ב-6 באוקטובר 1998 נקשר מת'יו שפרד לגדר בעיירה לארמי בפרברי וויומינג, ארה"ב, הוכה באכזריות על יד שני גברים וננטש למוות. ההתקפה ומותו של מת'יו שישה ימים אחריה, הפכו לציון דרך במאבק לזכויות של הקהילה הגאה והציתו שיחה חסרת תקדים באמריקה בנוגע לזכויות ההומואים, שהביאה לחקיקה פורצת דרך בנוגע לפשעי שנאה.
16 שנה אחרי הרצח המזעזע, מציגה מישל ג'וסו, שהכירה את מת'יו בשנת 1993 כאשר למדו יחד בפנימייה האמריקאית בשוויץ, את סרטה התיעודי החדש: 'מאט שפרד הוא חבר שלי', בו היא חולקת את זיכרונותיה ממאט באמצעות מכתבים אישיים וסרטים ביתיים החושפים את מת'יו שפרד החבר, הבן והאח הרגיש והאוהב.
בראיון לאתר האינטרנט queerty, סיפרה ג'וסו על הסרט שלה, על זיכרונותיה ועל המורשת שהשאיר אחריו.
ב-16 השנים שחלפו מאז הרצח נכתבו אינספור מאמרים, מחזות וסרטים שהתבססו על סיפורו של מאט. האם היה משהו שלא נאמר שהרגשת צורך לספר בסרט שלך?
"מה שמרגש בפרויקט שלנו זה שהוא נעשה על ידי מישהו שהכיר את מאט והיה קרוב אליו. הפרויקטים האחרים היו מכובדים ונפלאים, אבל הם לא יכולים להציג את מאט כאדם שהוא היה. וזו הייתה המטרה העיקרית שלנו בסרט הזה, לחלוק עם העולם את העובדה שמאט היה אדם יוצא דופן, מורכב שהתמודד עם מאבקים אמיתיים".
איך שכנעת את החברים וההורים של מאט להשתתף בסרט?
"זה היה מסוג הדברים שידענו שיום אחד, כשכולנו נהיה מוכנים, נעשה את הפרויקט הזה. בכל פעם שנפגשנו הנושא עלה. בשנת 2009 הייתי בנקודת עצירה בקריירה שלי, סיימתי לעבוד על פרויקט וזה נראה כמו הצעד הטבעי. ג'ודי (אמו של מאט) בדיוק הוציאה את הספר שלה, 'משמעותו של מתיו', וזה נראה כמו הזמן הנכון".
הסרט כולל כמות מדהימה של סרטים ביתיים של מאט, קטעי יומן ומכתבים אישיים שמעולם לא נראו ולא נשמעו. האם היססתם לחלוק זיכרונות אישיים כאלו?
"העובדה שהמשפחה מכירה אותי ויודעת שהייתי חברה טובה של מאט עזרה להם לסמוך עליי. האמון של משפחת שפרד בי הוא אחת המתנות הגדולות ביותר שאי פעם קיבלתי. אבל זו גם הייתה סוג של חובה. באחד ממסעות הצילומים הראשונים שלנו ג'ודי הושיטה לי קופסת נעליים מלאה בקלטות, שאני לא חושבת שהיא אי פעם צפתה בהם. היא גם לקחה אותנו ליחידת האחסון שלהם שבה הם שמרו הרבה מחפציו של מאט ונתנה לנו ארגז מלא מכתבים ותמונות ונתנה לנו להשתמש בכל זה. הם סמכו עליי לאורך כל התהליך של עשיית הסרט והעניקו לי חופש יצירתי מוחלט".
מהו הזיכרון הכי מאושר שלך ממאט?
"כשרקדנו יחד בנשף סיום הלימודים. אני חושבת שהוא ריחם עליי. הוא היה כל כך יפה ונחמד. הנשף בדיוק התחיל, המוזיקה ניגנה ואף אחד לא היה על רחבת הריקודים. הוא רץ אליי ולקח את היד שלי וסחף אותי לרחבת הריקודים. רקדנו סוג של טנגו כשכולם בוהים בנו במבוכה. מאט כל כך אהב לעשות כיף שלא היה אכפת לו מה אנשים אחרים יחשבו".
מהי השאלה ששואלים אותך הכי הרבה על מאט?
"איך הוא היה? אף אחד לא יודע איך הוא היה בתור בן אדם. הם מכירים אותו כהומו שהיה קורבן לאלימות, שנקשר לגדר ומת בגלל שהוא היה הומו. אלו הם הדברים היחידים שרוב האנשים יודעים. אני רק אומרת להם שהוא היה נדיב וטוב להפליא".
מה לדעתך המידע המוטעה הגדול ביותר המופץ על מת'יו?
"התמונה הכוללת של מאט היא כסוג של סמל קדוש. כאשר אנשים זורקים את המילים 'קדוש מעונה' ו'סמל' מצטיירת תמונה של אדם מושלם ונטול פגמים. מאט היה בהחלט לא מושלם והוא מעולם לא התיימר להיות. אני חושבת שזה מסוכן לאפיין מישהו כמושלם ולא אנושי".
איך הייתה התחושה ללכת לטקס הלוויה של מאט?
"זה היה סוריאליסטי. אני זוכרת שנחתנו וזה היה יום שטוף שמש, וביום שלמחרת הייתה סופת שלגים מטורפת. זה היה סוג של ברכה במסווה, כי בלילה שלפני צפינו בחדשות וראינו שהכנסייה הבפטיסטית מתכננת להגיע ולמחות נגד ההלוויה של מאט. הייתי מעוצבנת וחששתי, אבל סופת השלגים הרתיעה רבים מהם מלבוא. כל אחד מאתנו קיבל כרטיס להלוויה והיינו צריכים להגיע לכניסה האחורית של הכנסייה, כדי להימנע מהטירוף של המפגינים בחוץ. היו צלפים שהוצבו על הגג, ואביו דניס לבש אפוד מגן בזמן מסיבת העיתונאים שנערכה ממש לפני ההלוויה".
היו הרבה אנשים, בעיקר מקרב הכנסייה הבפטיסטית, שלא הכירו את מאט ועדיין ניצלו את מותו כדי לקדם את האג'נדה שלהם. ענין אותך לשוחח איתם?
"כן, כמובן. היו פעמים שרציתי לדבר עם חברי הכנסייה הבפטיסטית ולשמוע מה יש להם לומר. כיוצרת סרטים הייתי פתוחה ככל שיכולתי, אבל מה שבאמת רציתי להעביר היה את הסיפור של מאט כאדם. את דיוקנו של האדם הזה, שרק הגיע לפרקו ונשדד מהסיכוי להיות עצמו. הרבה אנשים תהו מדוע לא דיברתי עם אהרון מק'קיני וראסל הנדרסון (רוצחיו של מאט). הצוות שלי ואני דיברנו על זה באריכות ובסוף החלטנו שאם זה לא מוסיף לסיפור של מי היה מאט כאדם אז צריך לוותר, ואין שום דבר שהם יכלו לספר לי על מי היה מאט באמת".
בסרט אמו של מאט מתארת אותו במילים 'הרפתקן' ו'חסר פחד'. בסצנה אחרת חבר של מאט מדבר על איך תמימותו של מאט והאמונה שלו בטוב של אנשים היו תכונות שהפכו אותו לאדם מדהים, אך גם למטרה קלה. מה לדעתך מאט חשב באותו הלילה כשהוא נכנס למשאית עם אהרון וראסל?
"אני זוכרת שחשבתי לעצמי, 'למה הוא נכנס למשאית הזו?' אבל זה היה מאט. הוא היה כל כך ידידותי ובוטח. אני גם חושבת שבגלל שהוא עבר טראומה כזאת במרוקו (מאט הוכה ונאנס בפברואר 1995, במהלך טיול בית ספר תיכון למרוקו), שגם אם הוא הרגיש פחד או לא בטח בסיטואציה או באנשים, הוא יעשה הכול כדי לפצות. הייתי בלארמי מספר פעמים וביקרתי בבר שבו מאט פגש את מק'קיני והנדרסון, אף פעם לא היית חושב שדבר כזה יכול לקרות בעיירה כזו".
האם את חושבת שמשפחתו של מאט עדיין כועסת?
"אני חושבת שכן. זה היה כנראה קשה ביותר עבור אביו דניס להגיע לנקודה שבה הם יכולים לוותר על עונש המוות [למק'קיני ולהנדרסון]. עם זאת, ג'ודי תמיד הייתה מסוגלת לראות אותם כבני אדם עם חיי משפחה אומללים שהיו תוצר של חברה שלימדה שזה בסדר לשנוא. זה סוג של פלא ומעורר השראה שג'ודי מסוגלת לראות אותם בדרך זו".
מהי לדעתך מורשתו של מאט?
"מאט עבר הרבה בחייו הקצרים. הוא היה בשלב בחייו שבו הוא עשה את כל ההחלטות הנכונות. הוא היה בדרך הנכונה. הוא חזר לבית הספר. הוא היה פתוח ומקבל וגאה במי שהוא היה, וזה היה מאבק ארוך בשבילו. לכן, אני חושבת שמורשתו היא לעורר השראה באנשים לחיות חיים אותנטיים, פתוחים ובאומץ. אני גם חושבת שחלק גדול מהמורשת שלו הוא העבודה שג'ודי ודניס עושים בשמו. אני חושבת שהעבודה שהם עושים כדי למחוק שנאה היא חלק גדול ממורשתו של מאט".