״לחיות הוא אחד הדברים הנדירים ביותר, רוב האנשים פשוט קיימים.״ (אוסקר ויילד)
אני מדמיין שבמחיצת פרנסיס בייקון עולה על פני שטח הגוף תחושה עזה של קיום אנושי, חייתית ואהבה גדולה לחיים. בייקון היה מאותן החיות שמריחות דם ומצליחות, שלא במתכוון, לגעת בכאוס בפשטות מצמררת, באמת עצמה, ולא בהסברים עליה. פרנסיס לא הסס לבטא את תחושותיו, לא בחייו ולא בעבודותיו. דמות מוחצנת בכל הנוגע לדעותיו ותחושותיו, אך בו זמנית, מאוד חשאי ושומר סוד לחייו האישיים. אפילו אחותו לא ידעה שהוא הומו עד ששמעה זאת מבעלה.
אלו הימים של שנות השלושים, הארבעים והחמישים של המאה העשרים - הומוסקסואליות הייתה בלתי חוקית באנגליה והאווירה הכללית בקרב להט"בים הייתה סודית, כמעט מחתרתית. למרות זאת, פרנסיס בייקון, אמן אקסצנטרי, בוהמיין, אריסטוקרט והומו, קיים מספר מערכות יחסים מתמשכות ומעמיקות עם גברים, שהתחלפו אחת לעשור וציינו אבני דרך אינטימיות בחייו: בשנות ה-80 היה זה עלם ספרדי צעיר בשם חוזה קאפלו; בשנות ה-70 היה זה ג’ון אטווד; ב-60 התרועע עם ג’ורג’ דאייר וב-50 עם פיטר לייסי; אריק הול בשנות ה-40 ורוי דמסטרה בשנות ה-30.
מערכת יחסים עם בייקון משמע הסכמה להתקרב ללסתות האש, או לפחות לגעת בגבולות הפראי. כל מערכות היחסים הרומנטיות בחייו היו אינטנסיביות, הרסניות ומלאות בתשוקה כוחנית, ולמרות זאת, הזינו את בייקון בתחושת בטחון, סדר ויציבות. יחסיו עם פיטר לייסי היו הרסניים באובססיביות ובקינקיות שלהן, בייקון מתאר את לייסי כטיפוס נוירוטי שאהב לראות את פרנסיס שוכב עם גברים אחרים, ולאחר מכן לזיין אותו בעצמו. לבסוף, לייסי הלך לעולמו, ככל הנראה משתיית יתר וקריסת הכבד.
מאהבו הצעיר ג’ורג’ דאייר, עבריין קל שישב תקופה בכלא, נמצא ללא רוח חיים בחדר מלון בפריז יום לפני פתיחת תערוכת יחיד של בייקון בפריז. בייקון הצהיר כי בן זוגו לשעבר התאבד."Yet each man kills the thing he loves", ציטט בייקון את אוסקר ווילד באחד מראיונותיו. אולי הדואליות הזאת מאפיינת את אישיותו, חייו ועבודתו.
אמן, גאון, הומו
העולם, התרבות האנושית, ידע אימפריות גדולות שכל אחת בדרכה הכתיבה בתקופת שלטונה את כללי ההתנהגות והקודים התרבותיים-מוסריים. שתי אימפריות, אולי, מזדקרות מעל כולן ומתהדרות בתואר הכבוד של הזקפה הזוועתית ביותר באשר לנטיות מיניות מאותו המין- הומוסקסואליות (מין זהה).
הראשונה, האימפריה של הנביא מוחמד,או בשמה האחר האימפריה המוסלמית. בימיו נחקקו החוקים ביחס להומוסקסואליות - מחיצתם למוות בידי קיר. השנייה - ואולי הנוראית מכל - האימפריה הבריטית. למרבה האירוניה, במפות של המאה ה-18 וה-19 ניתן לראות את אזורי ריבונותה של הממלכה בצבע ורוד. האימפריה הבריטית הייתה נעולה חזק באיבתה באשר להומוסקסואליות וגילמה זאת בחוקתה - חוקה שהייתה תקפה עד לאמצע המאה העשרים (ובחלק מאותן טריטוריות כבושות עדיין מתבצעים זוועות ללהט"בים).
אזרחי האימפריה הבריטית סביב המאה ה-12 וה-13 התייחסו להומוסקסואליות כמחלה של הצרפתים, מנהג די נפוץ להאשים אחרים כאחראיים להתפשטות ״המחלה״ בארצם. מזכיר במקצת את ימינו אנו; ״הנגיף הסיני״, או, ״זוהי מחלה מערבית, ואיננו צריכים אותה על אדמת אמא רוסיה״, ולדימיר פוטין ביחס להומוסקסואליות. אם באימפריה המוסלמית נהגו למחוץ למוות בקיר, האימפריה הבריטית שרפה אותם בעודם חיים.
לחקור את האסור, המיני, החייתי, המטריד
בייקון נולד בדבלין ב-28 באוקטובר 1909. אי אפשר להתעלם מהעובדה כי באירלנד של אותם ימים התייחסו להומוסקסואליות כמחלה ונגיף שצריך לעקור מהחברה או לחלופין לאסור, לכלוא ואפילו להרוג. לנוף שכזה גדל בייקון בתחושה שהנטיות המיניות שלו הן תועבה, מחלה שאין לה מקום בחברה.
בן למשפחה אנגלית אריסטוקרטית, אביו קצין צבאי לשעבר ומאלף סוסים, הנהיג משטר צבאי נוקשה בחייו המוקדמים של פרנסיס ואף אלים. פרנסיס הצעיר גדל באחוזה בין חדרים מרובים, אורוות סוסים, סייסים וידו האלימה של אביו. מגיל צעיר היה מתחפש ומתאפר בשמלות אימו וגילם דמויות נשיות במסיבות המשפחה. לאחר שמועות כי פרנסיס שכב עם הסייסים האורוות ומשרתי האחוזה סילק אותו אביו מביתו. פרנסיס אז כבן 16 או 17.
לימים אמר כי זיכרונותיו המיניים המוקדמים ביותר היו אלו של אביו, ושמצא אותו מרגש ומעורר מינית. אולי דמות האב המינית-אלימה והתחושה שהדחפים שבכולנו הם פגם, השפיעה בבגרותו את מרקם מערכות יחסיו עם גברים, והזינה את העניין והמשיכה שלו להתבונן ולחקור את האסור, המיני, החייתי, המטריד.
לא הרבה ידוע על התקופה של בייקון בשנות ה-20 לחייו. לאחר שאביו גירש אותו מביתו, הוא התגורר בלונדון ואחר כך עבר לברלין. הוא התפרנס ממכירת בגדי נשים, כנער ליווי ועבודות מזדמנות. באותה התקופה של שנות ה-20 ברלין הייתה עיר מתירנית, עליזה וצבעונית, המתהדרת בחיי הלילה (מאוד) הארד-קורים ועושר יצירתי מעורר קנאה בתיאטרון, קולנוע, אמנות, ספרות, מדע וארכיטקטורה. העיר משכה אמנים רבים ושוחרי הנאות לטובים הדקדנטיים שהציעה. כנראה שבברלין בייקון גילה את הבמאי הרוסי סרגיי איזנשטיין, הטכניקות של הבמאי והייצוג החזותי בסרטיו האילמים השפיעו מאוד על בייקון כאמן. בייחוד הסרט המופתי "אוניית הקרב פוטיומקין" וסצנת המדרגות הידועה, בה חיילי הצאר הרוסי יורדים בשורות מאורגנות וטובחים באכזריות באזרחי אודסה.
״האדם אינו אוכל דבר בטרם יהפוך אותו לאובייקט.״ (ג’ורג’ בטאי)
בייקון נמנע מלפרגן לאמנים בני זמנו, אך הצהיר בהתלהבות גדולה את השפעותיו ממאסטרים גדולים של העבר כמו: אייסכילוס, מיכאלאנג’לו, טיציאן, ולסקז, רמברנדט, סזאן פיקאסו. בייקון היה אתאיסט, "אנחנו באנו מכלום ונחזור לכלום", אבל היה מוקסם מייצוג ודמויות דתיות באמנות. יצירותיו הן על התפר שבין הציור המופשט לפיגורטיבי. הוא צייר עשרות עבודות של הצליבה והאפיפיור בהשראת ולמידת ולסקז. הוא ניסה ליישם את שחשב כי אמנות היא יותר מאשר איור נאמן למציאות או הדגמה, עליה להעמיק עוד ולחשוף את הכוחות הסמויים הפועלים בקיום האנושי.
בדיוקנותיו העצמיים של בייקון (אך לא רק), משתקף רמברנדט, המאסטר הגדול של אור וצל, היכולת ליצור דימוי עם סימני צבע מופשטים וחקר אותה הדמות, המשתנה במשך עשורים. בדומה לסזאן, בייקון מתמודד עם נראותה של התחושה, הוא ממקם אותה בחומר-בגוף, ומזריק אותה מהגוף ישירות למערכת העצבים של הצופה. הוויה והתהוות בו זמנית.
פיקאסו, האליל של בייקון, הראה כיצד רק בשבירה את החוקים של הייצוג, האמן יכול להגיע לאמת מעמיקה יותר. בייקון למד זאת ממנו, אך גם איך לעשות אמנות אמיתית יותר מהדבר עצמו. הנושא אצלו היא המהות התחושתית ולא הסיפור או הדרמה התוכנית מסביב. באמצעים מאוד פשוטים: אדם, גוף, יושב או עומד בחלל ריק, ללא סמלים או קודים אמנותיים, מעביר בייקון את תחושת האלימות ישירות אל הצופה.
"אינני חושב שיצירותיי אלימות, אולי הן משקפות את החיים. לשם כך ויותר מתמיד, האמן, חייב להעמיק, להבין את כללי המשחק ולהגיב במבטו למציאות ביתר אלימות״. בייקון תמיד טען כי יצירותיו הינן לא יותר מאשר תיאור ישיר ואישי של המציאות כמות שהיא, ותו לא. הוא חווה במהלך חייו מספר מאורעות שלעומתם מגיפת הקורונה נראית כמאפה פשטידת גבינה לבנה: הכיבוש הבריטי והמאבק נגדו, המגפה הספרדית, מלחמת העולם הראשונה, המהפכה הבולשביקית, מלחמת העולם השנייה. בהרבה מאוד מציוריו דימויים של גוויות תלויות, פיות צועקים, בשר מת, צליבה, דת, טוטליטריזם, דם וקטל.
האלימות בעבודותיו הייתה תגובתו למצבי החיים. מבקרים מסוימים טענו כי עבודותיו מעוותות, מושחתות, סוטות. באחד מהראיונות אמר: ״הלכתי ברחוב וראיתי חרא של כלב וחשבתי לעצמי, הנה, אלה הם החיים עצמם, אלא אם כן תעשה מהם דבר מה מיוחד״.
בייקון משקף (לא מייצג) את הניכור הפסימי של הקיום האנושי. דמויותיו קורסות ונבלעות לתוך עצמן, הן נהפכות לאובייקטים, נשמתן מתרוקנות מאנושיותן וחושפות בשר, בשר חייתי - רוח האדם. הבשר-אדם-חיה זהו המצב הנתון בכולנו, בסבל הבשר האנושי מתגלה ממש כפי שבשר החיה מתגלה בסבלה. העליבות הבסיסית של היצור האנושי, אך גם החי. הריגה של בעל חיים, בין אם מאותו גזע-זן-מין או שונה, היא הגדרה מראש של בעל החיים החי כדבר.
אצל פרנסיס בייקון האדם הוא חיה והחיה היא רוח האדם והגבולות מטושטשים, מרוחים. אחד עם השני בקיום הכי אנושי בסיסי חייתי - מין זהה. גם במעשה המיני, כששני גברים עושים סקס, יכולים להרגיש את הזיעה, את הנשימה, המגע הפיזי-מיני, את הכוח האלים, את הבשר החייתיות.
בייקון, כמו צייד, רוצה ללכוד את התחושה כדי להעלותה על הבד. לא רפרזנטציה או אילוסטרציה של המציאות, אלא לכידת אותם הכוחות שפועלים בעולמנו ומעוררים בנו תחושות כמו אלימות, היסטריה, בדידות, ריקנות, בריחה, חייתיות. דמויותיו של בייקון כלואות בתוך עצמן ובו זמנית מתכלות מעצמן, וחושפות תחושה עזה של זמניות וארעיות הבשר. הניגודיות שבין הדמויות והרקע העוטף אותן מייצר סאונד של דממה צווחת, הגוף קורע את עצמו בניסיון לברוח מעצמו ולהיבלע לתוך הריק הנצחי העוטף אותו.
28.4.1992
בייקון הלך לעולמו בעת שהותו בנופש ומנוחה בספרד. שעותיו האחרונות עברו בבית חולים פרטי יוקרתי, בחדר קטן עם צלב מעל מיטתו, המזכיר חדרים בציוריו, ונזירות מסורות מטפלות ומלטפות.
פרנסיס בייקון היה דמות קווירית עוד הרבה לפני שתרבות הגייז הייתה פופולרית באנגליה. שתיין, מהמר, אינטלקטואל, יצרי וקפדן, כריזמטי, אריסטוקרט, נער ליווי ובוהמיין. אחד האמנים הגדולים במחצית השנייה של המאה ה-20, שנגס בחיים בלסתות פראיות ומלאות חדוות חיים עד מותו. את עבודותיו של בייקון, יש לאהוב או לשנוא, אך לא נשאר אדישים מולם. רק ככה אנחנו צריכים לרצות לחיות את תחושת הקיים.