עם העובדה שהיה להם נעים אחד עם השני. מבחינתו, לא היה קשה לקפוץ פנימה אל מערכת היחסים, אבל לחיות אותה התברר להיות יותר מאתגר ונדרשה המון סבלנות.
מערכת היחסים שלכם מונוגמית, או שמא אלטרנטיבית פוליאמורית?
אבי: "בהתחלה בהחלט היינו מונוגמיים, אבל התפתחנו כי רצינו לפתוח את עצמנו לאפשרויות חיים נוספות, ביחד. הבנו שזה יהיה מורכב אבל זו החלטה שלפני כמה שנים קיבלנו יחד, לפגוש גברים נוספים".
סרג'יו: "בחלק מהמקרים חוויות אחרות, הרפתקאות מגוונות עם גברים אחרים, דווקא משרתות את מערכת היחסים שלנו. כשאני הולך לישון עם אבי אני יודע שזה הגבר שאני בוחר, למרות שיש לי אפשרות בחירה ללכת גם עם אחרים. לכן, דווקא החוויות עם אחרים לפעמים פועלות לחיזוק מערכת היחסים וחיזוק הבחירה להיות איתו, כל יום מחדש".
כשאבי פגש את סרג'יו הוא הגיע כבר עם משפחה מוכנה מהבית, גרוש עם שלושה ילדים, וכעת גם שמונה נכדים. הוא מספר בחיוך איך המשפחה, לאחר תהליך משותף, קיבלה את סרג'יו כבן משפחה אינטגרלי, ואילו סרג'יו משתף שהחליט לא להביא ילדים משלו לעולם.
איך אתם רואים את העתיד?
סרג'יו: "למרות שבתור אמנים אנחנו רגילים ללא-נודע, לחוסר ביטחון, לספקות ולפחדים, בהקשר של מערכת יחסים עם הפרש גילאים של 20 שנה העתיד הוא משהו שעולה הרבה במחשבות, אבל אנחנו לא באמת מרגישים את ההבדל ביננו. אבי הוא לא בן 70 טיפוסי".
מה מטריף אתכם אחד בשני, לטוב ולרע?
סרג'יו: "הוא מאוד ספונטני. זו התכונה הכי יפה שלו, אבל גם הכי קשה".
אבי: "שהוא מתנהג כמו איטלקי טיפוסי".
מה הסוד שלכם? איזו עצה תתנו לזוגות גאים בתחילת דרכם?
אבי: "תשקיעו אחד בשני. תחקרו מה האחר רוצה. כשיש בעיות או רגעי משבר לא לתת למשבר לשבור. משבר הוא סימן לסתירה. כיוצרים אנחנו מאמינים כי סתירה היא אש שאפשר להשתמש בה למשהו קונסטרוקטיבי. הכי חשוב להבין במסגרת מערכת היחסים: הצבע שלי לא מושלם. הצבע שלך לא מושלם. הידיעה הזו והאיחוד ביניהם יוצר משהו חדש שממנו אפשר להיבנות".
סרג'יו: "חשוב לשים לב לפרטים הקטנים".
כשתמי פגשה את שרה
תמי בצלאלי (72) ושרה גרוס (80) חיות יחד כבר 16 שנים בתל אביב. תמי היא אמנית והייתה מורה לאמנות, ואילו שרה מאמנת אישית ומנחת קבוצות בהכשרתה. בשנים האחרונות היא גם מכהנת כרכזת קהילת 'בשלה' – קהילת נשים לסביות וביסקסואליות מעל גיל 45.
איך, איפה ומתי הכרתן?
תמי: "הכרנו ב-2009 ברשת. 'קפה דה-מרקר' היה גלגול ראשוני של מדיה חברתית, בלוגים ותוכן. אני העליתי ציורים שלי לאתר והיא הגיבה. התחלנו להתכתב ואז נפגשנו. אחרי הפגישה הראשונה איתה עזבתי את הבית, כי הייתי נשואה. עזבתי הכל והלכתי לחיות איתה".
שרה: "שאלת קודם איפה הקסם? אז הוא היה שם במפגש הזה באתר של דה-מרקר. היה שם משהו קסום, כי אני סתם נכנסתי לצרוך תוכן של אמנות ולא ידעתי שזה מקום של פנויים-פנויות. כשנכנסתי נתקלתי בציורים של תמי ובקהילה הקטנה שנוצרה סביבה והיא פשוט שבתה אותי. ניסיתי לעשות הכל כדי שתשים לב אלי, אבל זה לא עבד כי זה לא היה כמו היום. במקום 'לייק' יכולת רק לתת 'כוכב' לתוכן שאהבת. אז כשהיא סוף סוף שמה לב אלי היא ראתה שהייתי קצת בדיכאון ושלחה לי המון חברים שיעודדו אותי, אז פתאום גם היו לי המון חברים".
תמי: "אונליין זו פלטפורמה נפלאה להכיר. אפשר לדעת המון אחת על השנייה דרך הכתיבה וזה טוב להשהות את הפגישה עד שקצת יותר מכירים. לא להיפגש מיד, כפי שקורה באפליקציות דייטינג כיום, כי אז יש צריך להחליט החלטות כמו האם להיכנס למיטה או לא. בצורה איטית יותר של מיילים, של פסקאות, אפשר לראות איך את מתנהלת, מי את. אני הבנתי הרבה עליה עוד לפני שפגשתי אותה ואני ממש מייעצת את זה למי שרוצה להכיר בת זוג".
מערכת היחסים שלכם מונוגמית, או שמא אלטרנטיבית פוליאמורית?
תמי: "זו שאלה של הומו. אצל גברים אני רואה הרבה מערכות יחסים מאפשרות, ולמרות שיש מחויבות ונישואים ועד המוות והכל, זה פתוח ומאפשר. אצל נשים זה לא בדיוק ככה. אוי ואבוי אם תלכי עם מישהי אחרת, גם סתם לקפה זו בעיה".
שרה:" כן היו תקופות קשות. אנחנו במערכת קלאסית".
תמי: "מונוגמית, ויש לנו חברות שכל אחת לעצמה, אבל אני בעיקר אוהבת את החברויות שלנו של זוגות שאנחנו יכולות לשתף. הרבה מאוד מהקשרים שלנו עם חברות וגם זוגות של גברים, זה כמו סוג של תרפיה. אנחנו מספרות ומשתפות במשברים, חולקות ניסיון חיים. לתת וגם לקבל נקודות מבט שונות משלנו וגם על זה אני ממליצה: ליצור חברויות כאלה שעוזרות להתפתח".
שרה: "בעניין המונוגמיה: אני לא יודעת מה קורה אצל הצעירות, יכול להיות שיש שינוי ואנחנו בכלל לא מודעות. בדור שלנו אנחנו לא מכירות כאלה שחיות כך, ואם זה קיים אז זה מאוד מוסתר. מערכת המחויבות שלנו בנויה על נאמנות והתחשבות, ולא סתם להימשך מינית".
תמי: "לשתינו גם היה ניסיון קודם עם גברים, וזה בכלל משהו אחר. מערכת יחסים הטרו מאוד שונה וזה שמצאנו זו את זו, גמרנו עם כל הסגנון שהיה בתקופה ההטרו שלנו. זה כבר לא אותו דבר וזה גם מה שמאוד מיוחד ביננו. מסע אחר".
שרה: "אנחנו נפגשנו לא צעירות. אני הייתי בת 64 ותמי בת 56".
תמי: "היא תפסה פרגית".
שרה: "תפסתי פרגית וגם שיקרתי לה בהתחלה, אמרתי 62. אבל בפגישה הראשונה התוודיתי".
תמי: "כאילו שהייתי מבחינה בשנתיים האלה".
תמי מוודאת שאנחנו כותבים על הגיל השלישי ומבקשת להדגיש כי למערכות יחסים ארוכות אין דרישה מוקדמת להיות צעירים בשביל זה. "כשאנחנו הכרנו היינו שתינו כבר סבתות. אנשים בני 36 מתייאשים ואני לא רק פגשתי את אהבת חיי, אלא בכלל הבנתי מה זאת אהבה רק בגיל 56". שרה מוסיפה: "אני הייתי נשואה 20 שנה, ותמי הייתה נשואה פעמיים, אז המסע שלנו הוא ממקום הרבה יותר בוגר ומבין. הילדים כבר גדלו".
ובאמת איך עם המשפחות?
תמי: "אצלנו קהילת הנשים המבוגרות זה לא תמיד ככה שמקבלים את כולן בלי בעיה, אבל אצלנו..."
שרה קוטעת אותה: "למזלנו"
תמי: "לא רק למזלנו, זה גם עניין של חינוך בבית. אצלנו כולם שמחו בשמחתנו, אפילו שאני, בניגוד לשרה שכבר הייתה גרושה, ממש שברתי את הבית. למרות זאת, היה תהליך, וכולם פירגנו לבחירה שלנו".
שרה: "הילדים שלי התאהבו בתמי ברגע הראשון".
השיחה עם שרה ותמי מתקיימת בדיוק בתקופה שבה הן בוחנות את האפשרות לעבור לדיור מוגן ועולה השאלה האם זה אתגר עבור לסביות לעבור לסביבה שהיא מאוד הטרו. תמי גורסת שככל שיתנהגו טבעי יותר כך גם הקבלה מסביב תהיה טבעית, ומספרת שעד עתה בחנו חמישה מקומות ובאף מקום לא הייתה אף פעם בעיה עם הנטייה המינית שלהן, אלא להיפך – בחלק מהמקומות דווקא רצו שיבואו כדי להתחיל לפנות לקהל יעד להט"בי בגיל השלישי.
זה הפתיע אתכן?
תמי: "תמיד כשאתה מביא משהו חדש לאיזה מקום, תפישה חדשה, צריך לבוא באהבה. אם באים באהבה ככה גם מקבלים את זה".
שרה: "אנחנו לא חוששות מכלום. אנחנו נבוא כמו שאנחנו ודווקא להיפך – משהו טוב קורה פה".
תמי: "בסוף השבוע האחרון ביקרנו בדיור מוגן. בסוף המסדרון שם ישבו סביב שולחן עגול קשישות, יותר מאיתנו, ושיחקו קלפים. כשהתקרבנו הן שאלו אם אנחנו מצטרפות ומתי, אז מיד כמובן שאלו אם אנחנו אחיות או חברות טובות. שרה אמרה להן 'אנחנו נשואות', אבל הן לא שמעו טוב אז צעקתי 'היא אשתי ואני אישתה!'. הן צהלו, קמו מהכיסאות ומחאו כפיים. אני מניחה שאולי אצל גברים זה קצת אחרת".
מה מטריף אתכן אחת בשנייה, לטוב ורע?
שרה: "תמי היא בית ספר בשבילי. היא רואה דברים נכוחה, אם אני מסתבכת, מכירה את הסרטים שלי ולא מתרגשת מהם. מקבלת את כל הפאקים שלי".
תמי: "שרה היא אדם שלא עוזב. יש לה חרדת נטישה".
שרה: "תמי קלטה את כל המבחנים הקטנים שלי עוד מראש. היא באה ואמרה לי 'אני לא עוזבת כי אני כל כך אוהבת', אז מה צריך יותר מהתמיכה הזאת? אבל מה מטריף אותי? הקצב שלה. לטוב ולרע היא כל כך איטית, ולא מחזירה דברים למקום. כמה קשה להחזיר כוס לכיור?".
תמי: "שרה היא אהבת חיי, אין כמוה בעולם. לא תקועה על כלום – כל פעם יש בעיות חדשות ותמיד מעניין, אבל מטריף אותי שהיא מחליטה עלי או מאבחנת אותי פסיכולוגית. כמו נגיד עכשיו: היא החליטה להתראיין ובסוף גם אני מתראיינת".
מה הסוד? תנו עצה אחת לזוגיות להט"ב משמעותית שבתחילת דרכה.
שרה: "אחרי תקופת זוגיות של מינימום שנתיים מבינים כי מטרת העל בזוגיות צריכה להיות לשמור עליה, וזה אפשרי. אם שמים את המטרה הזו כמטרת העל, כל ריב, כל משבר, כל סיטואציה, צריך להיזכר מה באמת רוצות. אם רוצות לשמור אז צריך לפעול בכיוון הזה, כי לפרק אפשר תוך שנייה".
תמי: "אני אתן דוגמה. אם נניח מטריף אותך כוסות קפה בכל הבית, אז כשאת מגיעה ורואה כוס שאינה במקומה, במקום להתפוצץ מעצבים תחשבי – מה יותר חשוב? הכוס קפה או היחסים? כי ברגע שמתפרצים והאדם השני מרגיש שזה לא מידתי ולא מגיע לו, ולא בכוונה, זה גורר תגובה, ואז כל השיח הופך במקום לשיחה בונה למערכת של תגובות, שכולן בכלל נובעות משריטות קדומות שבכלל אינן קשורות לסיטואציה. לסביות תמיד מאיימות להיפרד וזה טעות. תוציאו את האיומים מהמשוואה. באותו רגע קשה תזכרו למה בכלל אתן יחד. כי אם נפרדות אז זה בגלל שיקולים עניינים ולא בגלל ריב אימפולסיבי, זו החלטה משותפת. אז מספיק לאיים".
שרה: "תקשורת זה הכי חשוב. בצורה מקרבת, לא פוגענית ומרחיקה. לא להגיד 'תמיד את כך וכך' - זה משנה חיים".
תגובות