אם במקרה יוצא לכם לעבור בשעות הערב ברחוב יבנה 31 בתל אביב יהיה לכם קשה מאוד לפספס את זה: עשרות רבות של גברים בכל הגילאים יושבים בחבורות מסביב לשולחנות וממלאים עד אפס מקום את הבר העמוס, שמתוכו בוקעת מוזיקת מועדונים. מכיוון דלת הכניסה יוצאים בזה אחר זה מלצרים מסוקסים לבושים שחור, ואם היה לכם מזל אולי גם נתקלתם במלכת דראג מוכרת שמדלגת בין השולחנות. ברגע שתהיו שם אתם תבינו כבר לבד לאן הגעתם, אבל רק דבר אחד יהיה חסר בנוף הצבעוני הזה - דגל גאווה.
הבליינים היותר מבוגרים בינינו עוד זוכרים איך פעם היה אפשר לצאת לסבב ברים גאים שלא היה מבייש כל עיר בירה בינלאומית, שכן עד לפני עשור היו יותר משני מקומות מרכזיים בתל אביב בהם אפשר היה לפגוש את החברים לדרינק. אבל בזמן שהקהילה הגאה גדלה והתפתחה בעשור האחרון ויותר ויותר אנשים יוצאים מהארון, נדמה שדווקא חיי הלילה שלה הולכים ומצטמצמים. ויותר מזה, גם במקומות שקיימים היום, לפעמים קשה לזהות שהם פונים לקהילה הגאה, כי ברובם לא נמצא אף סממן גאה.
בימים אלה פועלים בתל אביב שני ברים מרכזיים גאים. הראשון שבהם, השפגאט, הוקם ב-2012 ותמיד הקפיד על נראות גאה. דגל אתם לא תראו תלוי בכניסה, אבל במקרה הזה אין בו צורך, משום שהבניין עצמו מואר בצבעי הגאווה. חדי העין ישימו לב שצבעי הקשת הללו אפילו משתקפים כמעט בכל דבר בסביבה - מהכוסות, דרך הצלחות ועד בקבוקי היין שעומדים על השולחן.
לא הרחק משם, ברחוב יבנה, עומד בר גייז נוסף - "Layla", שקם על חורבות בר האוויטה המיתולוגי, שפעל במשך 12 שנים מוצלחות וגאות עד שנסגר. "לילה" ממשיך היום את המסורת ורוב הקהל שפוקד את המקום אלו חברי וחברות הקהילה הגאה. סיבוב קצר במקום מבהיר לנו שמדובר במקום של הקהילה הגאה - בשירותים תלוי לראווה שלט הניאון המוכר של "Free Britney", ולפעמים תמצאו במקום פוסטרים למסיבות להט"ב או עבודות אמנות גאות, אבל בכל המקום כולו אין אף לו דגל גאווה אחד.
על כך שמדובר בבר להט"ב אי אפשר להתווכח. המקום הוא לא רק מרחב בטוח לקהילה הגאה, הוא גם מייצר פרנסה ועבודה עבורה: 90% מכוח האדם של המקום להט"ב, כמו גם ספקי תוכן, מפיקי מסיבות, תקליטנים או אמנים שמופיעים במקום. יותר מזה - הנהלת הבר נמצאת בעבודה שוטפת מול המרכז הגאה באירוח ערבים שהם מפיקים לקבוצות שונות, כמו ערב לגיל השלישי. כדי לסגור את הפינה הזאת הפיק בשנה שעברה המקום שיר גאווה עם נסרין קדרי ועדן דניאל גבאי, אבל למרות כל אלה - המקום מסרב לתלות דגל גאווה בשטחו.
"לאור הדברים עליהם דיברנו אפשר להבין בצורה מובהקת וברורה שדגל הוא לא משהו נחוץ כדי להעיד על אופי המקום והשייכות שלו", אמר לנו עומר חזן, אחד השותפים בבר. חזן צודק, אי אפשר להתווכח עם העשייה ואי אפשר לערער על העובדה שהמקום מזוהה עם הקהילה הגאה, עם או בלי דגל, אבל כן אפשר לתהות מדוע דווקא המקום שקם על חורבות אחד המוסדות הגאים המיתולוגיים מתעקש לא להניף את סמלה של הקהילה הגאה.
כמה דקות הליכה משם שוכן לו אחד המקומות היותר מקבלי פנים וטעימים באזור - "בית אריאלה" (הבר, לא הספרייה), מוסד ותיק שהוקם ברחוב מקווה ישראל על ידי אריאלה לנדא, אחת מבעלות "המינרווה", הפאב הלסבי המיתולוגי ששכן ברחוב בית השואבה ונסגר ב-2011. "בית אריאלה" הוא אמנם לא בר להט"ב והקהל בו מגוון בדיוק כמו העיר עצמה, אבל שמה של האישה הנפלאה שמנהלת את המקום הולך לפניה והמקום אף קרוי על שמה. "המקום הוא בית לאוהבי מוזיקה, אלכוהול ואוכל באשר הם, לכן לא היה ולא יהיה שום דגל במקום, אלא אם כן יש אחד כזה לשלושת אלה, ואני לא מכירה אחד כזה", אמרה לנו לנדאו כשנשאלה על כך. גם עם הטענה הזו קשה להתווכח, כי בסופו של דבר מדובר בעסק פרטי ובחירה אישית, אך מותר לתהות מדוע אישה מוערכת ומוכרת בקהילה הגאה התל אביבית הגיע להחלטה שכזאת.
נכון, אפשר לגלגל עיניים ולראות בנו דודה טרחנית שמתעקשת על זוטות, אבל החשיבות של דגל הגאווה והנראות שלו במקומות ציבוריים היא לא דבר שיש לקחת כמובן מאליו, לא רק בישראל של 2023 אלא גם במדינות מערביות "נאורות" לכאורה. כך לדוגמה בשנת 2004 נדרש בית המשפט בלונדון להכריע בתביעה שהוגשה נגד מועצת התכנון והבנייה של העירייה על ידי שישה עסקים גאים, לאחר שהמועצה אסרה עליהם להניף דגלי גאווה בשל "אי התאמה ליסודות התכנון" ואיימה בקנס אם יעשו זאת. הדגלים הונפו, העירייה הסירה אותם בכוח, הגישה קנסות ודחתה כל בקשה חוזרת להנפת הדגלים, עד שבית המשפט פסל את עמדת העירייה.
והנה הגיע לו חודש יוני ואיתו אירועי הגאווה, מה שמוביל עסקים רבים להציב בכניסה דגלי גאווה מתוך הנחה שהדבר ימשוך לקוחות גאים ויגדיל את ההכנסות. למרות זאת, עדיין אפשר למצוא פה ושם עסקים שבחרו להשאיר את הדגל לאורך כל ימות השנה מתוך סולידריות, גם אם הבעלים של המקום וצוות העובדים כלל לא משתייכים לקהילה הגאה. כך לדוגמה, חנות הנוחות "מאנקן פיס", שנמצאת ברחוב יהודה הלוי בתל אביב בבעלותו של ניקו איסחקוב הבת-ימי.
החנות קיימת כבר 5 שנים, אבל בחודשים האחרונים החליט איסחקוב להציב בכניסה דגל ישראל לצד דגל גאווה באופן קבוע, ואפילו תקיפה מילולית של לקוחה לא הרתיעה אותו מלהשאיר אותו שם. "לפני כמה חודשים הבאתי את המתקן של הדגלים ומאז הדגלים תלויים כאן באופן קבוע", מספר איסחקוב, גבר סטרייט למען הסר ספק. "לפני שבועיים עברה פה אישה מבוגרת וצעקה על אחד העובדים 'למה אתה שם את הדגל הזה ליד דגל ישראל?! תתבייש לך!'".
כשנשאל אם התקרית גרמה לו לשקול מחדש את הצבת דגל הגאווה, איסחקוב מבהיר שהדבר רק עודד אותו יותר. "חבר טוב ושותף שלי לדירה החליט בגיל 33, אחרי 13 שנים במערכת יחסים עם אישה, לצאת מהארון", הוא מספר. "לקח לו הרבה זמן להגיע לשם, אז אני מזדהה עם החבר הטוב שלי ועם הקהילה. אני בוחר לתמוך כמה שרק אפשר".
לא רחוק משם, במרכז שדרות רוטשילד, שוכן ביתן בית קפה עליו מוטבע כבר כמה שנים טובות דגל גאווה, וגם המקום הזה לא נמצא בבעלות גאה ולא מזוהה עם הקהילה. בצד השני של העיר, בצפון רחוב בן יהודה, עומד לו מלון דירות עליו מונף דגל גאווה לאורך כל השנה, וגם שם לא מדובר בעסק גאה. להניף דגל גאווה בחודש יוני בלבד נתפס בשנים האחרונות כעלבון לקהילה הגאה, אז מעניין לראות שדווקא עסקים שאינם בבעלות גאה בוחרים להנכיח את הקהילה הגאה לאורך כל ימות השנה, זאת בזמן שישנם עסקים גאים שהחליטו במודע להימנע מכך.
וראוי לחזק ולחבק את העסקים האמיצים שבוחרים להנכיח את הקהילה הגאה, בעיקר בימים שבהם הדבר עלול לעורר מחלוקת. בל נשכח שאנחנו חיים בתקופה של הסתה פרועה נגד להט"ב, שהובילה לעלייה חדה במקרי אפליה ואלימות נגד חברי וחברות הקהילה הגאה. כשזה המצב, קשה לבוא בטענות אל בעלי עסק פרטיים שלא ששים לסמן מטרה על גבם, אבל למרות זאת ודווקא עכשיו, איים של מרחב בטוח, הזדהות וקבלה הם עולם ומלואו עבור צעירים וצעירות מבולבלים וחרדים, או יוצאים ויוצאות בשאלה, שרק מחפשים בית, אחווה וקהילה.
דגל אחד, קטן ככל שיהיה, יכול לעשות שינוי גדול, ואם בעלי עסקים שאינם קשורים לקהילה יכולים להציב דגל לאות הזדהות לאורך כל השנה - בטח ובטח שגם בעלי הברים הגאים. אז אם במקרה אתם או אתן בעלי עסק, ותליתם לכבוד חודש הגאווה דגל, בבקשה תלמדו ממה שעשו בדיזינגוף סנטר, שם צבעו לכבוד סופ"ש הגאווה את שער 1 בצבעי הגאווה, והחליטו להשאיר אותו כך לנצח. בינינו, זה גם הרבה יותר נעים לעין ככה.
