כבר יותר מחצי שנה שחיי הלילה בישראל מושבתים כליל. בדומה לענפי התרבות, התיירות והמסעדנות, גם מועדוני הריקודים והברים ספגו מכה אנושה בחסות מגפת הקורונה והנחיות משרד הבריאות. בעוד שבחודשים האחרונים, בימים שבין שני הסגרים, שערי הברים נסגרו ונפתחו לסירוגין במתכונת מצומצמת שהגבילה את פעילותם, המועדונים הגדולים כמו האומן והבלוק נותרו שוממים.
מפיקים, תקליטנים, מנהלי ליינים ומאות עובדים נוספים שתמיד דאגו לחיי לילה עשירים ומגוונים, יושבים כעת בבית בתחושת חוסר ודאות. בזמן שהמועדון המפורסם בגרמניה, הברגהיין, ממציא את עצמו מחדש וייפתח בקרוב מחדש כמרכז לאמנות, בישראל טרם הוחלט מתי הסגר השני יסתיים, וגם אז אף אחד לא מבטיח לנו שנוכל לחזור לרקוד.
במשך 17 שנים, מדי יום שני, רחוב לילינבלום בתל אביב היה מתמלא בבליינים שהגיעו לרקוד ולהרים ברחבת הלימה לימה, אחד הליינים הוותיקים ביותר בעיר. "אחרי שהודיעו על הסגר, אמרתי לבן הזוג שלי, גלעד, שאין מצב שיסגרו עכשיו את כל העולם", סיפר ל-mako רועי בן טובים, איש חיי לילה ותיק והבעלים של הליין, שכמו רבים בחברה הישראלית לא העריך נכון את חומרת המצב, "בחודשים הראשונים היה קשה מאוד מבחינה כלכלית. לא יכולנו לעבור כל כך הרבה זמן בלי הכנסה. לקח המון זמן עד שקיבלנו פיצויים, אז עברנו לגור ליד ההורים בדרום. יש לי שם עסק נוסף והייתי צריך להמציא אותו מחדש".
נכון לימים אלו, מועדון "הלימה לימה" סגור וצובר הוצאות גבוהות שכספי הפיצויים מהמדינה לא מכסים, אבל בן טובים משתדל לשמור על אופטימיות למרות הקושי. "אני לא יודע מתי נשוב לשגרה. אם פעם ידענו לקרוא את המפה מצוין ולדעת מה צופן העתיד, היום המפה קרועה לגזרים ואי אפשר להרכיב אותה", הוא אומר, "כשכל זה ייגמר אנחנו רוצים להמשיך בדיוק מאותה נקודה בה עצרנו, ומשם רק לעלות".
"אפילו בזמן מבצעים צבאיים היינו פתוחים"
את אוהד חיים, הבעלים, המפיק והמנהל האומנותי של ליין הפוראבר, שפועל כבר 14 שנים בארץ, הקורונה תפסה בשיאן של ההכנות לאירועי הגאווה. "תכננו לפחות חמש מסיבות, סגרנו אמנים בינלאומיים, ארגנו משאית למצעד ותפאורות פסיכיות", הוא נזכר, "זה היה אמור להיות מצעד מרשים ומשמח במיוחד. היינו גם בתנופה של הליין בכל רחבי העולם".
אבל אז הגיעה הקורונה.
"זה הוריד אותנו מ-200 לאפס במכה, בלי התראה ובלי תאריך יציאה. תקופה לא פשוטה עוברת על אנשי חיי הלילה בכל רחבי העולם, אבל בישראל אף אחד לא מדבר על הצורך לרקוד, כאילו שזה לא צורך חיוני. ענף שלם ומפואר, שאחראי במשך עשורים רבים על המיתוג של תל אביב כיעד צעיר ותיירותי, מתפורר".
יש לדעתך סיבה לאופטימיות?
"אני מאמין שקיבלנו הזדמנות לעצור לרגע את מרוץ החיים, להסתכל על הדברים מפרספקטיבה אחרת ולתקן את מה שמקולקל. אין לי ספק שנחזור. זו החובה שלנו להמשיך את המורשת ולהעביר הלאה לדור הבא. אנחנו מנסים להשתכלל ועובדים על דברים חדשים, ואני בטוח שנצליח לשקם את ההריסות ונשוב לפרוח. כולנו צריכים למצוא תעצומות נפש כדי לשרוד את התקופה הזאת ולצאת ממנה בראש מורם".
ומה עושים עד שזה יקרה?
"כשהקורונה תיגמר אני מבטיח להפיק את המסיבה הכי מרגשת בתולדות הפוראבר, אבל עם איך שהדברים נראים כרגע, המסיבה הבאה של הפוראבר תהיה בחו"ל ולא בתל אביב. עד אז, אנחנו מתכננים לשחרר שידורי לייב של מוזיקה חדשה, כדי שהבליינים שלנו יוכלו להמשיך להרים".
גם רחבת הריקודים של ליין הדרעק ידעה בעשר השנים האחרונות אינספור לילות צבעוניים. "בכל יום רביעי הקסם הזה היה קורה מחדש", מספר גיל לוסטיג, שותפו של אושר סבג בניהול הליין. "עכשיו זה משהו שאנחנו רק יכולים לחלום עליו. הדרעק לא הפסיק לעבוד אפילו בזמן מלחמות ומבצעים צבאיים - ואז הגיעה הקורונה".
הייתם אופטימיים בזמן הסגר הראשון?
"המסיבות עבדו כרגיל עד שהכריזו שנוכל להכניס רק 100 אנשים בו זמנית. שבוע אחר כך כבר הודיעו שלא נוכל לפתוח יותר. הרגשנו המון מתח, אבל היינו גם מלאי תקווה. לא האמנו שזה יימשך יותר משלושה או ארבעה חודשים. מאז המצב הלך והחמיר. מעסק מוצלח הוא הפך לעסק סגור, תוך פחות מחודש. זה לא משהו שאי פעם חשבתי שיכול לקרות".
איך מצליחים לשרוד בתקופה הזאת?
"בנוסף לעבודה כעצמאי ואיש חיי לילה, אני גם שכיר (עורך מאקו סלבס. ת.א.), אבל הפגיעה בליין שינתה לחלוטין את אורח החיים שלי. עשיתי חישוב מסלול מחדש, היום אני חושב פעמיים לפני כל טייק אווי, אני מבשל הרבה יותר בבית ונהנה מיותר מבצעים בסופר. אושר, אני והמון ספקים שמתפרנסים מהליין כאן כדי להישאר. הדרעק נתן במה לאלפי אנשים שהרגישו שאין להם מקום, וכך יהיה גם אחרי הקורונה".
לוסטיג מתקשה להיות אופטימי, אבל מאמין שיום יגיע ומגפת הקורונה תהיה רק זיכרון אפל ורחוק. "ההנחיות משתנות מיום ליום ואי אפשר לדעת מה יהיה מחר. החיים שלנו יחזרו להיות כפי שהם היו, אבל הפסקתי לנחש מתי כל זה ייגמר", הוא אומר, "אני לא יכול כבר לחכות למסיבה הראשונה שאחרי. אני מפנטז לעמוד על עמדת הדי ג'יי ולראות את כל האנשים רוקדים ונושמים לרווחה".
"אפשר היה לנהל את המשבר טוב יותר"
אבל לא רק המועדונים הגדולים ובעלי הליינים נפגעו. מלבד רחבות ריקודים שוממות, גם הברים חוו מכה לא פשוטה בכלל. ההנחיות המשתנות, שמקורן ספק במניעים מקצועיים וספק ממניעים פוליטיים, היו מבלבלות וגררו לעיתים דו"חות כבדים. נוסף על כך, גם הקהל שבחר להגיע הצטמצם, זאת משום שהישראלים פחדו לצאת ולהידבק ואחרים העדיפו לחסוך את ההוצאות ולהישאר בבית.
"מהרגע שהתחיל הסגר הראשון עברנו ממאה אחוז פעילות לאפס - ביום אחד", מספר ל-mako ניר שריג, בעלים שותף בשפגאט, הבר הגאה הוותיק ביותר בעיר, שפעל לפני הקורונה בכל יום, משעות הבוקר עד השעות הקטנות של הלילה. "בתקופה שבין הסגר הראשון לשני הרגשנו שאנחנו חייבים לפתוח יותר מתמיד, כדי לתת אוויר לנשימה ולהיות פינה של שפיות עבור הקהילה שלנו, ואז כידוע, שוב נאלצנו לסגור".
מה עושים כדי לשרוד בימים כאלה?
"קשה לתאר מה עובר על עסק שתוך יום מפסיק לעבוד. כמו כולם - היינו חייבים לעצור את ההוצאות ולנהל תזרים מחושב. היה לנו ברור שלא ניתן לקורונה לנצח אותנו ועשינו כל מה שאפשר כדי להיות פתוחים בימים שהיה אפשר. אנחנו מקווים שבקרוב תהיה חזרה הדרגתית. ברגע שיהיה אפשר לפתוח, תוך חודש-חודשיים, אנחנו נהיה שם".
בדומה לשריג, גם נטעלי וולנסקי, מפיקת אירועים שמנהלת את ליין הנשים בשפגאט, לא מאמינה שהמסיבות ישובו לפני דצמבר, וחושבת שהסגר הנוכחי יימשך הרבה מעבר למה שנדמה לנו. "חייתי מרביעי לרביעי. עבודה שוטפת במדיות החברתיות, התנהלות מול הבלייניות והמון מחשבות על איך אפשר לחדש ולרענן", נזכרה וולנסקי במציאות הישנה של כולנו, "לא היה רביעי אחד שלא התרגשתי בו כאילו זה הרביעי הראשון שלי".
כבר בתחילת הסגר הראשון חטפתן מכה אנושה.
"המגפה האמיתית הייתה תחושה של אי ודאות, חרדה, חשש וכאוס אחד גדול. ברגע אחד נקטפה לנו השגרה ולא ידענו לקראת מה אנחנו הולכים. נאלצתי לבטל את מסיבת פורים למרות שכבר שילמתי המון כסף לספקים. לקראת סוף מאי האמנתי שנחזור סוף סוף לפעילות מלאה. בעיר אמנם לא הייתה תיירות שמשפיעה מאוד על ההכנסות, אבל רצינו להרים. זאת הייתה תקופה שבה הנפש של כולנו הייתה צמאה לחזור לחיים. במשך ארבעה חודשים הכל פרח ואז שוב כיבינו את האורות".
בסיבוב השני של הסגר זו כבר הייתה מכה חזקה הרבה יותר ווולנסקי שקעה לחוסר אונים. "חיי הלילה, ברים, מסעדות ותרבות הם תחומים שמחיים את הנפש, ודווקא הם בתחתית הרשימה לחזרה לשגרה", היא אומרת, "מטבעי, אני אופטימית. המגפה הזו בעצם הציפה את הבעיות העמוקות במדינה, אז מצד אחד טוב שזה קרה, אבל מצד שני אני לא יודעת מתי נחזור לשגרה ואיך היא תיראה. מבחינה כלכלית, הקורונה הביאה שינוי התנהגותי המתבטא בצמצום הוצאות. כמפיקת אירועים עצמאית, ה'מענק' מהמדינה זה פלסטר קטנטן וקשה לי להסתמך עליו, אני מתקיימת בעיקר מחסכונות. אני חייבת להמשיך להיות חזקה, למרות שנדמה לי שמסיבות המוניות יקרו רק בעתיד הרחוק, אחרי חורף 2021".
יש מחשבות לנסות את המזל במדינה אחרת?
"מאז ומתמיד אני עם הפנים קדימה. לעבור לחו"ל זו מחשבה חיובית ואפילו חלום שאני אגשים בבוא העת. כרגע אני מייחלת שהמערבולת הזאת תתחלף באנרגיות מדהימות שהיו במדינה פעם. כשהכל יהיה מאחורינו, אני אמשיך לעשות מה שאני אוהבת - להפיק אירועים לקהילה הגאה ולשמח אנשים".
בר נוסף שאהוב מאוד בקרב נשים הוא "בית אריאלה", שפועל כבר חמש וחצי שנים. לאריאלה לאנדה, הבעלים של הבר, יש ניסיון עשיר בחיי הלילה, אחרי שבעבר היו בבעלותה הברים האגדיים "המינרווה" ו"הג'ואיש פרינסס". "בסגר הראשון חוסר הידיעה סביב המגפה והפאניקה ניהלו את החיים", היא נזכרת. "עם הזמן הבנתי שהקורונה לא תלך לשום מקום ואנחנו צריכים ללמוד להתנהל איתה. גם אחרי הסגר אני אצטרך להמציא את עצמי מחדש, להתרכז יותר בשעות היום ולהציע תפריט אוכל. להשאיר את 'בית אריאלה' כמו שהוא, בר לילי עם קרחנות ומוזיקה רועשת, כנראה שזה לא יהיה הכיוון הנכון".
איך את מתמודדת כלכלית עם המשבר?
"המענק שקיבלתי לא מכסה את ההוצאות לשכר דירה ולעסק, אז אני מצמצמת הוצאות למינימום. אחרי 20 שנה בחיי הלילה, אני חיה בחוסר וודאות גדול לעתיד. נחזור לבר רק כשיהיה מותר, כי אין לנו כסף מיותר לשלם על דו"חות".
את חושבת שהדברים היו יכולים להיראות אחרת?
"אפשר היה לנהל את המשבר הזה הרבה יותר טוב. לסגור את המשק, הכוח המניע של הכלכלה, ולפגוע בחיי הלילה, שהם החמצן שלנו, זה להרוג את האנושות. אם בבר שלי היה מנהל כמו נתניהו, הוא היה מפוטר מזמן. הגיע הזמן שהוא ילך הביתה - וזה לא קשור לימין או שמאל, זה קשור להחלטות שלו שהיו פוליטיות גרידא. הציבור כבר לא מאמין למילה שהוא אומר, אז מישהו אחר חייב לקחת את המושכות".