קוקסינל? זה בכלל לא מילת גנאי, זה שם הבמה של דראגיסטית שהגיעה לישראל מצרפת בשנות ה-60, ולנצח שינתה את השפה העברית. זו רק אחת מנקודות הציון בפרויקט "הזמן הירוק" - לוח שנה המחייה את ההיסטורייה של הקהילה הטרנסית בישראל.
לצורך צילומי לוח השנה גיבשו יוזמי הפרויקט 12 נקודות ציון היסטוריות הנוגעות לא/נשים טרנסג׳נדרים, אליו נרתמו לפעילים ופעילות בקהילה, וכן כמה מוותיקי הקהילה עצמם שהצטלמו ללוח השנה וסיפרו על האירועים מנקודת מבטם.
בין הסיפורים המוצגים בלוח השנה ניתן למצוא את סיפורה של רינה נתן, חלוצת המאבק הטרנסג'נדרי בארץ בשנות ה-50, ביקורה של הכוכבת קוקסינל ולהקת לה קרוסל בישראל בשנות ה-60, יצירה טרנסית ישראלית מקורית בשנות ה-70, זכייתה של דנה אינטרנשיונל באירוויזיון בשנות ה-90, ועד למאבקים של שנות ה-2000: מנהיגות טרנסית בקהילה, מאבקם של יובל ומתן טופר ארז להכרת המדינה בהורותם, ההצלחה בשינוי הנוהל לשינוי מין, ועוד סיפורים מרתקים נוספים.
מקוקסינל ועד אינטרנשיונל - הדיוות של הקהילה הטרנסית
אחד מציוני הדרך ההיסטורים המוזכרים בלוח השנה הוא ביקורה של הדראגיסטית קוקסינל בת"א של שנות ה-60. ננסי שניידר, מוותיקות הקהילה, מספרת על הביקור ההיסטורי שנערך במסגרת סיבוב הופעות עולמי של מועדון לה קרוסל.
"כשהן הגיעו בשנת 1963-4 והופיעו בקולנוע ארמון בחיפה אני הייתי בת 13 והיינו מתגנבים לקולנוע. קוקסינל עלתה לבמה ושאלה do you like my shadayim?''. זאת הייתה אטרקציה לא נורמלית".
איך הביקור שלה השפיע עליך באופן אישי?
"הם הביאו לנו את ההשראה. כי בסוף שנות ה-60 לא היה לנו כאן כלום, וקוקסינל הייתה כל כך נשית שהיה קשה להאמין בכלל שהייתה פעם זכר. בשבילנו זה היה לחם, זה היה לחמניות טריות. חיכינו לזה. הן היו אחרת מהדראגיות של היום, הן היו מאוד מאוד נשיות".
ביקורה של קוקסינל נחרט לעד בתרבות הישראלית כאשר שמה הפך למילה נרדפת לתיאור טרנסג'נדרים. כפי שמתארת זאת ננסי: "מאז פה בארץ אומרים קוקסינל, והגברים פה חושבים שקוקסינל זה אחת עם איבר מין של זכר, שזה אירוני כי לקוקסינל לא היה איבר מין של זכר. היא עשתה ניתוח כבר בשנת 1959".
35 שנה לאחר הביקור ההיסטורי, כבשה טרנסית נוספת את תל אביב ואת אירופה, אך הפעם היה מדובר בדיווה ישראלית. דנה אינטרנשיונל זכתה באירויזיון 1998, אירוע מכונן עבור קהילה הטרנס בעולם בכלל ובישראל בפרט.
עתליה ישראלי-נבו, פעילת הפרויקט, מספרת בלוח השנה על הקשר שלה לזכייה של דנה אינטרנשיונל באירוויזיון ועל המהפך שהביאה זכיה זו בדימוי הציבורי של הקהילה והאנשים הטרנסג׳נדרים בארץ. ״כשדנה אינטרנשיונל זכתה באירוויזיון ב-1998 הייתי בת 7. כמו רבים אחרים, גם אני שמעתי אז לראשונה שיש דבר כזה טרנסית. דנה יצרה נראות שלא הייתה לפניה לאנשים להט״בים וספציפית לנשים טרנסיות, אבל מה שמיוחד בה זה לא רק שהיא פורצת דרך, אלא שהיא גם באמת דיווה! היא לא מתנצלת על מי שהיא, לא שמה על מי שיש לו בעיה איתה, ומציגה את עצמה כחייכנית, מצחיקה וזוהרת.
"עבורי להיות טרנסית זה לא בהכרח רק 'לעבור כאישה' אלא זו הזדמנות לאתגר את השיח על מגדר. לדוגמה, לא הייתי אומרת שידעתי שאני טרנסית מאז הילדות, אלא שבחרתי להיות טרנסית, ומשהו בנשיות המוגזמת והמלאכותית של דנה עוזר לי להגיד את זה. בשבילי לומר שאני בוחרת במלאכותיות זה חזק ומעצים – כי כשאני מראה שמגדר זה דבר מפוברק אני יכולה לבחור איפה אני נמצאת בו ומה עושה לי טוב".
משירה ועד תיאטרון - היצירה של הקהילה הטרנסית
רוני אלמוג, יוצר וכותב המתעסק בכתיבתו בנושאי מגדר, נבחר לייצג את היצירה הטרנסג'נדרית כפי שהיא באה לידי ביטוי בתיאטרון, בשירה ובקולנוע. בין השאר מוזכרים בטקסט ההצגה 'בן לבין' שביקשה לפרק את הקשר בין מין ומגדר, הנתפס כבלתי ניתן לערעור, ערב קריאת שירה טרנס-מגדרי בקפה הירושלמי תמול שלשום, וסרטי קולנוע חושפים את הקשיים העוברים על הדמויות הטרנסג'נדריות שבמרכזם.
"בן או בת? כמי ששמע.ה את השאלה הזו על בסיס קבוע, תקופה ארוכה מחייו, מצאתי שפשוט לי יותר לענות עליה באמצעות כתיבה ויצירה, שכוחן לתקשר עולה, לא פעם, על זה של הדיבור. המופע התיאטרוני הוא דרך אחת כזו. לא רק שהיסטורית, התיאטרון אפשר לבטא היפוך או תעתוע מגדרי, עצם המשחקיות הגלומה בו יכולה לפרוס בפני המתבונן מרחב של אפשרויות מגדריות, ולעיתים לגרום לה לוותר על הדרישה לתשובה מפורשת אחת... חלק מההיסטוריה שלנו והיכולת לעורר שינוי עוברות דרך האמנות, המאפשרת לנו להגיד דברים שקשה לומר אחרת ולאמץ נקודות מבט נוספות״.
איך הרגיש לך להשתתף בפרויקט הזה?
"כשפנו אליי הסכמתי להצטלם בעיקר בגלל החשיבות. זה גם היה נחמד לעבוד עם אנשים שיש הם כוונות טובות. פרויקט גילה הוא פרויקט מאוד מיוחד. אני זוכר את עצמי בגיל 15-17 כשניסיתי לגלות את העולם הטרנסג'נדרי ולא היה מידע בישראל. חיפשתי בנרות. הפרויקט הזה הוא מאוד חיוני בכיוון הזה. יש כל כך הרבה מידע ועזרה. בניגוד ליתר הפעילויות של פרויקט גילה שהן פעילויות פנים קהילתיות, לוח השנה הוא מעין יציאה החוצה. ההצלחה שלו תורמת לנראות של כל מיני היבטים בקהילה הטרנסג'נדרית כולל תרבות, היסטוריה וכדומה".
כיצד נבחר הצילום?
"הצילום הוא אילוסטרציה של סצנה מתוך סרט קצר שעשיתי. במרכז ההצגה האחרונה של אלמוג "אני לא עושה שום דבר בשביל השלום" עומדת מאיה, שנולדה כזכר ונראית כגבר, ונעה בין הנטייה להתרחק מייצורי אנוש לבין הצורך לצעוק בראש חוצות את השקפותיה.
אתה חושב שלתרבות יש מקום לשינוי ביחס שהחברה עוברת ביחס לקהילת הטרנס?
"אני מקווה שיש. את הצגה הראשונה ראו הרבה. מספיק תגובה של בן אדם אחד שזה משנה אצלו משהו. אני מאמין שכל אומנות עושה משהו, גם אם זה לבן אדם אחד במקום מסוים אחד, בסופו שדבר זה מתאסף ומוביל להשפעה גדולה יותר".
גם הבארים והפאבים הם חלק מהתרבות של הקהילה. עמליה זיו, מספרת על התנסותה בשנות ה-80 בבארים של הקהילה הקווירית ועל נזילות מגדרית. ״עבורנו, כלסביות והומואים, ברים ומועדונים הם יותר מסתם מקום לשתות בו בירה. הם גם יותר מסתם מקום לתפוס בו זיון. עבורנו, אלה הם מקומות שבהם זהותנו מתבררת, מקבלת אישור, מתעצבת. אלה הם המקומות שבהם אנו לומדים את חוקי המשחק, לומדים לדבר ולקרוא בשפה חדשה, מוכנסים בסוד. אלה הם טקסי החניכה שלנו... אם לא נכתוב את ההיסטוריה של המקומות הללו היא תאבד לנו. כשם שלא יודעים כיום איך היו חיי הנשים בעולם העתיק, השכחה תכסה על כל מה שלא נטרח לתעד".
הבטחת המשך פעילות הפרויקט
סיבה מרכזית נוספת להוצאת לוח השנה הייתה המשך פעילות פרויקט גילה. הפרויקט, שהוא ארגון של פעילים ופעילות בקהילה הטרנסג'נדרית, מתמקד בסיוע ומיצוי זכויות יסוד של א/נשים בקהילה בתחומים של דיור, תעסוקה ועוד, באמצעות קיומן של ״נקודות מפגש״ קבועות ברחבי הארץ אליהן אפשר לבוא ולהתייעץ, וכן באמצעות הנגשת סיוע משפטי, תמיכה וליווי על בסיס אישי ועוד.
הפעילים והפעילות בפרויקט עובדים בהתנדבות מלאה, ללא תמיכה כספית חיצונית וללא משאבים. וההכנסות מפרסום לוח השנה ישמשו להמשך הפעילות ולהרחבת אפשרויות התמיכה לפונים ולפונות לסיוע".
לשם גיוס הכסף נפתח הושק הפרויקט בהדסטארט, שם ניתן לרכוש את לוח השנה ובכך לתרום להמשכת הפעילות של פרויקט גילה. בימים האחרונים הגיע הפרויקט לסכום היעד של 30 אלף שקל, ונותרו עוד כשבועיים עד לתום מועד הגיוס. חברי הפרויקט מקווים לגייס סכום גדול אפילו יותר, כאשר כל הכספים יופנו כמובן להבטחת המשך פעילות הפרויקט.