האיידס הגיע תחילה לקולנוע העצמאי ולטלוויזיה. הטלוויזיה, כי נראה היה ש"מחלת השעה" מתאימה לפורמט הטלוויזיוני, והקולנוע העצמאי אימץ את הנושא - פשוט כי הנושא כנראה היה מספיק חשוב ליוצריו.
חלק גדול מהם, אגב, נפטרו זמן קצר אחרי שהוציאו את סרטיהם. חלקם לא הספיקו לראות את יצירתם מושלמת, ונפטרו לפני. ביניהם: ויטו רוסו, שלא הספיק לראות את הסרט שלו "ארון הצלוליד" עולה על המסך הגדול.
עד "פילדלפיה" לא הבינו את הפוטנציאל הדרמטי
לאולפנים הגדולים היה קשה עם הנושא. באופן מפתיע גם מותו של רוק האדסון מהמחלה בשנת 1985, לא דחף את הבמאים והיוצרים הגדולים לייצר את הדרמה המתבקשת מהמחלה הנוראה. רק עם צאת "פילדלפיה" בשנת 93', זכייתם של טום הנקס וברוס ספרינגסטין באוסקר והפיכתו של הסרט למגה להיט, החלו להבין בהוליווד את "הפוטנציאל הדרמטי" הגלום במגיפה הנוראה של המאה ה-20 (ולצערנו גם של המאה ה-21).
באופן טבעי, מרבית הסרטים שעסקו במחלה, הציגו את הצד השלילי והקודר של המגיפה ושל הקורבנות, מרביתם גייז. "מחלת ההומואים" כפי שנקראה בתחילה, סימנה את הטרגדיה כמחלתם הבלעדית של הגייז. למרות סרטים שהציגו התמודדות עם המחלה של חתכים אחרים כנשים וילדים ("ג'יה", "סיפורו של ראיין וויט"), עדיין חלק גדול מהסרטים שעסקו במישרין או בעקיפין במחלה, התרכזו בגיבור או גיבורים הומואים.
לרגל יום האיידס הבינלאומי שיצויין ברחבי העולם ב-1 בדצמבר ועם היותם של הומואים עדיין שליש מהנדבקים במחלה מדי שנה, קבלו את הסרטים (ומיני סדרה אחת) שעסקו בנושא לאורך השנים באופן מעורר השראה.
אותם סרטים עצובים וקשים, אך כאלה שסיפקו גם רגעים נדירים של חסד ותקווה. סיפורים על אנשים וההתמודדות שלהם עם האסון הפרטי שלהם..
בגלל פס הקול שתזמזמו הרבה אחרי
Rent
במאי: כריס קולומבוס, 2005
מחזה ברודווי מבריק של ג'ונתן לארסון, שזכה בפרס הטוני למיוזיקל הטוב ביותר בשנת 1996 ויצא מאוחר יותר גם כסרט קולנוע. הסרט נכנס למצעד זה בעיקר משום היחס החם שלו לדמויות והמגוון הרחב של הומואים, טרנס, לסביות, נרקומנים ובוהמיינים אחרים, שחלקם מתמודדים עם HIV ואיידס, ומחפשים אהבה בעולם בו שכר הדירה עולה יותר מדיי. עדיין רלוונטי כיום.
החלטתו האמיצה של לארסון להציג את גם את הפן החיובי והתוסס של דמויותיו ולא להתמקד בחיפושם אחר נקמה, בכאב ובייסורים מהמחלה בעידן טרום קוקטייל, תרמו רבות לאופן בו מוצגים אנשים המתמודדים עם איידס על הבמה והמסך. פס הקול מושלם ויישאר אתכם הרבה אחרי שתסיימו לצפות.
בגלל האומץ
חסד מופלא
במאי: עמוס גומטן, 1992
במובנים רבים מספר הסרט את סיפורה של התפרצות מגיפת האיידס באותן שנים דרך האהבה שנרקמת בין יונתן לבין תומאס, צעיר חולה איידס שהיגע לארץ מניו יורק. יונתן כמהה לאהבה ואינו מוצא אותה בדמות בן זוגו, מיקי, שאינו נאמן לו ולא רוצה לנהל חיי זוגיות יציבים.
בגלל ההלם
The Gift
במאי: לואיס הוגארט, 2003
הסרט הדוקומנטארי משנת 2003 מתמקד בשני הומואים "רודפי הנגיף", שמקיימים יחסי מין עם נשאי HIV בכוונה, על מנת להידבק. הסרט השערורייתי, שזכה לביקורת חריפה, מסקרן ביותר ומנסה לבדוק מה גורם לאנשים בריאים לרצות להידבק במחלה.
מעבר לכך, הסרט מעלה שאלות חשובות בכל הקשור לסקס מוגן, או יותר נכון היעדרו בתוך הקהילה ההומואית. בסרט ראיונות עם מומחים, עם הבחורים עצמם, ועם הומואים רבים בתוך הקהילה הגאה – נשאים ובריאים. הסרט מציע אבחנה מרתקת ומעניינת לכל מי שמתעניין בהשפעה של HIV ואיידס על הקהילה הגאה.
בגלל שפרץ את גבולות המיינסטרים
Philadelphia
במאי: ג'ונת'ן דאם, 1993
הסרט הראשון הגדול שעסק בנושא של HIV ואיידס. על אף שהיה רחוק מהקונצנזוס בשעתו, זיכה הסרט את יוצריו בשני אוסקרים. עבור אמריקאים רבים, זו הייתה ההתמודדות הראשונה שלהם עם העובדה שיש אפליה כלפי חולים עם המחלה, ומהו המחיר הכבד שחולים רבים משלמים.
"פילדלפיה" אולי יותר מכל סרט אחר, עזר לשנות את היחס לנשאים ולחולים בנגיף, בעיקר משום הצופים הרבים שצפו בסרט וההצלחה לה זכה. חלק מהצלחת הסרט נובעת מהעובדה שאת הסיפור מספר עורך הדין ההומפוב, הסטרייט, השחור. רבים הגיעו לצפות בסרט משום כך, ויבלו את מנת החינוך לה היו זקוקים בדלת האחורית.
בגלל קאדר השחקנים היוצא מן הכלל
Angels in America
במאי: טוני קושניר, 2003
עוד מחזה ברודווי שזכה בפרסי הטוני וזיכה את האדפטציה הטלוויזיונית שיצר טוני קושניר גם בפרסי האמי. הסרט, שהוצג כמיני סדרה בת 6 פרקים, מביאה לנו כמה מהצגות המשחק הטובות ביותר שנראו על מסך הטלוויזיה. בין השחקנים המוערכים שלקחו חלק בפרויקט אפשר למצוא את מריל סטריפ, אמה תומפסון ואל פאצ'ינו.
הסרט משלב בין המציאות הקשה והנוראה של גיבוריו עם סצנות פנטסטיות ודמיוניות, שלעתים קשה להתרגל אליהן. ויחד עם זאת, המסר החשוב שהן מעבירות והאופן בו הן מוצגות, מאלצות אתכם לסלוח להן.
בגלל שיגרום לכם להבין מה בדיוק קרה שם בשנות ה- 80'
Longtime Companion
במאי: נורמן רנה, 1989
סרט חשוב זה מציג קבוצת גברים גאים במהלך שנות השמונים, מהתפרצותה של המגיפה עד שהרעש הגדול סביה, שכח. הסרט מצליח להעביר באופן צלול איך אותה מחלה ארורה השפיעה על דור שלם של הומואים, ולמרות המשא הכבד, אפשר למצוא גם מסר חיובי.
ברוס דוויסון היה מועמד לאוסקר כבן זוגו של קורבן איידס. הסרט חשוב וטוב גם עבור קהל של סטרייטים, שיכולים בפעם הראשונה אולי להבין מדוע הנושא הזה חשוב כל כך להומואים. רבים מהם אכן נפטרו מהמחלה.
בגלל סטיב בושמי
Partying Glances
במאי: ביל שרווד, 1986
הסרט העצמאי הזה אמנם צולם בשנת 1984, אך יצא לאקרנים רק בשנת 86'. סטיב בושמי בתפקידו הראשי הראשון, כמוזיקאי הגל החדש שנדבק בנגיף ה-HIV מהאקס שלו. סרט האיידס הקאלט הזה, נחשב בעייני רבים כקלאסיקה של הקולנוע הגאה החדש של שנות ה- 80' ותחילת שנות ה-90'.
הסרט מתאר את התמודדותו עם מחלת האיידס כמו גם עם מערכת יחסים מונוגמית במערכת יחסים הומוסקסואלית. הסרט מציג, בין היתר, קאסט של גייז תושבי מנהטן מייצרים יחד פורטרט מעניין ביותר של ההווי הגאה של ניו יורק בשיאה של המחלה.
בגלל שהוא אומר את האמת שהייתה צריכה להיאמר
and thr Band Plays On
במאי: רוג'ר ספוטיסווד, 1993
הסרט הפוליטי הזה נכנס לרשימה כי הוא מצליח להעביר בצורה נוקבת מדוע האיידס הצליח להתפשט בצורה כל הרסנית. מדוע הממשל האמריקאי עשה כה מעט בניסיונו למנוע את הפצת המחלה.
הסרט, המבוסס על ספרו של רנדי שילט, מתמודד באופן חד צדדי עם ההתמודדות של ממשלו של רייגן עם התפרצות המחלה, אך מצליח לתת את הכבוד הראוי לכל המיליונים שמתו כתוצאה ממנה.
בגלל האופטימיות, למרות הכל
It's My Party
במאי: רנדל קלייזר, 1996
הסרט העצוב הזה מספר את סיפורו של בחור המגלה כי הוא חולה בנגיף, ובן זוגו אינו יכול להתמודד עם המחלה, והשניים נפרדים. אריק רוברטס (אח של) במשחק יוצא מן הכלל ועוד מספר שחקני משנה שסביר להניח שתזהו, מבטאים את העצב הגדול סביב המחלה.
בהמשך הסרט, עולות תמות אחרות עצובות, שמבלי להרוס את כל העלילה רק נאמר שכדאי שיהיה באמתחתכם טישו. ובכל זאת, הסרט מציג אהבה רבה בין הדמויות והוא לא רק מבאס.
בגלל הזווית המעניינת
ידיים קשורות
במאי: דן וולמן, 1996
הסרט, אשר מתרחש כולו בלילה אחד, מתאר את החיפושים של האם אחר גראס ברחובות תל אביב, במטרה להקל על הכאבים של עוזי, בנה. על אף ששם המחלה לא מוזכר פעם אחת במהלך הסרט, אי אפשר שלא להבין ממה סובל עוזי.