באיחור חצי אופנתי אבל מאוד מתבקש, יצא ששדרגתי בשבוע שעבר את הטיימליין בפייסבוק שלי וגיליתי אמת עצובה במיוחד: מאז גיל עשרים וארבע, אני מפרסם בכל יום הולדת את הסטטוס הכל-כך-מטופש "אני לא מאמין שאני כזה זקן".
איך אני חוגג את היום המוזר?
אם נשים רגע בצד שאלות בוערות, כמו לדוגמא איך חברותיי בנות השלושים פלוס לא העיפו אותי לחסימה, עדיין מסתבר שלמרות שאני נורא מתיימר להיות מודע לעצמי, הצלחתי ליפול שדוד לקלישאה ההומואית הכי צפויה שיש - דיכאון יום ההולדת.
שלא תבינו לא נכון: בתור אחד שגדל על סיפורי הקיץ של אביה ששודרגו ברבות השנים לפרק יום ההולדת של קארי בראדשו בפתיחת העונה הרביעית של סקס והעיר הגדולה, אני האחרון שמוצא ביום הולדת סיבה אמיתית לחגוג.
ועדיין, בקהילה מהממת כמו שלנו, שמצליחה להפוך גם חג שכולו פסטיגלים של עדי הימלבלוי וסופגניות לסיבה מרכזית לחגוג שתיים עשרה שעות של חפירה באפטר חנוכה באומן 17 - ועוד בלי שום חופש מהעבודה אחר כך - מה כבר יכול לעצור אותי מלחגוג את העובדה שכולה יצאתי מטווח גילאים של עוד קוקיצה שכותבת בגריינדר "עד 27 בבקשה ובלי ועדת חריגים!"?
אבל איכשהו יום ההולדת שחגגתי השבוע הצליח להיות נקודת מפנה מטרידה במיוחד, אפילו בהיסטורית הדיכאון-יום-הולדת-המון-דרמה-מיותרת הקיצונית שלי: עשרים ופאקינג שמונה.
יום שישי בלילה: אני עדיין בטרנינג המעופש
אלוהים ישמור, בשנה הבאה אני מצטרף רשמית לחברותי הטובות א' ונ' שחוגגות את גיל 29 בצורה מחזורית כבר כמעט שבע שנים בלי שאף אחד באטרף ישים לב. בימים שעברו לקראת התאריך המכונן, שמתי לב שמתפתח אצלי סוג חדש של דיכאון שנע בין הכחשה טוטאלית של המאורע לבין פלייליסט שנשמע כמו הפסקול בלוויה של איימי ווינהאוס.
לקראת סופשבוע כבר הגעתי להחלטה האומללה שאם הגעתי לגיל שבו מותר לי להתחיל לצאת ולחגוג בביג בויז – כדאי מאוד שאני אנעל את עצמי בבית ואזרוק את המפתח עד שיגיע גיל שלושים ויגאל אותי מיסורי.
כשהגיע יום שישי והמחוג של השעון הראה שתיים עשרה ועשרה, עדיין ביליתי בטרינינג המעופש שלי שלי כשאני צופה במרתון של "עקרות הבית האמיתיות של דאלאס", ומדחיק מהמחשבות את העובדה המצערת שאי שם בדרום תל אביב אוהד חיים פתח את שערי הפוארבר תל אביב וכמה עשרות הומואים פותחים כרגע בחניית האומן את תחליפי הרד בול הזולים שהם קנו לכבוד האירוע.
על רקע כתוביות הסיום והפרסומות של הוט 3, ומתוך ייאוש כבד במיוחד, החלטתי לתת למיקסר לערבב אותי והרצתי אותו על ראנדום. תוך בדיוק ארבעה טראקים הורסים, ירד לי האסימון. אמנם גיל עשרים ושמונה הוא תחילת העליבות, אבל למזלי יש בעולם תרופה אחת שאפילו יותר חזקה מזה: מוזיקת האוס מעולה שתעיף לי את הצורה.
תוך פחות משעה כבר הייתי בתוך הקלאב שותה את עצמי למוות ומשאיר את כל היסטרית גיל ה-28 המיותרת על רצפת השירותים באומן לפחות עד דצמבר הבא וגיל 29 הבא עלינו לרעה. שנאמר – פתטי, אבל לפניכם..
ועכשיו קבלו את השירים שאחראים למפנה הדרמטי בעלילה ושיעשו לכם את השבוע:
Above & Beyond feat. Miguel Bosé - Sea Lo Que Sea Será -Original Mix
הטראק שפותח את הפלייליסט השבוע הוא גם ללא ספק הטראק המושלם לציון אירועים עם סכיזופרניה רגשית מובנית כמו ימי הולדת גאים: מצד אחד, אפשר למצוא בו מקצב איכותי שבווליום גבוה הוא חגיגה מטורפת של הביט באוזניים ומהצד שני, נימה קלה של מנלכוליה תוצרת לונדון שמצליחה אפילו לעורר מחנק בגרון. היצירה המיוחדת הזו שייכת לאבוב אנד ביונד הבריטים שהתברגו השנה בעשיריה הפותחת של הדיג'ייז העולמיים ובצדק גמור.
אבל ההברקה האמיתית של הטראק מחכה דווקא בתחום הווקאל. אבוב אנד ביונד גייסו את מיגל בוס שהוא אחד הקולות הלטינים הכי אגדתיים ולפי הסיפורים היא אפילו כוכב כוכב לא קטן של להיטי חתונות ישראלים אי שם בתקופה שבה אור יהודה נחשבה למעצמת גני אירועים, וכריות בכתפיים הייתה שיא הפאשן הישראלי.
הצמד שפגש במקרה את מיגל באחת ההופעות שלהם במיאמי, החליטו לקחת את המנטרה הדרום אמריקאית הידועה "סה לו קה סרה, סרה" שעד היום בעיקר שימשה מוצ'ילרים תמימים רגע לפני שהם מפקירים את שפיותם הנפשית לטובת אכילת צמחי סן פדרו בפעם הראשונה, והפכו אותה בהינף של ביט אחד גאוני לאחד המשפטים הכי מנלכולים שיצא לי לשמוע בטראק אלקטרוני. ואם זה לא מספיק לכם, האפקט הזול של הגשם שהם דחפו ברקע בטוח יעשה את העבודה.
Katy Perry - The One That Got Away - 7th Heaven Club Mix
גם ג'ון דיקסוןן ואנדי ווסטון נולדו בלונדון אבל במיקסים שהם מפיקים אין שום זכר לאווירת ה"מנלכוליה אהובתי" שאופפת את המיקסים של אבוב אנד ביונד.
הצמד שמשחררים את ההפקות שלהם תחת השם הרקיע השביעי (שזה אגב תרגום כל כך גרוע לעברית שהוא שובר את השיא הקודם על שם "הנערים החדשים בשיכון") התחילו את דרכם במועדוני גייז בממלכה הבריטית אי שם בתחילת המילניום, והפכו מהר מאוד לקונצרן של מיקסים עליזים שמוכן לפרגן מיקס גאה רשמי לכל כוכבת פופ בשקל שרוצה גם לקרוץ לקהילה הוורודה בין פפארצי חסר תחתונים אחד לשני.
בסיבוב הזה, הם נקראים לדגל ע"י קייטי פרי, שגם ככה מצליחה לקבל אצלי כמה נקודות זכות בזמן האחרון על זה שהיא מצליחה לעצבן אותי הרבה פחות ממה שחשבתי בבחירת הסינגלים שלה.
אז נכון שהשיר המקורי הוא בלדה קיטשית ודביקה אבל במקרה הזה, הצמד הורדרד בהחלט מצליח לאמץ בחום את המנטרה החוזרת שציונה פטריוט וצוות הפאטוץ' שלה מלמדים אותנו בשבועות האחרונים ועוזרים לקייטי בלהרים. התוצאה היא פצצת הקלאב העליזה שיכולתם לצפות מכל כל הרבה נשיות קשה ומרוכזת והטראק שמתחיל ישר גבוה מאוד מצליח במפתיע רק להפוך ליותר ויותר כיפי לאורך שמונה הדקות שלו.
Trent Cantrelle - I Want a Freak - Original Mix
בסיכומי השנה שבוודאי יתחילו לטרחן את כולנו בקרוב, אין ספק שלטרנט קנטרל שמור מקום של כבוד בסצנה של 2011. המפיק הבלונדיני מ-L.A. הצליח השנה לפרוץ בגדול את חומת השוק האמריקאי, ולהפוך להיות מפלצת טראקים שמשתלט על מצעדי ההורדת של ביטפורט בכל פעם שהוא אפילו מתעטש בטעות עם מיקסר פתוח.
הפעם, הבחור חופר עמוק בארכיון ומוציא את הווקאל של עדינה האוורד שכנראה מסתובבת עם השם הכי פולני שזמרת נשמה שחורה מהנינטיז שחורה אי פעם קיבלה. השיר שלה שהוא בחר, אגב, היה במקרה גם הסינגל הראשון שלה וסביר מאוד להניח שגם היה בתקופתו איזה רצועה 18 בהיטמן זניח כלשהו: Freak Like Me.
למרות פוטנציאל הזוועה הטמון בתיאור של הפיסקה הקודמת, התוצאה הסופית מאוד מוצלחת. אולי זה הביט המאוד אפליפטינג של הקטע ואולי בגלל שהשיר זכה לפני כמה שנים לעדנה מחודשת בעקבות קאבר אלקטרו-פופי של השוגאבייבס – משהו בטראק הזה לגמרי מצליח לעבוד עלי.
תוסיפו לזה קליפ שנראה כמו שילוב של סרטון הבר מצווה של אחי הגדול בתוך אפליקצית צילום היפסטרית כלשהי ובכלל מתקבל פה תענוג אמיתי. בקיצור, גם אם אתם לא חובבי ביזאר קשה – שווה לתת לפריק הזה הזדמנות.
Offer Nissim Pres. Betty - Gracias A La Vida - Radio Edit
פתחנו עם טראק בספרדית אז מן הראוי שגם נסגור באחד. הפעם דווקא לא מדובר בכוכבת לטינית אלא בבטי פבלו המקומית שלנו. למי שלא זוכר, מדובר בזמרת שהוכיחה באופן סופי שבארץ יש רק דרך אחת מובטחת להפוך לוואן היט וואנדר – להקליט שיר בשם "פרפרים" ולשחרר אותו לגלגל"צ (אורי בנאי, מישהו?).
גם אם אתם לא חובבי מיינסטרים, קיימת סבירות קצת יותר גבוהה שאתם מכירים אותה דווקא מתוך השורה האלמותית "אם למות, אז איתך בין ידיך, בין ידיך" שעד היום אני שומע אוחצ'ות מתווכחות אם זה בכלל "תן ידיך".
על הטראק המעולה הזה אחראי כמובן עופר ניסים שבאמת כבר הכל נכתב עליו שמונה מאות פעם בשלושים השנים שהוא עובד בלהקפיץ את הקלאבים הגאים בתל אביב.
בואו נודה על האמת, אף בנאדם בעולם לא יכול להבין איך לעזאזל המוח של עופרה עובד: מה הקטע בלבחור רנדומלית דווקא את בטי לווקאל של הטראק הזה ולא את אחת מזמרות הבית? מאיפה הרעיון לחבר אותו למקצב של איתי קלדרון ואורטגה שכבר מוקסס בהצלחה בתחילת השנה לשיר של גד אלבז? ולמה להכריח את הצברית המסכנה הזו לשבור את השיניים בספרדית בקאבר לשיר שאפילו המקליטים המקוריים שלו לא זוכרים אותו?!
אבל מהרגע ששומעים את הטראק הסופי והממכר – לא נותר אלא להודות באמת הבלתי מעורערת: עופרה היא פאקינג גאון.
והמלצה אחרונה לפני פיזור: כחובבי האוס בלבנט המזרח תיכוני, נדיר שיוצא לנו לשמוע בלייב את פצצות ההאוס שאנחנו כל כך אוהבים ושכל כך לא אוהבים את ישראל בחזרה. ובכן בשישי הקרוב ליין ה-3סום מרים את הכפפה במסגרת חודש "עופרה" (שבו יתארחו בשבוע הבא גם מאיה סימנטוב ואפיפוני לאירועי סילווסטר מיוחדים), ומארח את בטי לביצוע חי ונדיר של הטראק המדובר הזה לצד טראק ה"בין ידיך/תן ידיך" הקודם שלה.
הדבר היחיד שיכול להיות נדיר אפילו יותר מההופעה עצמה הינו הסיכוי לראות אותה נופלת שוב כמו בהופעת ההפתעה השיכורה והמהממת שהיא נתנה באומן 17 בשישי האחרו. אם לא השתכנעתם עדיין - קבלו וידאו בונוס אחרון לסיום:
>> המיקסר: הפלייליסט שלכם לסופ"ש
>> צריך שני גברים לטנגו: חוג לריקודים סלוניים לגייז