אם יש דבר אחד שאני ממש שונא זה מצעדי סוף שנה מכל סוג. זה תמיד מתקיף אותי באותה צורה: אוסף של עלאק-עיתונאים נפוחים שיוצאים מהחורים שלהם כדי לשטוח את דעתם האישית כסוג של אמת משמיים שנובעת בעיקר מעצם העובדה שמישהו טרח לפרסם את זה.
שלא לדבר על זה שעד שתגיעו למצעד עצמו, תטבעו בפתיח אינסופי של מלל מיותר ואוננות עצמית שתנסה לקשור בצורה עלובה כלשהי את נבחרי השנה של המצעד עם מהלכים תרבותיים ופוליטיים שקרו באותה שנה.
2011 - שנה קשה לסצנה התל אביבית הוורודה
בשנה שעברה לא היה כתבת סיכום אחת שהצלחתי לקרוא עד הסוף מבלי לצעוק לעבר המחשב/העיתון "אויש חמודה, תנוחי!" לפחות ארבע פעמים. לצערי, כל הטקסט המכונן הזה פה לא הצליח לצאת מהפה שעורך הערוץ הפטיר לכיווני באגביות קלילה "אתה כותב משהו לסיכום שנה, כן?".
הכי הרבה שהצלחתי לעשות זה להימנע מבחירה של "טראק השנה" שהייתה גורמת לבחור כמוני עם נטייה כל כך קלושה למונוגמיה לאבד את שפיות דעתו. מה לעשות, מתחת לכל ההרצאות הפומפוזיות שלי וההסברים המנופחים מסתתר לו חתלתול קטן וכנוע שיכתוב גם על פורנו לסבי אם העורך יבקש.
2011 הייתה שנה קשה מאוד לסצנה התל אביבית הוורודה. פערי המעמדות הפנים תל אביבים שפעם היו בקטע חינני של "איזה מגניב אני שאני מוותר על שבוע של קניות בשביל ללכת לאפטר פורים" כבר היכו ללא רחם. כשבמסיבות של האומן רואים פתאום קרחות ראשונות ושהחדר הקטן לא נפתח "מסיבות פנימיות של ההפקה", לא מורכב להבין שאפילו בועת הלילה שלנו מתחילה להיסדק.
השלב הראשון דווקא היה מבורך והוריד את המחירים משיא של 180 שקל למסיבה לאיזור ה-60 ש"ח השפוי יותר, אבל ההשפעות הולכות הרבה יותר רחוק מזה. תל אביב שלנו שהייתה פעם מפוצצת במפיקים בעלי חזון ותעוזה מציגה ב-2012 מצעד נוסטלגיה שרץ על המוכר והבטוח ברמה שהייתה עושה אפילו את שוקי וויס גאה.
הנה מבט מהיר על תחילת השנה המתקרבת: עופרה ושירזי שולטים ביד רמה על המגה מסיבות. הפאג ממשיך לקרוץ לכל ההיפסטריות והמודעות לעצמן ומצליח לשמש בו זמנית אלטרנטיבה ומיינסטרים. האוויטה עדיין מתפקד כדאנס-בר היחיד לגייז עם ערבי אירווזיון וציונה פטריוט אחת שנמצאת אול אובר דה פלייס והליינים החדשים שנפתחים בינואר הקרוב: ובכן, מדובר בפאקינג פופ רינג והמינוס אחד.
מזל שכתוב "חדר אקשן" - איפה שחדר סטוצים היה פעם, אחרת הייתי בטוח שאטרף לילה נדפק וחזר בטעות להיסטוריה של סילבסטר 2005.
השנה נמאס לכולנו
אבל זה לא נגמר בזה. זה כמובן השלב שבו אני אמור לפי חוקי המצעדים להסביר ש-2011 לא הייתה שנה קשה רק לסצנה אלא לכולנו, ולטעון שהכל קשור לביבי ודפני ליף ושיט בסגנון. תרשו לי לדלג על זה באלגנטיות, שכן אני ממש לא חיה פוליטית וגם כשהלכתי להפגנה, מרבית הזמן הייתי בגריינדר ולא בנאומי הצדק חברתי שעל הבמה.
בואו רגע נודה על האמת. 2011 לא הייתה בעייתית לסצנה כי אנחנו לא מצליחים לכלכל 2 ילדים שהולכים לגן ומחכים לטרכטנברג שיציל אותנו. אם כבר, על הקהילה שלנו זה השפיע בצורה הפוכה. מהמקום המחורבן שאליו החיים בתל אביב הגיעו, מרבית הגייז שאני מכיר החליטו שאולי להיתקע במקום זה לא צורת חיים מומלצת שאפשר להחליק אותה בין סופ"ש כימיקלי אחד לשני.
בשנה הזו, לכולם נמאס והסצנה בסך הכל שיקפה את זה. א' עזב את תל אביב לטובת חיי רהבתנות בבנגקוק. נ' עזב עבודה מכניסה שהתישה אותו במשך כמעט עשור לטובת עתיד לא נודע. ד' יצא מהקונכייה המופנמת שבה הוא היה תקוע כל שנות העשרים שלו והפך למלכת תל אביב, יוטיוב והסביבה.
מסתבר שהגשמה עצמית היא לא מילה גסה – גם אם היא גורמת לכמה קרחות במסיבות של האומן. תוסיפו לזה שלוש חתונות, ארבעה ילדים וחמש מערכות זוגיות חדשות שמחזיקות כנגד כל הסיכויים - ותקבלו את 2011 האמיתית: לאו דווקא שנת המיאוס הכללי, אלא גם ובעיקר השנה שהתחלנו לקחת בעלות על החיים שלנו ולוותר על הבריחה המתוקה שחיי הלילה סיפקו לנו כל השנים.
ולפי הפלייליסט המשובח שהתנגן לנו השנה ברחבי הקלאבים בעיר, מהניסיון הזה יוצאים רק דברים טובים.
בנימה זו, קבלו את המצעד הגאה הלא-רשמי-בשום-צורה של ה"מיקסר" וערוץ מאקו גאווה, או כמו שקולגה ההורסת שלי מה-K טור ליד הייתה טורחת להבהיר: "ואני רק אומרת את דעתי".
דיג'יי השנה: אביצ'י
יסלחו לי כל הדיוויד גואטות, ארמינים וטיוסטואים של העולם, אבל השנה הזו שייכת בענק לטים ברלינג הידוע גם בשם ששלט בסצנה של 2011 ביד רמה: אביצ'י.
השוודי הצנום והלא ממש אטרקטיבי הזה, הצליח להפוך להיות אליל יווני מדוגם בכל פעם שהוא נגע במיקסר, והשנה הוא פשוט שרף רחבות עם בקצב שאף פרודוסר אחר לא הצליח להתקרב אליו. Panguin, סטריט דאנסר, Sunshine, ראפצ'ור 2011, Malo וכמובן סיק ברומאנס שהמשיך לככב בכל מסיבה שמכבדת את עצמה, הפכו את אביצ'י לדיקטטורת האוס אימתנית שיכולה ללמד את קדאפי ואסד דבר או שתיים. בכל זאת, אם אפילו בגלאם-או-ראמה דוחפים את הטראק שלך עם ליאונה לואיס בין ספייס גירלז אחד לליידי גאגא שני – סימן שהפכת למותג ורוד אמיתי.
מקום שני צמוד: Swedish House Mafia
מול שלטון היחיד של אביצ'י עומדת לה מאפיה שלמה שהצליחה השנה לרכב על כל הגלים הנכונים. קצת קלאב האוס, קצת ווקאל, קצת חפירות ובעיקר הופעות חיות של הרכב שנראה כמו רד בול שלוקח אובר דוז של אקסטות.
מפלצות קלאב האלה סיפקו היסטריות באסים מהסוג של וואן, מיאמי טו איביזה ו-Save The World והצליחו ממש לערער על המקום הראשון שלי. מצד שני, אבל מה לעשות ששלישיות זה פשוט כל כך 2009...
הווקאל של השנה: אדל
שנת 2011 תיזכר בתור השנה שבה כל מלכות הפופ עמדו בתור להפוך להיות טראקים הופכי רחבות. כבר לא מדובר על מיקסים יעילים של דיג'יי חתונות שרוצים להקפיץ את דודה רוחמה עם שיר שהיא מכירה, אז הם אונסים לתוכו כמה באסים – אנחנו מדברים על הליגה של הגדולים ביותר.
ועדיין בתוך כל בליל הריאנה-ליידי גאגא-ביונסה שרץ בקלאב השנה, הווקאל של השנה שייך דווקא לבחורה שמנמנה ומדוכדכת שכנראה תנסה MD רק אם יפזרו לה אותו כתחליף סוכר דיאטטי על סופגניה.
אביצ'י, דיוויד גואטה, מוטו בלאנקו, סבסטיאן אינגרוסו, אסקוויר, אקסוול וכל השדרה הראשונה של המפיקים בעולם התלבשו השנה על הדיסק שלה והצליחו להפוך את הגברת בעל כורחה למלכת הווקאלים של 2011. אין ספק שלאוחצ'ות דרמטיות זה תענוג אמיתי: גם ביטים שקורעים את עור התוף וגם ווקאל שקורע את הלב.
וכדי לא לצאת לגמרי צפוי (לבחור את אדל במצעד של 2011 זה כל כך גלגל"צי שבא לי להקיא מעצמי), קבלו מיקס לדוגמא שלא מגיע דווקא מהשמות הגדולים אלא דווקא Buffetlibre הספרדים שמצליחים להכניס בתוגה הבריטית את העליצות הממכרת של ברצלונה.
מקום שני צמוד: בריטני
בלי קול גדול או אמירה מוזיקלית משמעותית, הבחורה הזו מוכיחה שוב שאם יש לך צוות הפקה מושקע וגניחות רקע שיושבות טוב על כמעט כל ביט – קל מאוד להפוך למלכת הקלאב גם בגיל 30.
אם תחפשו ביוטיוב תגלה מעל 200 מיקסים שונים לטיל דה וורלד אנדס וזה לא כולל ליפסינקים של עידן מטלון. מצד שני, אם יש בחורה שתהנה מכל כך הרבה פרודוסרים שרוכבים עליה, זו בריטני אז כנראה שגם בסיכום של 2012 נוכל לשמוע אותה לא מעט.
הטרנד המאוס: שילובי מוזיקה שחורה וקלאב האוס
אם בשנה שעברה זה עוד היה חינני, השנה שטיק ה"בוא-ניקח-כמה-כושים-מגניבים-לשיר-ראפ-על-הביט", שדיוויד גואטה הצליח לשכלל לכדי נוסחה מנצחת כבר באמת עלה על העצמים. לעגלה הצטרפו השנה עוד עשרות פרודוסרים טובים יותר (ובעיקר פחות), כשאפילו המאפיה השוודית המדוברת לא טמנה את ידה בצלחת, ודחפה את פארל להקליט ווקאל מיותר כלשהו בכל טראק שני.
ועוד לא הזכרנו שחורים אמיתיים מהסוג של הבלאק אייד פיז וג'יי זי, שעלו על הרכבת והצליחו למסחר את השטאנץ הזה עד הסוף. אז רגע לפני שמאות מפיקי האוס ימשיכו למחזר את הפואנטה למוות ולהגיע חלילה למחוזות שהיו שמורים אך ורק ליוסי גיספן ולשירים של משה או קובי פרץ, בוא נקווה שהטראק הזה של אשר ודיוויד גואטה יהיה זה שימצה את הטרנד לשנה הקרובה, ויחזיר את הווקאל השחור לערבי שני בלימה לימה.
אגב, זה לא איום מספיק גדול בעינכם – דעו שהצל כבר הודיע על הרצון שלו להוציא דיסק האוס בעברית ואת זה אף אחד לא רוצה על המצפון שלו.
מקום שני צמוד: מחזורי ביטים
קחו לדוגמא את דיג'יי השנה שלנו, אביצ'י ותדמיינו את התמונה הבאה: הדיג'יי מתחיל למקסס ביטים ראשונים מהשיר הבא, וכולכם בהתלהבות על הזיהוי של ברומאנס הגאוני. אתם עפים באוויר בהתלהבות, קוראים לכל החברים שלכם, ורק מחכים שהטראק המעולה הזה יתחיל להתפוצץ ברמקולים ופתאום – הפתעה! זה בכלל טראק אחר שסימפל את הביטים המוכרים, ואלוהים ישמור כמה שהוא ממשיך מחורבן.
אז בהזדמנות זו אני רוצה לפנות בקריאה נרגשת לכל הפרודוסרים ברחבי העולם ולא נזכיר שמות: חברים יקרים, תושבי הקלאב הם באחוז ניכר מתודלקים בתוספי מצב רוח שונים שלא ממש מותאמים להתמודדות עם אכזבות בצורה מיטבית. קצת מקוריות באמת שלא הרגה אף אחד, ושתדעו שלסמפל נחשב גאוני רק אם אתם לא עושים את זה על טראק שיצא לפני שבועיים.
פריצה ישראלית: TYP
גילוי נאות: הכותב הוא מעריץ ותיק של עברי לידר וחושב שהבחור גאון שאחראי על דור שלם של הומואים שקורא לעצמו "האנשים החדשים". ועדיין, לפרוייקט האלקטרוני שלו ניגשתי בחשש מסויים. בוא נגיד שמכל הדברים המדהימים שהוא עשה בקריירה, Fight שהוא עשה עם הנרי לא נחשב לחביב עלי במיוחד, וזה נכון אפילו אם מכלילים את השירים שהוא הקליט לשרית חדד.
אבל ג'וני גולדשטיין הוא כנראה גאון לא קטן בעצמו והצליח לנסוך בעברי זיק של חדשנות ונועזות שנדיר לשמוע בישראל ואולי אפילו בעולם. ביחד עם סיפור שיווקי שארוז במיוחד לדור ה-Web 2.0 וניצול נכון של כל הכישרון הגאה שקיים בארץ בתחום הארט והוידאו (עומר טובי ואוריאל יקותיאל – תעשו לי ילד!), TYP הפכו את הדיסק הראשון שלהם לדבר הכי מרענן שנחת אצלי במיקסר כבר הרבה זמן.
עם הרבה מזל וקצת פחות שימוש במילים שמכילות את האות "ר" בשירים שעברי מקליט לפרוייקט – הצמד הזה בהחלט יכול להפוך לאחד הדברים הכי חמים בסצנה העולמית בשנה הבאה ולגאווה ישראלית בכל המובנים.
מקום שני צמוד: אפיפוני
איתי קלדרון ומיטל דה רזון הצליחו השנה לעשות את הבלתי ייאומן ולצאת מהצל של ה-Gay House Mafia הישראלית, שכבר שנים דורכת באותו מקום. ביחד ולחוד, הצמד המוכשר הזה למד דבר או שתיים על אמביציה מהאב הרוחני שלהם עופר ניסים והצליח להגיע השנה לשיאים שנדיר לראות יוצרים מקומיים נוגעים בהם.
מהשמעות של טראקים בסטייט אוף טראנס של ארמין וואן ביורן ועד שיתופי פעולה עם שמות חמים בתעשיה העולמית דוגמת מיכה מור – אפיפוני מצליחים לייצר ישות עצמאית ומעניינת עם המון פוטנציאל.
אם אתם צריכים הוכחה סופית שהשנה הזו הייתה שלהם, הסיבוב שתעשו השנה במסיבות הסילבסטר יוכיח לכם את זה סופית. מהופעה מיוחדת של מיטל בפוראבר תל אביב ביום שישי דרך הופעה משותפת כאפיפוני בליין ה-3סום במוצ"ש ועד סט מיוחד של איתי קלדרון שיחתום את השנה – לא תוכלו להתחמק מהם וזה כנראה ספתח מצוין לשנת 2012.
רוצים להמשיך לשדרג את הפלייליסט עם לינקים להורדה? להמליץ על טראקים נוספים של יוצרים מקומיים או בינלאומיים? לקבל גרסאות מיוחדות לטראקים מהפלייליסט? ה"מיקסר" ממשיך לערבב אתכם גם בדף הפייסבוק.
>> היכל הקהילה: סיכום חמישים אנשי הגאווה של 2011
>> המיקסר: הפלייליסט שלכם לסופ"ש
>> צריך שני גברים לטנגו: חוג לריקודים סלוניים לגייז