"במקום שבו התקיימו תסכול, ניכור וציניות, ישנן עכשיו תכונות חדשות בקרבנו. אנחנו מלאים באהבה אחד כלפי השני ומפגינים אותה. אנחנו מלאים בזעם על מה שנעשה לנו, וכשאנחנו נזכרים בצנזורה העצמית והדיכוי מהם סבלנו לאורך כל כך הרבה שנים, דמעות אגורות נשפכות מעינינו. אנחנו נרגשים, מרחפים ואנחנו רוצים לומר באופן ברור: משימתנו הראשונה היא לשחרר את עצמנו", כתב במילים נרגשות ונוטפות זעם פעיל "החזית לשחרור ההומואים", קארל ויטמן, במגזין מהפכני ובועט שהתפרסם בסן פרנסיסקו חודשים ספורים לפני יוני 1969 ובסמוך למהומות הסטונוול.
>> אקטיבי או פסיבי: איך אפשר לדעת גם בלי לשאול?
>> הטרנד החדש: כולם מסירים שיער מהישבן פתאום
את מרבית תוכנו של המגזין הקדיש ויטמן לשחרור המיוחל של התנועה ההומו-לסבית מכל מה שהוגדר כתכתיבים ונורמות של העולם הסטרייטי. המניפסט דן בסוגיית ההומו שנתפס בעיני הכלל כמחלל ומטמא התפקיד הגברי, ובצורך המשווע של הגייז להשתחרר מכל מה שמוגדר כגברי וסטרייטי; גברים הומואים היו לפגומים ולמטמאי הטייטל הגברי ומשום כך נדרשה מסת אומץ מירבית, שפעלה ככוח נגדי מול אותם תכתיבים שלא פסחו על הקהילה דאז. הומואים שחששו לחטוא לתפקידם הגברי נשארו בארון או לחלופין "העמידו פני סטרייט". ניתן להניח שכבר בימים ההם השיח ההומואי העמיד במרכזו את המתח שבין הזהות המינית לזו המגדרית; הדיאלוג החברתי-האישי האינסופי שבין היותנו גברים לבין היותנו הומוסקסואלים, כמעט דבר והיפוכו.
"העמדת פני סטרייט", לטענתו של ויטמן, הייתה לדרך הישרדות של גברים הומואים במטרה לפצות על היעדר גבריות. הוא לא ידע שגם אחרי כמעט 50 שנה הדיאלוג יהיה אותו דיאלוג - הצורך התמידי לעמוד בסטנדרטים של גבריות סטרייטית והמרדף אחר סממנים גבריים שעומדים ביחס ישיר לאידיאל היופי הרווח. אלא שבשנה שעברה, מסמרי הארון שהחביא בתוכו את הסוגיה שאף אחד לא רצה לדבר עליה, החלו להתרופף ולצאת ממקומם. מה שפרץ מתוכו נראה היה כמחזה מוזר ושונה בנוף ההומואי-הטיפוסי: אל במת מצעד הגאווה התל אביבי פרצו מספר גברים שמנים ומלאים שחשפו את בטנם בגאווה ונשאו שלטים עם הכיתוב "Love your body". זו הייתה הסנונית שבישרה את תחילת המאבק לייצוג רב-גוני בקהילה, והיא הופיעה גאה עם כרס חשופה ובלתי מבוישת.
"פרצנו את הארון ואמרנו 'לא עוד'. עד לאותם ימים, הייצוג השליט בקהילה הגאה היה ברור וחד-משמעי ואף אחד לא הטיל בו דופי", מספר ד"ר נדב ענתבי-גרושקה, מומחה לבריאות להט"בית, להומופוביה ולשמנופוביה ומי שעומד בראש מובילי המחאה ההיא, "כמה ימים לפני מצעד הגאווה, אחד החברים כתב בוואטסאפ הקבוצתי שהוא לא יגיע השנה לחגיגות הגאווה, כי הוא מרגיש לא בנוח עם הגוף שלו במצעד שמזמין אליו בפרסומיו שריריים וחטובים. כתבתי לו שגם אני לא מזדהה עם המצעד ולא מרגיש נוח עם מסריו, והוספתי - אבל מחר אנחנו עושות לזה סוף! תוך שעה ארבעת חברי הקבוצה (מתן אלדר, מאור הוימן ומשה מחלב) הצליחו לגבש רעיון תחת השם "bodypride", כשגולת הכתרת היא "יפות בכל קנה מידה".
ההתחלה של הסוף הגיעה, ויחד איתה הוציאה את האבק מתחת לשטיח שהכה בפניה של הקהילה כמו סופת טורנדו. הם נתנו את אות הפתיחה, ובבוקר שלמחרת החל להציף את הרשת החברתית קמפיין מודעות סביב ייצוג ודימוי גוף שלילי, שהזמין את כולם לשתף בחוויות ובסיפורם האישי תחת ההאשטאג "bodypride". אט אט, הקמפיין צבר תאוצה, ומהארונות הצפופים פרצו רבים מחברי הקהילה שמצאו באירוע המכונן הזדמנות לשתף ולדבר את מה שלא היה מקובל להוציא מהארון.
הכן גופך לקיץ? לא תודה
חברי תנועת ה"בודיפרייד" היו מבין הראשונים לנענע את השיח על דימוי גוף בקהילה. בדומה לויטמן, הם מבקשים באמצעות פעילותם לעורר תודעה של שחרור, שמתבטאת ביכולת הפרטית והקהילתית שלהם להתנער מכל מה שמוכתב מבחוץ. עד לאותם ימים אפשר היה להניח, באופן שאיננו מקרי, שלהיות הומו ושמן זה דבר והיפוכו. שנים של קידוש ערכים דוגמת שרירי בטן בריבוע וגבריות שמתבטאת בסך מסת השרירים הפכו את החודשים לקראת עונת הגאווה למירוץ ותחרות היסטרית.
"הכן גופך לקיץ" הפך למותג שתקף לכולם, מעין יחידת זמן שדומה מאד לחג קדוש דוגמת בין המצרים; יש בה אסור ומותר והגברים שלוקחים בה חלק, עומדים למבחן שמועדו נקבע למועד מצעד הגאווה. "הולמס פלייס" סניף דיזינגוף סנטר הפך למכה של הגייז, והתקופה שלקראת העלייה לרגל למצעד הגאווה היא התקופה הכי עמוסה במכונים. אפשר להבין מדוע: מצעד הגאווה הוא תהולכה ארוכה תחת השמש הקופחת, אנשים מעדיפים להראות את תוצריהם והישגיהם בחוצות ללא חולצה והמחיר עבור רבים הוא ביקורת ועמידה למבחן.
"מגברים הומואים מצפים ליותר בגלל היעדר גבריות לכאורה, מה שיוצר מוטיבציה הומוסקסואלית עצומה לעמידה במה שנחשב לגברי", מוסיף נדב, "יש דימיון כמעט מוחלט בין הכוח שמפעיל אידיאל היופי על נשים הטרוסקסואליות לבין הכוח שמפעיל אותו אידיאל על גברים הומוסקסואלים בתוך הקהילה. בדומה לנשים הטרוסקסואליות בעלות ירכיים עבים או מבנה גוף שאינו תואם את גזרת מודל היופי הנשי הרווח, כך עומד למבחן מבנה גופו של הגבר ההומוסקסואל ביחס לתפקידו המגדרי כגבר. באופן שניכר לעין, פועל לו כמכבש לחצים אותו עולם דימויים וייצוגים חד-גוניים של גבריות ממוצעת בקהילה הגאה. לכן הקמנו את הבודיפרייד, כדי להילחם בדימוי גוף השלילי בקהילה ולהשתחרר מכל אלו".
יש לדברים שאתה אומר הוכחה מבוססת ומחקרית?
"אני עד לזה מהמקום האישי והמחקרי, לתופעה הזו שפוקדת בעיקר נשים הטרוסקסואליות ובדמיון המצמרמר ללחץ שמופעל גם על גברים הומואים, בשונה מגברים סטרייטים. זה מתבטא בהפרעות אכילה בקרב הומואים, כמו אצל נשים ואנחנו בעיקר רואים את המרדף אחר הגוף הרצוי שהוא תולדה של לחץ שמופעל בעיקר על הקבוצות המוחלשות האלו".
נדב טוען שההקבלה בין השניים היא בלתי נמנעת: "התפיסה היא שאם אתה הומו אתה גבר מוחלש. כשאתה מטרה נוחה לצלפים, המוטיבציה להיראות גברי וחזק גוברת על הכל". מבחינת נדב, הומופוביה מבוססת בעיקר על מגדר והוא מוכיח זאת במחקרו: "הרי נטייה מינית זה לא משהו שאפשר לראות, אלא רק באמצעות רמזים או אמצעים חיצוניים. הומופוביה מתעוררת כשהיא מזהה בעיקר סממנים נשיים, שעדיין נתפסים בחברה שלנו כסימן לחולשה. מכאן נובע הצורך העז להתחקות אחר כל מה שהוא סטרייטי וגברי, והלחץ הזה מופעל בעיקר על גברים הומואים. זה בדיוק כמו הומופוביה מופנמת".
הקשר בין הומופוביה לשמנופוביה
לדעת ענת ניר, מנהלת השיווק של moves, הרשת החברתית הגדולה בעולם לקהילה הגאה, הבעיה עמוקה יותר. "אין ספק שגברים הומואים נתונים תחת משטור ואידאליזציה של הגוף וזו בעיה", היא גורסת, "אך לפי הניתוח שלי הבעיה הזו מתחילה בנשים באשר הן, ללא קשר ישיר לנטייה מינית, ולכן ההשפעה על החיים של נשים בהקשר של דימוי גוף היא עמוקה ומהותית יותר בעבור חלק גדול יותר של אוכלוסיית הנשים. זה לא סותר את העובדה שההשפעה של דימוי הגוף הגברי ה'רצוי' בקרב קהילת ההומואים היא הרסנית ובעלת השפעה שלילית ויש צורך לשנות אותה, והשינוי שלה יתרום לשחרור הגוף באופן כללי. עידוד של הכללת דימויי גוף רבים ככל האפשר בפרסומים של אירועים ומסיבות בקהילה יעזור לשנות את התופעה הקיימת. כשאנחנו רואים את עצמנו בפרסום, אנחנו מרגישים שייכים יותר. אני לא מכירה מספיק פרסומים של מסיבות להט"ב שכוללים דימויי גוף ממנעד מגוון יותר".
כמו ענת, גם חברי ה"בודיפרייד" סבורים שהמאבק צריך להיות כחלק מסדרי העדיפויות של הקהילה הגאה. ד"ר ענתבי-גרושקה עצמו מוצא קשר בין תהליכים של הומופוביה שמשפיעים על להט"בים, לבין תהליכים של שמנופוביה ואידיאל היופי שמשפיעים על דימוי הגוף שלנו. לטענתו, התהליך הוא אותו תהליך. "הקושי הכי גדול בלעשות מאבק של בודיפרייד זה להפסיד הרבה חברים, בדיוק כמו עם היציאה מהארון כהומו. הומופוביה זה בדברים הקטנים כמו שמנופוביה. זוג סטרייטים לא חושבים על מה יקרה אם יחזיקו את הידיים שלהם ברחוב, אבל זוג הומואים מיד עושה חישוב סיכונים. זו אותה מציאות של אנשים שמנים, שמתמודדים עם שמנופוביה יומיומית והיא צפה כמעט בכל רגע נתון - מה ללבוש, איך להיראות, מה לאכול ומה יגידו. מעבר למי שממשטר אותך, אתה מפעיל את זה על עצמך ומפנים את שנאת הגוף. בדיוק כמו עם הומופוביה מופנמת. אתה מפנים את האופן שבו אתה אמור לנהוג בחברה: אתה אמור להיות סטרייט, להביא ילדים ולהתחתן. אותו הדבר עם הדימוי גוף שלך - הדבר הראשון שאתה רוצה לעשות זה להפסיק לאכול ולהיראות כמה שיותר דומה לאידיאל הנכסף".
עד ליום שבו הקים נדב יחד עם חבריו את תנועת ה"בודיפרייד", הוא עבר תהליך ארוך ומעצים שהחל בגיל 23: "זה היה יום רגיל לחלוטין. עמדתי מול המוכר במעדניה וביקשתי 200 גרם גבינה צהובה והמוכר ניגש קרוב אליי ושאל: 'לא חבל עליך? אתה בטוח שאתה רוצה את ה-200 גרם האלה?' ותפס לי בבטן. אלו היו שלושים שניות שבהן הוא חדר לי לעולם הכי פרטי ולאספקטים הכי אישיים בנפש שלי. 'אני אשמח לקחת את ה-200 גרם', אמרתי לו והמשכתי את דרכי לעמדת הלחמים ואספתי בגט עסיסי". באותו רגע הוא הבין שהשמנופוביה המופנמת לא פסחה עליו ואז החל לעבור תהליך עם עצמו: "הייתי ערום מול המראה ונגעתי בגוף שלי, ראיתי פתאום דברים שמעולם עוד לא יצא לי לראות בגוף שלי. זה התהליך הפרטי שבהמשכו הגיעה התנועה שהולידה זהות שנפלה בין הכיסאות - ההומו השמן".
הארון השני של הקהילה
למסע המפרך של חברי התנועה מיהרו להגיע חיצי הביקורת בשלל טיעונים הודפים ברדיוס "הפמיניסטית המבאסת של המסיבה או המתחסד היומרני". ערן דיי, חבר ועד זמני ב"בודיפרייד" ומנהל העמוד LGBT israel, מתאר חוויה של ארון שני דווקא בקהילה שמונח הארון מוכר לה היטב. "כשהקמפיין שלנו רץ ברשת, העליתי תמונה ושיתפתי בחווית הגוף האישית שלי. התגובות התחלקו לשלושה סוגים: היו את אלה ששיבחו על האומץ לשתף, הקבוצה השנייה דיווחה בתגובה שהיא דווקא מאד אוהבת אנשים גדולי מימדים, ואילו השלישית הייתה תוקפנית באופן מפתיע, נעדרת כל מה שיש בו סולידריות ואמפתיה. אנשים הרחיקו לכת ושאלו: 'נו, אז מה אתה רוצה? שהעולם ישתנה בשבילך?'. הייתה תחושה שלא כולם מוכנים להיות פרטנרטים, או במינימום להביע סוג של אמפתיה".
לצד הביקורת שחטף ערן, גם הייצוג של קול ליאור קולטון, מפיקה חברתית ומייסדת הפרויקט QUEER yourself, לא התקבל בסבר פנים יפות. במסגרת הקמפיין העלתה תמונה לרשת, שפלג גופה העליון חשוף ושיתפה בחווית דימוי הגוף שלה, אלא שהתמונה הוסרה מהרשת משום עומס דיווחים ותלונות. "ההחלטה כיצד להגדיר את עצמי זו החלטה בלעדית שלי", אומרת קולטון, "אך לצערי המרחב הציבורי עדיין סובל מהביקורת הלא נחוצה שלנו כלפי נראות של אחרים. הפוסט נועד לעודד אהבה וקבלה עצמית. כמובן שאם הייתי גבר הפוסט היה נשאר באוויר, אך אחרי שהתלוננו שהחזה שלי הוא תוכן פוגעני עבור אנשים שהם לא אני, היא הוסרה. אנשים התקשו לבלוע משהו שלא מוכר או תואם לאידיאל שהם מכירים".
אחת המלחמות העיקשות שתנועת ה"בודיפרייד" מנהלת, היא מול המיתוס הנפוץ סביב סוגיית מבנה הגוף שקשורה באופן ישיר, לדעת רבים, לבריאות. "אנשים קושרים באופן אוטומטי מבנה גוף גדול להיעדר בריאות, ואז יש מערכת שלמה של הנחות ודעות קדומות, אבל כמו עם טיעונים הומופובים שנתלים על טיעונים לא מבוססים, ככה גם קורה עם שמנופוביה", ענתבי-גרושקה מסתכן באמירה דרמטית אבל מבקש לעמוד מאחוריה, "אין היום מחקר שמוכיח את הקשר הישיר בין מבנה גוף שמן למחלות, כולם מתעלמים מהמשתנים החברתיים בתמונה, שגם להם יש השפעה ניכרת על הבריאות".
כלומר?
"יש משתנים נוספים, שהם בהכרח חברתיים, לצד אלו הפיזיולוגיים, שיש להם גם כן השפעה על הבריאות. הרי בריאות זה לא רק מה שאתה אוכל, היא גם מושפעת ממשתנים חברתיים, רגשיים ונפשיים. זה הכל בא ביחד. אנשים שמנים סובלים מאיקס מחלות גם כי הם שונאים את עצמם יותר, כי הם מתמודדים עם מצבי לחץ, בדידות והפרעות שהם תוצאה ישירה של שמנופוביה".
אז אפשר להיות שמן ולנהל אורח חיים בריא?
"כל הזמן אומרים לנו ששמן זה לא בריא לנו. הכל מחבר בין אושר לבריאות ולרזון, אז באופן אוטומטי אנשים עושים קופי-פייסט למה שאומרים להם. אבל אם נסתכל על הנתונים היבשים, אתה יכול לשקול 120 קילו ולשמור על תזונה נכונה וגם להיות בריא, וזה חלק גדול מהאני מאמין של הבודיפרייד: עולם שמראה יותר גיוון של ייצוגים, שלא מחפש למשטר את הגוף של אחרים ולא מחפש לרדת או לבטל או להשפיל את הגוף שלך כדי להרגיש יותר טוב עם עצמו. זה עולם שיאפשר לי להיות באמת בריא, גם ברמה הפיזית וגם ברמה הנפשית".
מאז אותו היום שהחלו בקמפיין הרשת דרך פריצתם הגאה לבמת המצעד, הרבה דברים החלו זזים בקהילה וה"בודיפרייד" הפכו להיות לנושא בוער ומדובר. חברי הקבוצה הקפידו להיפגש זה עם זה אחת לשבוע במטרה לתת מענה מקצועי והולם יותר, רתמו פעילים ופעילות ויצרו פרוייקטים נוספים ברשת שהציבו אותם במרכז המעגל. אחד מהם, הוא יוזמה חדשנית של קבוצת ריצה גאה הנקראת "בשביל הבריאות", שמאחוריה עומדים משה מחלב (32), חבר "בודיפרייד", ואריאל ורובל (29), מאמן כושר ובריאות.
כמה שבועות לאחר שקמפיין הבודיפרייד פרץ לתודעה, אריאל העלה את הרעיון להקים קבוצת ריצה שמהווה מרחב חברתי שבו כל אחד יכול לרוץ חופשי בלי מגננות או הבניות שהביא איתו מחדר הכושר. "רצינו לייצר מרחב משותף שיהיה נוח להתאמן בו, משהו בעל ערך חברתי. אני לא מזמין אנשים לעשות פעילות כדי לשנות את המראה שלהם, אלא כדי שיהיו שלמים עם המראה שלהם. זה משהו שאני מאמין בו כמאמן, הרעיון של לשמור על הבריאות שלך גם כשהמשקל שלך מעל הממוצע המקובל", מספר אריאל.
משה מחלב, שותפו לעשייה, מספר על אירוע מקדים: "יום אחד במלתחות של ההולמס פלייס, שמעתי שיחה בין מתאמן שעונה לכל אידיאל היופי - חלק במידה, שזוף במידה, עם שישיה בבטן וחזה מנופח. הוא צבט לעצמו חתיכה קטנה בבטן ושאל את המאמן שלו: 'איך אני מוריד את זה?'. זה הבהיר לי באופן חד משמעי שיש בעיה, והבעיה הזו נפוצה ושיש דרך להתמודד איתה". המטרה, כפי שהשניים מסבירים, הייתה להקים גוף שבמידותיו מסוגל להכיל את כל המבנים הקיימים ונותן להם מקום שהוא מפלט מכל מה שנחשב לאידיאל היופי המקודש במרחב הקהילה. "בשביל הבריאות" הוקמה מתוך הבנה שבעיית דימוי הגוף היא כמו מגפה בקהילה. בשעה שמכון הכושר מעמיד במרכזו התעסקות בעיצוב הגוף, הם מציעים אלטרנטיבה אחרת: קבוצת ריצה מכל קשת מבני הגוף, שפועלת כל מוצאי שבת בשעה 18:45 מזה כשנה.
למה לייצר מרחב כזה כשיש עשרות חדרי כושר בעיר?
אריאל: "בריצה הראשונה היינו שבעה אנשים. היה חיבור מאד טוב, פתחנו אירועים ביחד והתחלנו לעבוד על קבוצה שהלכה וגדלה משבוע לשבוע. בשונה מחדרי הכושר, לא הבנו את האלמנטים של המערכות הממשטרות המוכרות. להפך, הסרנו אותם. העבודה היא על בסיס ערכים משותפים גדולים יותר מסך הריבועים בבטן".
משה: "לפני כל ריצה יש רבע שעה שבה אנשים מגיעים ומלרלרים אחד עם השני, לרוב מדובר באנשים שלא התראו כל השבוע, אז יש הרבה סיפורים. קצת לפני היציאה לריצה אנחנו מביאים תכנים שקשורים לקהילה דרך חוויות גוף ולאחריה יש שיחת סיכום. אנחנו רואים בפעילויות החברתיות נדבך בלתי נפרד מהפעילות הספורטיבית. זה אחד החלקים היותר משמעותיים בפעילות הגופנית שאנחנו מבצעים. אנחנו קוראים לזה 'הליצה', כלומר - הליכה, ריצה וצחוקים".
לצד זה אתם גם מתמודדים גם עם ביקורת מתוך הקהילה?
משה: "הדבר הראשון שעשינו היה לדבר מתוך החוויה האישית, ושם התחילו להרגיש חוסר נעימות. הגיעו שלל הערות בוטות במעטה של ביקורת בונה. קראו לנו בטטות בכורסא שמחפשות סיבה להתבטל, היו שתלו את המאבק שלנו בסיבות מופרכות שקשורות בהיעדר מין, אמרו לנו שאנחנו סתם מחפשים סיבה להתמרמר כי אין לנו סקס. זה היה מפתיע בהתחלה, כי הציפייה הראשונית היא שדווקא מי שהוא חלק מהקהילה הגאה יבין אותך, כמי שחי את חוויית הדיכוי הסטרייטי בעולם שרואה את כולנו כסוטים מהנורמה. זו הייתה כמו יציאה שנייה מהארון".
במה זה דומה?
משה: "הגיע הרגע, שהחברים בקבוצה התחילו להתעסק בקישקע של עצמם, וזו התעסקות מאד קשה: להגיד על עצמך שאתה לא אוהב את איך שאתה נראה מעמיד אותך כמטרה קלה. זה היה ועודנו שלב מתיש, כמו שלב היציאה מהארון. זה קשה. אתה רואה איך הקהילה שלך נראית ואילו ערכים היא מקדשת, ואז אתה אומר לעצמך 'אני צריך לשנות את איך שאני נראה'. המטרה של 'בודיפרייד' ו'בשביל הבריאות' היא הפוכה מזה - אתה צריך לשנות את איך שאתה מרגיש".
אריאל: "הגוף עומד למבחן בגלל הפרנטר הפונטציאלי שמפקח עליך. זה יכול להיות בתוך אתר היכרויות שבו אתה מקבל הערות על הגוף או אפילו פלייר למסיבה, שבחרו לשים עליו ייצוג ספציפי שהוא סוג של סלקציה ראשונית. בתל אביב עד לפני כמה שנים היה ייצוג מאד ספציפי של ההומו הטיפוסי, עד שהגיעו חברי האריסה ונתנו פייט עם הייצוג הנוסף של הגבר המזרחי השעיר והשרירי. עם מבנה גוף זה לא קורה".
אפשר בכלל לצפות מבעלי ליינים או מועדונים בקהילה, שרובם אנשים פרטיים, לקחת אחריות על נושאים כמו ייצוג ודימוי גוף בפוסטרים שלהם?
משה: "כל הזמן אומרים לנו שהציפייה לא ריאלית, כי בסופו של יום הם אנשים פרטיים שרוצים להרוויח מהעסק שלהם, אבל כל גוף כלכלי חייב להבין שיש לו אחראיות חברתית, בפרט כשהוא נוגע לקהילה הגאה. כמו אדידס או חברות אחרות, לתכנים ולפרסומות שלהן יש השפעה ניכרת והם מעצבי תודעה תרבותית וציבורית. דווקא בקהילה הגאה שהיא כל כך מצוצמצת ומגוונת, באים בעלי הליינים ומראים לנו מודל מאד מצומצמם, לרוב זה יהיה אותו מודל. יש לנו חובה להציף את זה מול בעלי הליינים והמסיבות כי זה חלק מהבעיה, הרי הפרסומות הן סוג של סלקציה תודעתית ובמועדון עצמו רואים מגוון של אנשים, לא תרצה לגרום להם להרגיש טוב יותר עם עצמם? במקום זה הם הולכים על המודל הידוע".
בעלי ליינים יגידו לכם שזה אך טבעי שכל אחד כשלעצמו פונה לקהל יעד מסויים.
משה: "אחרי שעלה הקמפיין ראינו ששותפים לו אנשים מכל קשת מבנה הגוף, מרזים יותר ועד רזים פחות, בינהם גם חוטבים וחלקם מלאים עד שמנים. גם בקבוצת הריצה יש מגוון גדול. הבנו שנכנסנו בנקודה רגישה, שקשורה בתחושות שרובנו מקבלים מפרסומים למסיבה או אירועים אחרים של הקהילה שמזמינה רק אנשים בעלי מראה מסוים. אני בטוח שאי אפשר להגדיר מה טבעי ומה לא, אלו נורמות שאנחנו כחברה מכתיבים, בדיוק כמו שיגידו לנו שזה לא טבעי להיות הומו. לאט לאט אנחנו רואים שינוי של מגמה, ואני בטוח שבעוד כמה שנים זו כלל לא תהיה שאלה. קשה לי להצביע על הניצוץ הראשון אבל הפרסומת החדשה של H&M היא בהחלט הכיוון שנראה את העולם מתקדם אליו".
מהפעילות שלכם משתמע שיש לכם הרבה ביקורת על אותם אלה שפוקדים מכוני כושר, עד כמה הם יכולים למצוא את עצמם שותפים לאמירות שלכם?
אריאל: "אין שום ביקורת על אנשים שרוצים להיות שריריים, כי בודיפרייד זה של כולם. כשרק התחיל הקמפיין ראיתי באמירות שלהם ככאלה שיוצאות נגד תרבות מכוני הכושר, ותפסתי את זה כמשהו מכליל מאד שלא דיבר שפה משותפת לכולם. לא כל מי שלוקח חלק במכוני הכושר בהכרח מכוון לשישיית ריבועים בבטן, כי לא כולם באים בשביל להתחטב, חלק באים כדי להרגיש טוב. מכאן נולד הרעיון של 'בשביל הבריאות'. הזמנתי אנשים לבוא ולעשות ספורט בשביל להרגיש טוב ולהגיע למטרות שהן מעבר למימדי הידיים והחזה".
במצעד הגאווה האחרון הרבה אנשים הצטרפו אליהם, גם כאלה שלא היוו חלק פעיל בתנועה. עבור שניהם, זה אינו דבר שהוא מובן מאליו. "אנשים החלו לצעוד עם גופיות במצעד וזה היה צעד משמעותי. מישהו הצליח בתהליך של תשעה חודשים ללבוש גופייה, זו יציאה מהארון, חד וחלק", מספר משה ואחריו ממשיך אריאל, "חבר בקבוצה שמן שמוריד את החולצה שלו במצעד וגאה בעצמו זה משהו שלא היה, זה משהו שנוצר דרך בודיפרייד. זה מדהים שמישהו גאה בגוף שלו גם כשהוא לא תואם את אידיאל היופי".
"שרירי מוכר יותר ואין מה לעשות עם זה"
נדמה שהם לא נחים לרגע מהמירוץ. מעבר לפעילותם השוטפת בפייסבוק ובמקביל לקבוצת הריצה ששוטפת את שבילי פארק הירקון, הם גם פקדו את המרחב הפוליטי כדי לקדם הסברה. לפני כחודשיים נכחו ערן די ומשה מחלב בדיון שהתקיים בכנסת בועדה לדימוי גוף והפרעות אכילה במטרה לייצר מודעות לתופעה הרחבה. בנוסף, הם עובדים על מסלול ריצה חדשני וגאה שיזמין את כל בני ובנות הקהילה הגאה לקחת חלק ולרוץ בשביל הבריאות. "אנחנו חולמים על מירוץ גאה וגדול, שכולם נוטלים בו חלק", הם אומרים בעיניים נרגשות.
מה שבתחילה נתפס כהבלחה קומית סביב מימדי הגוף וחגיגת הכרס על במת המצעד, לא רק הצליח לנער את השיח ולהחיותו מחדש, אלא גם הגדיל את החברים השותפים בו והוכיח את עצמו כהצלחה של ממש. בקבוצת הריצה "בשביל הבריאות" שותפים קרוב ל-80 אנשים וחברים 500 אנשים בפייסבוק. המספרים, הם אומרים, בדיוק כמו במשקל, אינם משחקים תפקיד - מה שמודד את מימדי ההצלחה זה לא הגודל, אלא המגוון של השותפים לריצה ולתנועה.
"יצרנו לעצמנו מרחב אלטרנטיבי שאנחנו מקווים כי יגדל והרבה ימצאו בו בית וקהילה. כל מי שרק רוצה יכול ליטול בו חלק, יש מקום לכולם. אמנם השיח הכה שורשים ויצר הדים בקהילה, מה שהפך אותו למדובר ומתוקשר החוצה מאז הימים הראשונים של הקמפיין ועד היום, אבל עבודה רבה עוד לפנינו. עדיין אין היענות מרחיקת לכת של בעלי ליינים או מקבלי החלטות בתוך הקהילה הגאה והסיטואציה של 'שרירי מוכר יותר ואין מה לעשות עם זה' הפכה כבר מזמן לביצה ותרנגולת. לא ברור מי היה פה קודם, אנחנו רק יודעים שמי שרוצה יכול לחולל שינוי, להרים את הכפפה ולגרום לתרנגולת להטיל ביצי זהב. עכשיו רק נותר שכל אחד ישים יד בדבר כדי שתתאפשר קשת רחבה של ייצוגים, בלי שהאחד רומס את השני, רק ככה אנשים ירגישו בנוח יותר להיות מי שהם". בדומה לדברים שנכתבו ב-69 על ידי ויטמן, גם הם מייחלים לשחרור.
>> "ביקשתי ממנו להפסיק אבל הוא רק הגביר את הקצב"
>> 12 דמויות ספרותיות גאות שהפכו לסטרייטיות בקולנוע