תקופת תור הזהב של קהילת הלהט"ב בישראל כבר כאן; המצעדים, התקדימים המשפטיים, הנראות, התקציבים, כל התחומים שהוזנחו במשך שנים, זוכים ליותר תשומת לב בעידן זה.
אחד התחומים שבו אפשר להרגיש באופן ניכר את השינוי, הוא הטלוויזיה: מנחות לסביות, שופטים הומואים בתחרויות, משתתפים בתוכניות ריאליטי, נשים וגברים מקהילת הלהט"ב נכנסים לכל בית בישראל דרך מקלט הטלוויזיה ונותנים מעט מושג על חייהם.
מאהבת פגיעה או אישה שטן?
לצד כל השמחה הגדולה ועם כל הרצון להתמוגג ממנה, קיימים גם כמה היבטים בעיתיים בעולם זה, שלא ניתן ואף לא רצוי, להתעלם מהם. אלה קשורים לייצוג ולנראות של נשים בכלל ושל נשים מקהילת להט"ב בפרט.
אם נלך אחורה בזמן, אפשר לראות שבמשך עשורים רבים נשים כמעט ולא הופיעו בטלוויזיה ובקולנוע. במקרים שבהם אכן נראו, הן זכו לחשיפה קצרה מאוד ומילאו מגוון דל של תפקידים, שבדרך-כלל נע ממאהבת פגיעה שחייה בלי גבר אינם חיים (ע"ע שנות ה-30 עד ה- 50 של האולפנים הגדולים בהוליווד), ועד אישה שטן שמצטיינת בלמרמר את חייהם הנורמטיביים של זוגות סטרייטים (ע"ע אופרות סבון).
על הלסביות, הטרנסיות והביסקסואליות, אין בכלל מה לדבר; נשים אלו כמעט ולא זכו לנראות או לייצוג הולם. היום, כשנראה שחל שיפור כלשהו בייצוגן של נשים מקהילת הלהט"ב ולא פעם הן זוכות לנראות בטלוויזיה, עולות השאלות- עד כמה השינוי הזה אקוטי והאם זה השינוי לו ייחלנו?
הקוסמטיקה של הטלוויזיה
קיימות שמועות מחוץ לאזורי התעשייה ובתוכם, כי אנשים מקהילת הלהט"ב בעלי עמדות מפתח בעולם התקשורת, משפיעים מאוד הן על התכנים של תוכניות והן על ליהוק המשתתפים.
ואכן, אם בוחנים את עניין הנראוּת, כמות הנשים מקהילת להט"ב שנראות היום על המסך בתוכניות, כולל אלו עם הרייטינג הכי גבוה, גדלה מאוד בעשור האחרון;
יש לנו את גילי שם טוב - הלסבית הראשונה שרקדה עם אישה ב"רוקדים עם כוכבים" ושגם ניהלה רומן מצולם ב"בקרוב אהבה", ויש לנו את פרידה הכט מדברת בפריים טיים על אהבתה לתותי המתוקה, ואת הייצוג המכובד של סתיו בעונה השנייה של "האח הגדול", ומה עם רותי והמעטפה בהופעה דייקית בסוף העונה? ועוד לא דברנו על מיה בנגל, עיתונאית ומנחה בערב חדש, שלא שומרת שתיקה מול פוליטיקאים.
עדיין לסביות פחות מהומואים, נשים פחות מגברים
אז למה בעצם גם כשנותנים להן סוף סוף במה, נשמעות פה ושם טענות של נשות הקהילה?
כי לצד כל הדברים הללו, כשנכנסים בעובי הקורה ובוחנים כל פיקסל ופיקסל בתמונה, מגלים שהרזולוציה לא כל- כך גבוהה כפי שנדמה, וכמות הנשים מקהילת להט"ב שזוכות לנראות בטלוויזיה, היא בסופו של דבר מזערית לעומת הנראות של גברים מן הקהילה; אסי עזר מנחה את התוכנית עם רייטינג גבוה מאוד בטלוויזיה, גל אוחובסקי (וצדי צרפתי, שיצא מן הארון בהמשך), הם שני שופטים (האחד בדימוס) בתוכנית עם רייטינג בשמיים.
כמעט לכל תוכנית ריאליטי יש היום את ההומו התורן, כך למשל ב"האח הגדול": בסך כל העונות יש את פרידה וסתיו, שתי נשים מהקהילה, לעומת שלושת ההומואים ליאון שניידרובסקי, גואל פינטו, רם פרייס סיטון ועוד אחד שהגדיר את עצמו דו- מיני (תומר לנצמן). מדובר בסה"כ בכמות כפולה של נראות גברית מזו של נשים מהקהילה.
אבל לא רק בתוכניות הבידור, כך למשל באירועים שהתרחשו לאחר הרצח בברנוער; מרבית המרואיינים בכלי התקשורת שזכו לנראות היו גברים, וזאת חרף העובדה שלא מעט לסביות פעלו מאחורי הקלעים.
מעבר לעניין הנראות, עולה נקודה נוספת, והיא הייצוג- האם הייצוג של נשות הקהילה בתקשורת הולם? האם כנשים לסביות, טרנסיות או בי סקסואליות, אנו מרגישות שהדמויות שעומדות על המסך מייצגות אותנו; האם דנה אינטרנשיונל הצבעונית מייצגת נשים מהקהילה? האם גילי שם- טוב ה"נורמטיבית" מייצגת נשים מהקהילה? התשובה היא כן. כל אחת מהן היא ייצוג הולם, אך לצד כל אלה, הכמות הדלה של הייצוג אינה מספקת והספקטרום רחב הרבה יותר.
אז מי אשם?
את האצבע המאשימה במצב הנוכחי אפשר לכוון קודם כל אל ההגמוניה, שמרביתה מאיישת את עמדות המפתח בעולם התקשורת ושעדיין נשארה שבויה בתוך אי- השוויון המקומם בין נשים וגברים, על כל נטייתם המינית.
כי אם תוכניות ריאליטי עדיין מעיזות להציג 24/7 במאה ה- 21 שייח' המחופש לגבר מודרני בתוך הרמון של נשים חסרות כל מודעות לפמיניזם בפריים טיים בישראל, זו הרי נורת אזהרה המאותתת לנו שדרך ארוכה עוד מחכה לנו עד שנזכה לשוויון המיוחל בין נשים וגברים. עד אז, אל לנו לצפות שיהיה שוויון בנראות ובייצוג בין גברים ונשים מקהילת להט"ב.
גילוי נאות: במסגרת עבודתי בטלוויזיה תחקרתי ארבע נשים לתוכנית ריאליטי ידועה כדי לתת את חוות דעתי עליהן. הדבר נעשה בלי שידעתי דבר על פורמט התוכנית.
