כשמישל פוקו הלך לעולמו, בשנת 1984, מסיבוכים הקשורים במחלת האיידס, הוא היה אחד ההוגים המפורסמים והמשפיעים ביותר של סוף המאה העשרים. מעמדו היה של סלבריטאי. זאב בודד המשוטט במבוכים החשוכים של החיים המודרניים; סטייה, שיגעון, כוח, אכיפה ומיניות. מחקריו העוצמתיים על הולדת הרפואה המודרנית, בתי הכלא, הפסיכיאטריה ושיטות סיווג אחרות, השפיעו לאורך זמן על פילוסופים, היסטוריונים, סוציולוגים, פסיכולוגים, אנתרופולוגים וסופרים רבים. גם בימינו הוא אחד ההוגים המצוטטים ביותר ואין תחום במדעי החברה, האמנות והחשיבה, שידו לא נוגעת.
יחד עם אינטלקטואלים צרפתים אחרים כמו סארטר, בארת’ ודרידה, תרם פוקו להבנתנו את העולם הפוסט-מודרני דרך רעיונות והבחנות חדשות על השפה, והאופן בו אנו מנסחים את מחשבותינו ומתקשרים עם אחרים ועם העולם - אך פוקו לא הסתפק בכך, ובכך היה גם ייחודו. בחיפושיו אחר "האמת" הוא חצה את גבולות השפה והלוגיקה האקדמית לחקור את החברה עצמה, את טבע האדם. הוא נמשך לגבולות הנורמליות והטבעי, החורג והסטייתי. התעניינותו ברעיונות ותופעות אלו לא נשארה בכותלי האקדמיה, הוא ראה חשיבות בהתנסות אישית, "לחיות את הקצה", וחייו היו כמסע אל מעבר הטוב, הרע והמכוער; לחקור ולהכיר אותם מצבים שמעבר להתנסות היומיומית, השגרתית המקובלת. כך מיקם ודמיין מחדש את העולם - ואת מקומו שלו בעולם.
״אל תשאל מי אני ואל תבקש ממני להישאר אותו דבר״
מיניות, סמים, ארוטיקה - לא בהכרח נושאים על סדר יום של פילוסוף מודרני במאה העשרים. פוקו ביקר את המוסד הפילוסופי בכך שהתרחק משאלות לגבי החיים עצמם (מה הם? כיצד לחיותם כבני אדם? מה משמעות המושג 'בן אדם'?) לטובת דיונים יותר אנליטיים, בלשניים ולוגיים. הוא היה זן נדיר בתקופתו, בכך שהתחקה אחר שאלת מיליון הדולר: מיהו בן אדם במאה העשרים? וחקר לעומק היבטים של היומיום שלנו; איך אנו מתנהגים? איך אנו בונים את חיינו? מה אנו אוכלים? הבחירות שאנו מקיימים, האופן בו אנו שולטים על אחרים, מפנטזים, מזדיינים, מציגים עצמנו בחברה. פוקו גורם לכולנו לעצור, ולרגע לחשוב - איזה מין יצורים אנחנו? האם אנו רוצים להיות כאלה? האם יש לנו בכלל בחירה? מה יחסינו לעולם, לידע שלנו, למין? מהיכן מקור הידע הזה? למי הוא שייך? מה כוחו עלינו? כלומר, איך הוא מעצב אותנו, מחנך אותנו, מפסל את דחפינו, רצונותינו ותשוקתנו.
קיץ, חופים ושקיעות רטובות. נצייר בחול אדם, ולידו את כדור הארץ, לידו את השמש. נציב את עצמנו ודמותנו במקום האדם שציירנו בחול. עכשיו נדמיין את הכדורים בחול מסתובבים סביבנו; כדור הארץ מקיף אותנו והשמש, במעגל גדול יותר, מקיפה את כדור הארץ ואותנו. מה שמניע את הכל הם חוקי הטבע וכוחות פיזיקליים הפועלים על גופים שמימיים כמו גם על מדוזות, מטקות ולחות של קיץ. כך חשבנו כי עולמנו מתנהג, עד שהכול השתנה. במאה ה-17 כשגלילאו גליליי גילה כי כדור הארץ מעגל את השמש ולא ההיפך, אנשים רבים היו במצב של הלם קרב. עד אותו הרגע האמינו כי בני האדם, אנחנו, נמצאים במרכז הקוסמוס - וממרכז עניינים זה הקמנו את כל מערכת האמונות שלנו. מישל פוקו ביקש לשנות את אופן תפיסתנו את העולם החברתי-תרבותי, כשם שגליליי שינה את אופן תפיסתנו את העולם המתמטי-פיזיקלי.
כמו ארכאולוג, פוקו חפר בחולות ההיסטוריה של הידע והתעסק עם מושגים כמו אמת, חירות, הומניזם, יחסי כוח, ידע, סובייקט, מיניות, ושאל שאלות באשר לממצאים שמצא - הנחות היסוד - שעל פיהן כולנו חיים את חיינו ומהוות את הבסיס להבחנותינו בין טוב ורע, שפיות וטירוף, נורמטיביות וסטייה, צדק ואי צדק, חופש ואכיפה, סדר וכאוס, יופי וכיעור. בסוף המאה התשע עשרה ותחילת העשרים, חברים טובים כמו קארל מרקס וזיגמונד פרויד, הציעו מהפך. הם שינו את האופן בו אנו תופסים עצמנו כיצורים תבוניים, והראו כי אנו גם מונעים מדחפים תת-מודעים ותופעות לא מודעות - שאין לנו שליטה בהם. פוקו התחנך על החולות האלו, אך גם סולל ובונה תעלה משל עצמו. הוא ניסה לערער ולבקר הנחות יסוד בחברה - מה שנראה לנו נורמלי ומקובל ומה שחורג מכך.
לפוקו בני אדם הם תוצרים של יחסי כוחות היסטוריים - מבנים חברתיים המעצבים אותנו ומפסלים את זהותנו אך גם משתנים ומתעצבים בעצמם, ולנו, במידת מה, היד המפסלת. להבדיל מהמחקר האנליטי היבש של אותם הימים, פוקו התעניין באופן בו אותם כוחות היסטוריים פועלים עלינו, מעצבים אותנו, מישרים קו, מנרמלים אותנו על פי הנורמות המקובלות של אותה התקופה; האופן בו אנו אומרים כן או לא, הג’סטות הפיזיות שלנו, ההתניות המיניות ומגדריות, איך שאנו מתלבשים, מדברים, משחקים, מתווכחים או יושבים אל מול המחשב. כל זאת, כאמור, הם תוצרים של כוחות הפועלים עלינו ברבדים תת-מודעים, אך משתנים גם בזמן ומקום.
זהו מושג הכוח בשביל פוקו. הכוח שמעצב גם את המוסדות ההיסטוריים והנחות היסוד וגם את בני האדם. הכוח נמצא ביחסים שבין הדברים, והוא משתנה מתקופה לתקופה ממקום למקום ולובש תחפושות שונות בהתאם לשיח המקובל של אותה התקופה. בשל כך פוקו התנגד לרעיון שאנו, בני האדם, יש לנו איזו מהות או אמת טבעית שצריך לחתור אליה, אמת אובייקטיבית ומדעית על האדם. הוא ראה בתפיסה זאת סכנה גדולה, כי כל הגדרה של אמת מסוימת תשלול הגדרה אחרת. מי קובע את האמת? מי שהכוח בידו. הנורמה השולטת שרוצה להמשיך בשליטתה. ואותו הכוח בתקופה המודרנית הוא ערמומי, הוא מתחפש כמדע, שבא לבשר לנו את האמת על עצמנו, ובכך הוא נסתר מאיתנו. דמות המשוגע בתקופה שלנו שונה מהמשוגע במאה ה-18, ויחס החברה למשוגעים השתנתה גם כן. בשביל פוקו, האמת על האדם היא דינמית, טמונה בתנועה מתמדת, בהשתנות, בדיוק כמו יחסי הכוח ההיסטוריים המגדירים את האדם. האדם נקבע לחלוטין על ידי החברה בה הוא חי. אין לו טבע "טבעי" משל עצמו. אדם שרוצה להתקרב לאמת של עצמו, צריך להיות מסוגל לבחור ולעצב את הזהות שלו בעצמו ולהשתנות במהלך חייו.
קוקטייל אכזרי ביותר של דיכוי ונידוי
פוקו היה בנו של רופא שמרני, נולד בשנת 1926 בפרובינציה בצרפת, וחי את מרבית חייו באירופה. את גיל ההתבגרות שלו בילה במהלך מלחמת העולם השנייה בצרפת הכבושה. הכיבוש הנאצי בשילוב אופייה הפרדוקסלי של צרפת, שהכריז על חופש ושוויון אך מחריג ומדחיק את הגיוון שאינו בגדר הנורמה, יצר קוקטייל אכזרי ביותר של דיכוי ונידוי. זה היה עידן של הדחקה, של ניהול חיים כפולים, כשהומואים נאלצו לחיות בבושה וסודיות, שנועדו לסבול כקורבנות של אלימות מדכאת.
כעלם מתבגר נלחם פוקו על שפיותו, אך ניסה להתאבד מספר פעמים. בעקבות זה הוא החל להתעניין באובססיביות בקביעת הגורמים לדיכאון שלו, מה שהביא להתעניינותו בפסיכולוגיה, פסיכואנליזה, פסיכופתולוגיה ופסיכיאטריה. כדי להימלט מהמגבלות שאפפו אותו הוא עזב לגלות ב-1955. רוב שנות החמישים והשישים פוקו חי ועבד בשוודיה, בפולין ובתוניס. הוא ביקר ביפן, ברזיל וקליפורניה, שם חקר את בתי המרחץ לגברים ושם גם חלה באיידס. כמו צרפתים צעירים רבים בדורו היה לו רומן קצר עם הקומוניזם, פלירט שהטמיע בו שנאה עזה לברית המועצות. תקופה זו תרמה רבות לחשיבה שלו על עצמו - על היותו הומו וכיצד להילחם בהדחקה ובשיטות משטר דיכוי יומיומיות.
פוקו שב לצרפת עם חזון מטריד של החברה המודרנית המושתתת על ידי מנגנוני כוח ושליטה, חזונו פגש את אירועי האלימות של מאי 1968, אולי האירוע המהפכני החשוב ביותר של המאה ה-20, בו קומץ סטודנטים, פועלים צרפתים, תנועות הומואים ותנועות אנטי-פסיכיאטריות, חוללו מהומה שהובילה לשביתה כללית בצרפת. אלו תנועות שהתנגדו לכוח, ובמקום זאת חיפשו את האפשרות של היחיד להיות אדון לחייו, מבלי להיות נתון לכוח ולידע של אחרים. אלו מאבקים שביקשו את החופש לגיוון מיני, מגדרי, מחשבתי, ויצאו כנגד אותם דעות קדומות ותקנות עונשין הקונסות אנשים על מי שהם ולא על התנהגותם. בעקבות כך פוקו החל ללמוד את מנגנוני הכוח, והשתחרר בהדרגה מהקורים של הדיכוי הנורמטיבי. הוא החל להרגיש חופשי יותר לדבר באופן פומבי, והחל במאבקו למען המיעוטים; כל אלו שסווגו כ"אחרים", המודרים, אלו שחיו חייהם מחוץ למסגרת ה"נורמלי" באותם ימים. הוא טען כי אין צורה אחת של כוח, וכי ידע (כל דבר שמלמדים אותנו) הוא צורה חדשה של כוח, ההולך יד ביד עם הכוח הפוליטי. צמד חמד.
אך ככל שהיה אקטיביסט ציבורי במערכותיו הלוחמניות בשם כל אותם "אחרים", שהחברה מבקשת להוקיע או לנרמל, הוא גם אפף את חייו האישיים בשקט מסתורי. אי הנוחות האישית של פוקו אילצה אותו שוב להתבודד, להרחיק ולתחקר את עצמו. הוא ביקש להתחקות אחר המחשבה שלנו אל תפיסתה ואל לידתה, ולכתוב את ההיסטוריה שלה, ההיסטוריה של הידע שמכנן את מרותו על הרגע הזה. מטרתו הייתה להמחיש כי ניתן להטיל ספק במה שנראה לנו ניכר בעולם סביבנו, בידיעה שלנו אותו, בנורמות המסדירות את הידיעה שלנו ואת התנהגותנו, בדרכי החשיבה שלנו ובמציאות שלנו.
״חייתי 18 שנה במצב של תשוקה כלפי מישהו״
את חייו האישיים פוקו שיתף במה שכינה 'התשוקה' עם דניאל דפרט, בן לווייתו משנת 1963, סטודנט לפילוסופיה הצעיר ממנו בעשר שנים. האקטיביזם הפוליטי של דפרט השפיע רבות על התפתחותו של פוקו. על מערכת היחסים ביניהם, אמר פוקו בראיון בשנת 1981: "חייתי 18 שנה במצב של תשוקה כלפי מישהו. ברגעים מסוימים התשוקה הזו קיבלה צורה של אהבה. אבל למען האמת, מדובר במצב של תשוקה בין שנינו". פוקו ודפרט ניהלו מערכת יחסים אינטימית במשך 25 שנה.
הפילוסוף האמין כי האני האמיתי נמצא ביצירותיו, ופרט לדימוי הציבורי שלו - ראש מגולח, בגדי עור, גוף נערי - חייו נותרו צל. פוקו כתב רבות על מיניות (תולדות המיניות - 4 כרכים), אך אתייחס כאן רק במעט באשר להומוסקסואליות ולא למיניות. ״איך יתכן שגברים יהיו ביחד? לחיות יחד, לשתף את זמנם, בארוחותיהם, בחדרם, בילוים, צערם, ידיעתם, סודותיהם? מה זה להיות 'עירום' בקרב גברים?״. פוקו מבצר את עמדתו בביקורת על רעיון ההומוסקסואליות בזהות קבועה. הוא טוען כי אין זהות הומוסקסואלית אמיתית, סגנון או אורח חיים, ובהתאם לכך שאנשים המחבקים הומוסקסואליות אינם מבינים את האופי הפנימי שהוסתר על ידי ההגמוניה הטרוסקסואלית. במקום זאת, עליהם להתמודד עם המשימה של יצירת סובייקטיביות משלהם - משימה הקשורה ביצירת מערכות יחסים עם אחרים.
פוקו מגדיר את ההומוסקסואליות כמרחב לבניית מערכות יחסים חדשות, רוצה לשים אותנו בדרך לעבר הבנייה היצירתית והשיתופית של הסובייקטיביות. זה בעצם כוונתו ב"ידידות", עבודה משותפת עם אחרים לבניית סובייקטיביות ומערכות יחסים חדשות במקום נפילה על נורמות חברתיות. זהו מושג של ידידות המעדיף התנסות על קשרים מסורתיים, מוסדיים או מגדריים. זה גם מעניק הטרוגניות על רקע הומוגניות, בכך שהוא צופה יצירת קשרים רבים ושונים על סמך העדפותיהם השונות של בני האדם. ״עלינו להבין שעם הרצונות שלנו, דרך הרצונות שלנו, לעבור צורות חדשות של מערכות יחסים, צורות חדשות של אהבה, צורות חדשות של יצירה. יחסי מין אינם דבר מוות; זו אפשרות לחיי יצירה״.
הוא מבקש להימנע מהבחנה בין חברות לאהבה רומנטית, אך להוט להבחין בין חברות ליחסי מין. עליו לעשות זאת כדי להבחין בהיבטים המיניים והרגשיים של ההומוסקסואליות. פוקו טוען כי הומוסקסואליות איננה רק סוג של תשוקה, אך השאלה "כיצד ניתן לבסס מערכת יחסים באמצעות מין?" היא מהותית. הוא מבחין בין סקס ותאוות מצד אחד, וקשרים רגשיים מצד שני. שתי סיבות לכך שהבחנה זו נחוצה: ראשית, פוקו מקשר בין תשוקה מינית למושג זהות קבועה. במקרה של הומוסקסואליות, הוא נזהר מהנטייה לבנות זהות קבועה סביב הרצון לגברים אחרים. זו תהיה בעיה מכיוון שתפיסת ההומוסקסואליות כזהות קבועה מתנגשת עם הנוהג של ידידות ניסיונית, שהיא ההיבט "הרצוי" של התרבות ההומוסקסואלית. שנית, עבור פוקו, חיבה יכולה להיות חתרנית, אך יחסי מין אינם יכולים. אפשר לחשוב כי פוקו רוצה להוציא את המיניות מההומוסקסואליות, מכיוון שהוא רואה בהומוסקסואליות תופעה חברתית שמכוונת למעשה ליצור מערכות יחסים רומנטיות, ואגב מעורבות בה גם יחסי מין בין גברים.
״תגיד לי מה הרצון שלך ואני אגיד לך מי אתה, אם אתה נורמלי או לא, ואז אוכל להעפיל או לפסול את הרצון שלך״
היבט מעניין נוסף בתפיסת ״הידידות״ של פוקו הוא שהוא כרוך בשני פרויקטים אקטיביסטים מובהקים. הראשון כרוך בהתנגדות מקומית לנורמליזציה חברתית. התנגדות זו מתרחשת כשאנשים מתנתקים ממערכות מוסכמות' ונורמליזציה של יחסי כוח השולטות, בדרך כלל במערכות היחסים שלנו. במקום זאת, יצירת מרחבי שוליים לבניית מערכות יחסים חדשות. בעולם העכשווי ישנם חללים רבים כאלה, והם אינם קשורים בהכרח להומוסקסואליות. עבור פוקו הדוגמה העיקרית להתנגדות מקומית באמצעות חברות היא תרבות הסאדו-מזוכיזם ההומוסקסואלי (s&m בשבילכם). הוא טוען כי מערכות היחסים שנוצרו באמצעות סאדו-מזוכיזם הן חידושים ביחסי המין המסורתיים, שיכולים להכיל צורות חדשות של הנאה.
המונח 'הנאה', לעומת זאת, הוא שטח בתולי, כמעט נטול משמעות. אין פתולוגיה של הנאה, אין הנאה 'לא נורמלית'. זה אירוע 'מחוץ לנושא' או על גבול הנושא, בתוך משהו שהוא לא גוף ולא נפש, שאינו בפנים ולא בחוץ, בקיצור מושג שלא ניתן לייחסו. תרבות ההנאה ממציאה דרכי קשר, סוגי קיום, סוגים של חילופי דברים בין פרטים שהם באמת חדשים ואינם דומים לצורות תרבות קיימות. אם זה באמת יכול היה להתקיים, אז תרבות ההנאה תהיה לא רק בחירה של הומואים להומואים, אלא גם כבחירה להטרוסקסואלים.
מעבדות לניסויים מיניים
אחת ההתפתחויות החיוביות ביותר בדרך לעבר יצירת תרבות גאה הייתה, לדעתו של פוקו, פתיחת ברים ובתי מרחץ, שצמצמו את האשמה הכרוכה בהפרדה הגסה מאוד בין חיי גברים ונשים (היחס ה"מונוסקסואלי"). המועדונים והברים שפוקו התייחס אליהם היו אלה של גטאות ההומואים של ערים אמריקאיות: רחוב כריסטופר בניו יורק ואזור רחוב קסטרו בסן פרנסיסקו. הם נולדו בעקבות תנועת השחרור הגאה בשנות השבעים, והם ייצגו תעשייה של מיליוני דולרים שיצרה, לטענתו, ״אמנות חדשה לחלוטין של תרגול מיני, המנסה לחקור את כל האפשרויות הפנימיות בהתנהלות מינית. אתה מגלה שמתעוררים במקומות כמו סן פרנסיסקו וניו יורק מה שאפשר לכנות מעבדות לניסויים מיניים״. הם היו תוצר לוואי של זמינות המין, ״זה בגלל שהמעשה המיני הפך להיות כל כך קל וזמין להומוסקסואלים שהוא מסתכן להפוך משעמם במהירות, כך שיש לעשות כל מאמץ לחדש וליצור וריאציות שיעצימו את ההנאה מהמעשה״.
פוקו הסכים עם המראיין שלו כי סצנת מקלחות הזהב וכדומה היו ״הרבה יותר גלויים בימים אלה״. בראיון אחר, פוקו הביע צער על כך שמקומות כאלה של ניסוי ארוטי אינם קיימים עדיין עבור הטרוסקסואלים, ״האם זה לא יהיה נפלא שיוכלו, בכל שעה ביום או בלילה, להיכנס למקום מצויד בכל נוחות ובכל האפשרויות שאפשר להעלות על הדעת... הפתיחה ההיפותטית שלהם תהיה מהיתרונות שניתן להעביר מהקהילה ההומוסקסואלית לקהילה ההטרוסקסואלית״.
פוקו זכה לחוות את ה"תענוג" הקיצוני של חווית הכמעט-מוות. ערב אחד בסוף יולי 1978, הוכה פוקו על ידי מכונית. הוא הושלך באוויר ונחת על מכסה המנוע של הרכב, כששברי זכוכית משובצים בפניו ובראשו. הוא נלקח מיד לבית החולים הסמוך, שם הוא נשאר כמעט שבוע. לאחר שהחלים, הוא שחזר: ״פעם אחת נפגעתי ממכונית ברחוב. הלכתי. ובמשך שתי שניות היה לי הרושם שאני גוסס, וזה באמת תענוג מאוד עז. מזג האוויר היה נפלא. השעה הייתה שבע בשעות הקיץ. השמש ירדה. השמיים היו נפלאים מאוד וכחולים וכן הלאה. זה היה, זה עדיין עכשיו, אחד הזיכרונות הטובים ביותר שלי״.
מוטת כנפיו העצומות של פוקו דואות על זרמי אוויר מהמופשטים ביותר ועד לטריוויאלים ביותר, באופן ייחודי רק לו. במותו פוקו היה אולי האינטלקטואל המפורסם ביותר בעולם.