"אומרים שאי אפשר לצפות שאנשים אחרים יאהבו אותך לפני שאתה אוהב את עצמך, אבל זה פשוט לא נכון", אומר עדי אנהנג (27), גבר טרנסג'נדר שנמצא על הרצף האוטיסטי. עדי משתתף בפרקים החדשים של "יוצאים מהכלל", סדרת הדוקו של כאן 11 (הערב ב-21:45), בהם המנחה רוני קובן מתלווה לסדנת זוגיות המיועדת לאנשים על הרצף האוטיסטי.
"אחד הדברים שעבדנו עליהם בסדנה הוא תחושת הערך העצמי. אחרי ששידרו את הקטע הזה ראיתי מישהי שכתבה בפייסבוק שהיא שונאת את הרעיון הזה של 'מגיע לי'", אומר עדי בשיחה עם mako. "אני לא אוהב להיכנס לוויכוחים באינטרנט, אבל רציתי להגיד לה שלכל אדם מגיעה אהבה, גם אם לא בהכרח אהבה רומנטית. זה הבסיס האנושי שלנו. אני חושב שאנשים היו הופכים לטובים יותר אם הם רק היו חווים את סוג האהבה הנכון".
עדי גדל בגדרה, לאחר ששהה מספר שנים בארצות הברית עם משפחתו. כבר בילדותו הרגיש שונה, או יותר נכון - שאר הילדים הרגישו שהוא שונה. "ביליתי הרבה זמן בחוץ, רוכב על רולר-בליידס, משחק כדורסל או עושה שטויות, ובשאר הזמן ישבתי בבית וקראתי", הוא מספר. "לא הסתובבתי עם חברים. לא ניסיתי אפילו להכיר חברים - זייפתי את זה בשביל החוץ, אבל הייתי לבד, ולא ידעתי מה לעשות".
סיפרת בסדרה שהיית טומבוי. אתה חושב שזה מה שמשך את תשומת הלב של הילדים?
"לא, היו המון בחורות ספורטיביות בשכבה, זה לא היה יוצא דופן. אני לא יודע מה משך את תשומת הלב שלהם - זה גיל שבו ילדים ילדים יכולים בקלות למצוא את נקודות התורפה שלך ולנעוץ שיניים".
עדי מספר על הבריונות שחווה בבית הספר ביובש, אבל בכל זאת עדיין קשה לשמוע על כך. "קראו לי בשמות, נתנו לי מכות, ועשו גם כל מה שבאמצע", הוא אומר. "אני זוכר, למשל, את היום של טקס הסיום של כיתה ח'. ילדים רדפו אחרי וניסו לדפוק לי מכות בכל מקום שהם יכלו להגיע אליו".
ההורים שלך ידעו על זה?
"כן. הם ניסו לעזור וגם המורים ניסו, אבל היה גבול למה שהם יכלו לעשות. בשלב מסוים פשוט התחלתי לברוח הביתה".
הבריונות האכזרית הכניסה את עדי למצוקה נפשית. הוא פנה לעזרת אנשי מקצוע, שאבחנו כי הוא סובל מדיכאון. את כיתה ט' הוא בילה באשפוז פסיכיאטרי. הנסיבות האלו הובילו לאבחון האוטיזם שלו כשהיה בן 15. "הפסיכיאטרית הראשונה שפגשתי נחשבת למומחית באוטיזם אצל בני נוער, אבל היא לא אבחנה אותי כאוטיסט", הוא נזכר. "רק בהמשך אחד הפסיכיאטרים אמר לי: 'אתה אוטיסט'. התחלתי לברר מה זה, והכל התחבר".
מה הרגשת בעקבות האבחון?
"הקלה גדולה. סוף סוף הבנתי למה דברים מסוימים קורים במוח שלי ודברים אחרים לא, או למה אני מתעסק בדברים שאנשים אחרים לא מתעניינים בהם בכלל. אחרי האבחון מחפשים עוד מידע, ומוצאים את האנשים הנכונים להסתובב איתם ואת המסגרות הנכונות להיות חלק מהן. עד כיתה ט' הלכתי לבית ספר רגיל, ואחרי האבחון עברתי לתיכון שיש בו מסגרת שילוב לתלמידים על הספקטרום האוטיסטי. עשיתי בגרות רגילה, אבל יכולתי לקבל עזרה, הקלות ויחס אישי".
כולנו שמענו על הרצף האוטיסטי, ובטח גם מכירים אנשים שנמצאים עליו - ובכל זאת, ישנה בציבור תפיסה מוטעית לגבי אוטיסטים. "אנשים מתבלבלים בין אוטיזם לבין תסמונת דאון, שבה יש גם שוני פיזי", עדי מסביר בפשטות. "אנחנו האוטיסטים נראים אותו דבר כמו נוירוטיפיקלים (שאינם אוטיסטים; ד"ב). זה בדיוק מה שמפחיד אנשים - הם חוששים כי 'המפלצת' הזאת נמצאת גם אצלם או אצל מישהו שהם מכירים, בלי שהם ישימו לב. כשאנשים מדברים על אוטיסטים הם תמיד אומרים דברים כמו 'איזה חמודים' - ואז שומעים על אנשים שניסו להצית מעון של אקים. צריך להפסיק לדבר ולהתחיל לפעול כדי לדבר את השונה. ובינתיים, אנחנו יצרנו לנו קהילה משל עצמנו, כי אנחנו מבינים את עצמנו. בתוך הקהילה אנחנו יכולים להגיד - אתה לא כמוני, אבל אתה עדיין כמוני. את זה נוירוטיפיקלים עדיין לא תמיד מסוגלים לעשות".
איך היית מסביר מה זה אוטיזם?
"יש לי אנלוגיה שהמצאתי בשביל זה: המוח שלנו הוא כמו מכונית. נוירוטיפיקלים עובדים על גיר אוטומטי - הם נמצאים בסיטואציות ומצליחים לעבד את המידע, להבין ולהגיב אוטומטית, בלי לחשוב בכלל. לאוטיסטים יש גיר ידני - אנחנו עובדים כל הזמן על לסרוק, לבחון ולחפש את התגובה הנכונה. ולפעמים המנגנון יכול פשוט לעצור - בין אם אין לך כוח יותר, או אם הגבת בצורה שאנשים סביבך לא מקבלים. אז אתה מרגיש את עצמך נכבה ברגע, כי אתה משקיע כל כך הרבה אנרגיה בחרא הזה. אבל ככל שאתה נתקל באותה סיטואציה חברתית, או נוסע באותה הדרך, יותר פעמים, ככה קל יותר לדעת מתי להחליף הילוך. ואם אתה נוסע באותה דרך כבר שנים, זה כבר בא לך אוטומטית".
פגשתי גבר טרנס לראשונה באוניברסיטה - קינאתי בו
על נושא המגדר עדי לא חשב עד שלב מאוחר יותר. "כשהייתי בן שלוש עברנו לארצות הברית לתקופה, וסיפרו לי שביקשתי באנגלית שיפנו אליי בלשון זכר", הוא מספר. "אבל סיפרו לי את זה רק אחרי שיצאתי מהארון כגבר טרנס, לפני כשלוש שנים. עד אז לא היה לי פנאי מנטלי להתעמק בזה. הייתי עסוק רק בלשרוד, התחושה הייתה שאני חייב להמשיך לרוץ או שיצודו אותי".
עדי מספר כי בתור ילדה הסתכל על בנים והרגיש קנאה כלפיהם. "בשינויים שעוברים עליהם מבחינה פיזית, וגם בזה שיותר קל להם בחיים באופן כללי", הסביר. "אפשר לעשות הרבה יותר שטויות ואף אחד לא כועס עליך". רק כשהגיע לאוניברסיטת תל אביב כדי ללמוד קולנוע, היו לו המשאבים לעצור ולחשוב על הנושא יותר לעומק. "שמעתי על טרנסים וגם פגשתי טרנסיות, אבל הפעם הראשונה שפגשתי גבר טרנס הייתה באוניברסיטה", הוא נזכר. "קינאתי בו. התחלתי לשחק עם הנושא, להזדהות גם וגם, ובסוף 2016 יצאתי מהארון כגבר טרנס".
איך זה הרגיש?
"אנחת רווחה ענקית. בשלב מסוים אי אפשר יותר להכחיש את התחושה הזו. כלומר, אפשר לנסות, אבל זה היה מרסק אותי נפשית, אז החלטתי שכולם יכולים ללכת לעזאזל ואני אעשה מה שנכון לי".
איך ההורים הגיבו?
"אבא היה חיובי מאוד. הוא בן אדם פרקטי וקיבל את זה טוב. אמא שלי נפתחה לזה לאט לאט. מי שהכי הפתיעו אותי הן הסבתות - הן קיבלו אותי מיד, ניסו לפנות בלשון הנכונה".
איך זה להיות טרנס בקהילה האוטיסטית?
"גיליתי שיש בקהילה האוטיסטית אוכלוסייה גדולה של טרנסים. אני לא חושב שיש יותר טרנסים אוטיסטים, אלא שאנשים אוטיסטים מרגישים נכון יותר לצאת מהארון כטרנסים, כי הסדר החברתי הקיים נראה לנו מלכתחילה מוזר ולא הגיוני. גם ככה החיים קשים יותר כי אתה אוטיסט, אז מה זה כבר לצאת מהארון?".
עדי מציין שהוא מבחין בהבדל בדרך שבה אנשים פונים לגברים טרנסים ונשים טרנסיות. "מסתכלים על נשים טרנסיות כאל גברים בתחפושת, הזאב הרע בסיפור של כיפה אדומה", הוא מסביר. "ועל גברים טרנסים מסתכלים כמו על כיפה אדומה, ילדה תמימה שהלכה לאיבוד ביער. עלינו מסתכלים יותר ברחמים ואני שונא שמרחמים עליי, אבל זה עדיף על להיות בסכנת חיים. אנשים רוצים להרוג את הטורף ולהציל את הקורבנות, אבל אנחנו לא דמויות של 'כיפה אדומה', אלא סתם אנשים. ואם כבר: למה מציגים נשים טרנסיות כטורף בתחפושת ולא יוצאים על גברים סיסג'נדרים, שתוקפים יותר מאשר כל אוכלוסייה אחרת שקיימת?".
עדי גם מאוכזב מכך שטרנספוביה לא פוסחת גם על הקהילה הגאה, כמו גם ביפוביה וגזענות. "אנשים צריכים להפסיק להתערב בחיים של אנשים אחרים", הוא מסכם. "אלא אם כן אתם רואים שאני פוגע בעצמי באופן אקטיבי או מזיק לאחרים - אל תתערבו. החלטות שאנשים מקבלים על החיים שלהם הן לא נושא לדיון ציבורי".
חווית את העולם גם בתור גבר וגם בתור אישה. אתה מרגיש שאנשים מתייחסים אליך אחרת בגלל המגדר שלך?
"בהחלט. אם עד עכשיו היו אומרים לי, בצורה נחמדה או לא, תשבי בצד ותשתקי כי את לא מבינה, היום אנשים שלא יודעים שאני טרנס מסתכלים עליי בתור אדם עם סמכות. כשאני עוטה מסכה פונים אליי בנקבה משום מה, ואני שם לב שכשפונים אליי כגבר נותנים לי יותר כוח. אפשר לראות את זה גם בדיונים באינטרנט - השם שלי הוא חסר מגדר, אבל נוטה יותר לנקבה. השותפה שלי, אגב, היא אותו דבר אבל הפוך - השם שלה הוא חסר מגדר, אבל נוטה יותר לזכר. כשפונים אליה באינטרנט בזכר בגלל השם שלה עושים את זה בדרך יותר ישירה. אבל ברגע שהיא מתקנת שהיא אישה, הפנייה הופכת להיות יותר רכה".
לבטוח בתחושת הבטן
היום עדי גר ביפו, עובד כנהג בעמותת "תנו לחיות לחיות" ומתנדב במד"א. כגבר טרנס על הרצף האוטיסטי, הוא רגיל לנצל את הידע שלו כדי להופיע בתקשורת, ולכן הסביבה שלו לא התרגשה יותר מדי לשמוע כי הוא יופיע בסדרה "יוצאים מהכלל". בזמן השיחה בינינו, הפרק הראשון מבין השלושה, אשר עוסקים בסדנת הזוגיות לאנשים על הרצף האוטיסטי כבר שודר. עדי מופיע בו, אבל תופס מקום גדול יותר בפרק השני, שישודר הערב.
איך היה לראות את עצמך בסדרה?
"זה היה נחמד. היו קטעים שמאוד הצחיקו אותי - זה מצחיק יותר בדיעבד. אני מודה שאני קצת חושש לקראת ההמשך".
איך הגעת להשתתף בה?
"אני מכיר את אדר, מנחה הקבוצה, מאז האוניברסיטה - השתתפתי בזמנו בסדנה דומה, גם אם קצרה יותר. כשהוא פנה אליי ושאל אם אני רוצה להשתתף, החלטתי שעכשיו אני במקום נכון יותר לעשות את זה".
הזוגיות הראשונה של עדי הייתה עם בחור שהכיר באינטרנט: "הסתובבנו באותם פורומים, ככה התחלנו לדבר, ובשלב מסוים עברנו לשיחות וידאו. כשעמדתי לסיים את התואר עשיתי טיול לאירופה כדי לפגוש אותו, הוא גר באנגליה, והחלטתי לעבור לגור שם כדי לתת לזה צ'אנס. גרנו ביחד כמה חודשים, ובסוף חזרתי לארץ".
אתה מרגיש שהסדנה עזרה לך?
"כן. משהו בגישה שלהם מאוד נכון - למשל החיזוק של הערך העצמי, או ההתייחסות לנושא הפגיעות בעולם הדייטינג, שהוא הרי לא רק קשתות בענן. צריך לזכור לכבד את עצמנו, לבטוח בתחושות הבטן שלנו ולשמור על עצמנו, פיזית וגם נפשית, דבר שיכול להיות קשה לכולם".
ללא ספק. אז מה אתה מחפש בבן או בבת זוג?
"אני מחפש אדם שיהיה פתוח איתי - גם במערכת יחסים יש זכות לפרטיות, אבל חשובה לי הכנות, שלא יהסס לדבר איתי על דברים. צריך להבין שגם אם אני לא מתקשר ברגע מסוים, זה לא מעיד על שום דבר, זה לא משהו נגדו. אה, שיהיה חוש הומור, זה תמיד חשוב".