"כשהבן שלי יצא מהארון הטרנסי לפני 12 שנה, לא היה כלל מידע בעברית בנושא", פצחה מירב לבני קייש, מנכ"לית ארגון "ברית הלביאות", במסיבת עיתונאים שהתקיימה במסעדת 2C שבראש מגדלי עזריאלי שבה הודיעה על הקמת "קו הקשת" - מוקד הסיוע והמידע החדש של הארגון, ועל עמוד האינסטגרם החדש "זאת אחותי", שבו סיפורים המבוססים על חוויות של משפחות לילדים ונוער על הקשת המגדרית.
מירב (55), ג'ינג'ית פלפלית עם עיניים חומות גדולות, באה מחינוך ולא פחדה משום שאלה קשה ששאלנו. בחיוך, סבלנות ורהיטות פדגוגית היא הסבירה וענתה על הטענות, תמיד מגובה בנתונים מדעיים ומקורות. למרות שנראה שאולי העמותה פועלת במשבצת של עמותת תהל"ה, ארגון התמיכה בהורים לילדים להט"ב, מירב מסבירה ש"ברית הלביאות" נמצאת שלב אחד אחרי: "אחרי שכבר הבנו שהילד או הילדה על הקשת הטרנסית וצריכים עזרה במידע ספציפי לפלח הזה – אנחנו נכנסות לתמונה".
לפני כ-12 שנה בנה של מירב, אלמוג, יצא מהארון כטרנסג'נדר, ושנתיים לאחר מכן נוצר הסרט התיעודי "אני מרגישה שאני בעצם מרגיש" המתעד את התהליך. עוד שנתיים עברו והיא, יחד עם מספר הורים נוספים, הקימו את "ברית הלביאות", המספקת מידע על התהליך. בין היתר הארגון מספק מידע כיצד פונים לאיכילוב, איפה קונים ביינדרים (פריט לבוש שנועד להשטחת חזה נשי), היכן יש בריכות ידידותיות לטרנסים וטרנסיות, ליווי במהלך התהליך, ליווי למסגרות חינוכיות וסיוע בהתמודדות עם תהליכי התאמה מגדרית של תלמידות ותלמידים.
לפני כשלוש שנים, לאחר שכיהנה כסגנית מנהלת בית-ספר וצברה ניסיון רב במסגרות חינוכיות מקצועיות, הגישה מירב מועמדות למשרת המנכ"לית של הארגון, שהחל כקבוצה קטנה של הורים וכיום משרת כ-400 משפחות מכל קצוות הארץ. "חסר לנו מענים לאוכלוסייה הערבית", מספרת מירב ומתארת כיצד בתקופת הממשלה הקודמת נעשה מיפוי צרכים לקהילה הטרנסית ולארגון באופן פרטני על ידי המשרד לקידום קהילתי. הארגון ביקש סיוע תקציבי למטפלים ועובדים סוציאליים שדוברים את השפה, הצעד הראשון בהליך, אך טרם ניתן המענה או התקציב לכך.
בשיחה עם mako מתארת מירב איך הארגון, שממומן בעיקר מתרומות, מסייע גם למשפחות חרדיות ודתיות, ונזכרת בסיפורה של טרנסית שזכתה לרב אשר ליווה אותה בתהליך, החל מבר המצווה ועד ההתאמה המגדרית המיוחלת, אותה עברה בהצלחה והיא אף מתפללת בעזרת הנשים בבית הכנסת.
אחד המיתוסים שמנסה הארגון למוסס הוא עניין החרטה וכך שמדובר בטיפול בלתי הפיך. "כאשר אנחנו מדברים על טיפול להתאמה מגדרית לא מדובר מיד בחדר ניתוח", אומרת מירב ומפרטת את התהליך הארוך אשר כולל ליווי מקצועי של פסיכיאטר במשך לפחות חצי שנה, אנדוקרינולוג ועוד.
"התהליך מתחיל בשינוי שם ולשון פנייה", היא מספרת. "עם הבן שלי חיכיתי כבר שיבוא ויגיד 'אני לא לסבית, אני טרנס'. הוא היה צריך לעבור תהליך עם עצמו, אז שתקתי. ראיתי את זה מהיום שהוא נולד, הוא גבר מאוד עדין, כמו אבא שלו, לא בוצ'ה. אמא שלו יותר בוצ'ה ממנו. לאחר מכן מבקשים במערכות השונות לשנות את הצורה שפונים אל האדם. הפיך? בהחלט".
מירב מזהירה הורים שמזהים את הצורך של ילדיהם בהתאמה מגדרית, בדיוק כפי שהיא זיהתה, שלא יוציאו את הילדים מהארון. שייתנו להם להתבשל בתהליך שלהם וגם אז, לאחר ההבנה הזו, להמשיך ולקבל ליווי מקצועי, כי לא מדובר בדרך שהיא דבש ושושנים. המסע הוא מסע קשה, אשר כולל אלימות חברתית וממסדית, אפליה וחוסר קבלה, גם של צד ג'. מירב מספרת בכאב אך בתה חוותה חרם בבית הספר בעקבות היציאה של אחיה מהארון הטרנסי. "אבא של חברה שלה אמר לה – את לא הולכת לשם כדי שלא תדבקי".
רק לאחר ליווי מקצועי של כחצי שנה מתחילים טיפול הורמונלי, ורק לאחריו מתחילים לדבר על שינויים בלתי הפיכים. כשנשאלת האם נתקלה במסגרת פעילות הארגון במקרים של אנשים שהתחרטו על התהליך, היא מציינת רק מקרה אחד מתוך 400 משפחות, אך מסייגת ומסבירה כי מדובר במקרה נפשי מורכב. "בכל מקרה, הניתוחים והתהליכים הבלתי הפיכים מתאפשרים באופן חוקי בארץ רק מגיל 18 ומעלה ולאחר ועדה וליווי פסיכיאטרי, גם אם הם מבוצעים באופן פרטי. לאנשים מתחת לגיל 18 כל צעד או טיפול מתאפשר אך ורק עם חתימה של שני ההורים".
אי אפשר לדבר על הורים לילדים ונוער טרנסי מבלי להזכיר את מקרה הילד הטרנסג'נדר מגבעת שמואל, שהיה, כך מתברר, אחת התקריות המרכזיות שזירזו את הקמת מוקד הסיוע החדש. הקו מגובה על ידי השירות הפסיכולוגי הייעוצי של משרד החינוך, אשר שולח אל 'ברית הלביאות' מנהלות ומנהלים של בתי ספר כדי שיבינו כיצד לסייע וללוות, במקום לעשות נזק. מירב מספרת שסיפור הטרנסג'נדר מגבעת שמואל התפוצץ רק בגלל "פוליטיקאיות רעות שתפסו טרמפ על הגב של הילד. כולם ידעו כבר מההתחלה ורק כאשר שמעו שאפשר לעשות הון פוליטי הסיפור הכה גלים".
מירב מספרת שהארגון עובד במתן סדנאות בשיתוף עם ארגון החינוך של הקהילה הגאה, חוש"ן, אך גם היו לה מקרים שבהם מנהלות בית ספר אמרו שאם יכניסו את הארגונים לבתי הספר למחרת ראשן יהיה על עמוד, לכן העבודה הראשונית היא עם הצוותים החינוכיים בחדר המורים, כדי להכשיר את הקרקע לכניסה של סדנאות גם להורים.
איך היית מציעה להורים שמגלים על ילד או ילדה טרנס לפנות אליהם ולעזור?
"כפי שציינתי קודם – לא להוציא מהארון בשום צורה. להשאיר סימנים ברחבי הבית שמרמזים על הידיעה שלכם והקבלה שלכם, כמו נניח ספרים בנושא, סרטים, אתרים עם מידע וכולי, אפשר לשאול שאלות כמו 'אתה מרגיש בנוח בגוף שלך?'. לגשש ומומלץ להיעזר בעזרה מקצועית על ידי אנשים מהתחום. לפעמים הילדים חוששים מהתגובה של ההורים, אבל אפשר, לדוגמה, לבוא ולשאול אם ראו מי זכה באירוויזיון ולדבר על זה באמצעות ייצוגים בתקשורת ובתרבות – להראות שהשד לא נורא, ועדיין אוהבים".