החיים של ז'אן ז’נה, הסופר הצרפתי האוונגרדי, היו יותר מסכיזופרנים: גנב, קבצן, זונה ממין זכר וניחוח של סמל הומוארוטי טעון הממשיך לבשם ולשכר אמנים, סופרים, מוזיקאים ומעצבי אופנה עד היום. הרומן הראשון שלו, "המדונה של הפרחים", נכתב בעודו בכלא (ז'אן קוקטו וז'אן-פול סארטר עתרו לחנינתו ממאסר עולם), וכששוחרר העביר את חייו כנווד ופעיל זכויות אזרח. הכתיבה שלו זיכתה אותו בליגת אוהדים מרשימה; פבלו פיקאסו, ז'אן-פול סארטר וז'אן קוקטו היו מבין חובביו.
האמנות של ז’נה היא טרנספורמציה של זהות האדם; ממצב בו האדם משחק ב"לשחק תפקיד", למצב בו הוא מגלה ומבסס את זהותו הפנימית דרך ההסתכנות מביקור במחוזות הבדידות. נטילת הסיכון כשלעצמה אינה חשובה כמו טקס המעבר וההשתנות ממצב למצב. תחושת ההוויה של האדם מתערערת תכופות, אם על ידי החברה, הערכים והנורמות המיוצגים בה, ואם האופן בו אנו מגיבים לתפקידים שאנו ואחרים נדרשים לשחק. תפקידים אלו הם חליפות הנתפרות על ידי החברה, מהונדסות ומקודדות בקפידה להתאים את זהותנו להתנהגות מוסדית כזאת או אחרת, וברוח אופנת הסנקציה החברתית תקופתית. ז’נה רואה תפקידים אלו כמגבילים את חופש הפרט - חונקים את היצירתיות והבידול. לדעת ז’נה חברה כזאת היא חברה בורגנית תקועה המחקה ולא ממציאה. לכן הוא מעודד ומאיץ גיבוריו למצב של מטמורפוזה (שינוי צורה) יצרנית ויצירתית.
ז’נה דחה את החברה הבורגנית וקשר ברית עם קבוצות מיעוטים; גברים מהשוליים, מנודים מהחברה וחסרי כל, קול וכוח. כאדם משוחרר ושולי לחברה, חגג את זהותו דרך היצירה והמטמורפוזה. גם גיבוריו הם מגורשים וקורבנות, המחפשים ערך חיובי כלשהו לקיומם בחברה. עוני, דחייה, דיכוי והשפלות, דמויותיו נמלטות ממצוקותיהן האיומות לעולם של אשליות, של משחקים, נרקיסיזם, של טקסים מיניים וסודיים, וכמו ילדים, נבלעים למשחקים המחקים עולם שהם לא יכולים להיכנס אליו. הם מנסים למצוא זהות במשחקים קתרטיים (מזככים), אך לעולם אינם מצליחים לממש את הפוטנציאל שלהם ולהשתלב בחברה. במקום זאת, הם מתבלים את עצמם בבידול ובדידות, ובעולם זה הם מקיימים תחושת כבוד עצמית, טהורה וחפה משליטה חיצונית. אותם אנשים אולי משחקים בהתחלה במשחקים, אך בסופו של דבר הם חווים מטמורפוזה ובכך נהפכים, כמעט, לקדושים. מחיר האפותיאוזה הזאת (הפיכת אדם למלאך או אל) היא חיי בדידות נצחית הזרה לחלוטין מהנורמות והערכים של החברה.
יומנו של הגנב
ז’נה נולד ב-1910 לאמא רווקה. לאורך כל חייו יטען ז’נה כי אימו "זונה" והוא "בן זונה". הוא נמסר למשפחות אומנה, אומץ על ידי נגר וגדל במחוזות פרובינציאלים בצרפת. בנערותו נתפס בגניבה ונשלח למוסד לעבריינות. ספרו Miracle de la rose (נס הוורד) מתאר את אותו עולם. מהר מאוד עזב את מולדתו והחל בשיטוטים ברחבי אירופה, מכלכל עצמו מקיבוץ נדבות, משירות צבאי ומזנות. מתיקי משטרה על גניבות קטנות מתגלים מסעותיו באירופה בתקופה של שנות ה-30 של המאה העשרים: כחייל בדמשק ובמרוקו, כחייל הנמלט מהצבא לאיטליה ואפריקה ומוצא עצמו בצ'כוסלובקיה ולאחר מכן בפולין. ב-1938 ערב מלחמת עולם השנייה הוא נראה שוב בפריז.
1941, הנאצים בפריז, ז’נה הגנב ההומו, המורד בחברה, גונב ספר של מרסל פרוסט. בורח מהמשטרה, נתפס ונאסר לתקופה ארוכה. כלוא במאסרו הוא כותב את ספרו המפורסם "המדונה של הפרחים", יצירת מופת כדיוקן לירי של מחתרת הפושעים של פריז; הגנבים, הרוצחים, הסרסורים והסוטים שכבשו אותה. ז'נה ניגש לעולם הזה דרך גיבורו האלוהי, זונה טרנסקסואלית גברית. בעולם של מדונת הפרחים אין מוסכמות מוסריות והכל מתהפך. הספר נמכר כספר פורנוגרפי להומואים. רק לקראת המהדורה הבאה תובן איכותו. זאת יצירה מזעזעת ומרגשת שנותרה מהפכנית בימינו כמו בעת שיצאה לאור לראשונה בשנת 1943 במהדורה מוגבלת, וזאת בזכות עזרתו של אחד ממעריציו הראשונים, האמן הגדול ז'אן קוקטו.
"יוצא מגדר הרגיל. מעורפל, בלתי ניתן לפרסום, בלתי נמנע... בשבילי זה האירוע הגדול של התקופה. הוא מגעיל אותי. דוחה אותי. מדהים אותי. הוא טהור – טהור במובן שבו השטן הוא טהור מאחר שאינו יכול לעשות כלום מלבד רשע" - ז'אן קוקטו
כאמור הכישרון של ז’נה הגיע לאוזנם של של ז'אן קוקטו ומאוחר יותר ז'אן-פול סארטר וסימון דה בובואר. מכיוון שבשנת 1948 הורשע בגניבה בפעם העשירית והועמד בפני מאסר עולם אוטומטי אם יורשע שוב, משלחת סופרים ידועה פנתה בשמו לנשיא הרפובליקה הצרפתית, בבקשה לחנינה מכל עבירות העבר נגדו.
לאחר שכתב שני רומנים נוספים, החל להתנסות בדרמה ובמחזאות, שם חקר את הבעיות המורכבות של הזהות האנושית, נושא שבמהרה החל מעסיק גם כותבים דרמטיים ואוונגרדיים נוספים כמו סמואל בקט ויוג'ין יונסקו. ז'נה היה לאחת מדמויות המפתח בתיאטרון האבסורד. בשנות השישים ההתייחסות החברתית להומוסקסואליות משתנה והתפיסה האפלה המקוללת של ז'אן ז'נה מתפוררת ונושרת כעלי כותרת. הוא גם מתחיל להתעניין בפוליטיקה. ספריו, חלקם, עדיין מצונזרים ואסורים לפרסום בחלקים שונים בעולם.
ז’נה שוב משוטט ומגיע לארה"ב, שם פוגש את אלן גינזבורג ושניהם מבלים יחדיו יום ולילה. בשנת 1970 שהה שנתיים במחנות הפליטים הפלסטינים בירדן וב-1982 ביקר ז'נה במחנה הפליטים הפלסטיני שתילה שליד בירות. ז’נה כתב למראות עיניו: "התצלום אינו מראה כיצד עליך לקפוץ מעל הגופות כשאתה הולך מגווייה אחת לאחרת". מביקורו זה הפך ז’נה לתומך ואוהד את הפלסטינים. "אסיר האהבה", ספרו האחרון, הוא ספר זיכרונות למפגשיו של ז'נה עם לוחמים פלסטינים ופנתרים שחורים. הוא היה בין הזרים הראשונים שנכנסו למחנה הפליטים שתילה לאחר הטבח במאות התושבים. הספר פורסם בשנת 1986, חודש לאחר מותו.
עבודתו של ז'נה, אף שהיא מעורבת בסוגיות חברתיות, דוחה כל סוג של מחויבות פוליטית. העימות שלו עם העולם עורר בקהל קוראיו ובחברה תחושות מעורבלות של גירוי עוררות והצתה וכן דחייה עמוקה ביותר. אישיותו המורכבת נמצאת מחוץ לכל קופסא חברתית ומסורת ספרותית, וחזונו הוא אמת פסיכולוגית טהורה המתמזגת עם דימויים דרמטיים מיניים ובלתי מרוסנים. ז’נה חי במידה רבה על פי הפרעתו שלו, אך מותו היה תפל ואפרורי כמו שחייו היו צבעוניים ופראיים. במודעת האבל שלו פשוט היה כתוב "מת בפריז".
ז'נה, מורד ואנרכיסט מהסוג הקיצוני ביותר, דחה כמעט את כל צורות המשמעת החברתית או המחויבות הפוליטית. חייו, הארוטיקה של חייו, גאונותו, יצרה לו ניחוח כמעט מיסטי, המדונה של הפרחים.