>> לקבוצה של mako גאווה בפייסבוק כבר הצטרפתם?
איך זה שהעישון במסיבות ובברים הפך לנורמה?
ההחלטה לעשות מעשה לא באה יש מאין, אני חלק מקהילה שאני תופש ככוח מוביל, כוח של שינוי, כוח של חידוש, שבירת מוסכמות, קהילה שחרטה על דגלה ערכים של סובלנות, חופש והגנה על זכויות הפרט, קהילה שנלחמה ונלחמת על עקרונותיה ואמונותיה בקול גדול, וללא פחד ובושה. בהמשך למחשבה הזו, אני שואל את עצמי- איך קרה שכל מבקשי האוויר הנקי נשארים בארון? ממה הם מפחדים? איך קרה שלצד הדרישה לסובלנות בכל הנוגע לנטייה מינית, כמעט ואין סובלנות להשמעת קול המבקשים שלא להיות מעשנים פאסיביים? כיצד קרה שכל שנה אנו צועדים במפגן אדיר של חופש, אך אין מקום לדבר על חופש מעישון כפוי?
שלא תבינו לא נכון, אין לי בעיה אישית עם מעשנים, כמה מחבריי הטובים ביותר מעשנים. אז איפה הבעיה? הבעיה מתחילה בכך שמחליטים עבורי מה נכנס לגוף שלי, תנו לי לבחור אם לעשן או לא, אחרת העישון הופך במקרה הטוב לחוסר התחשבות ובמקרה הפחות טוב למעשה אלים של ממש. בשני המקרים, העישון במסיבות ובברים הפך לנורמה.
יש הטוענים כי לאורך ההיסטוריה הקהילה הגאה מיאנה לקדש את הנורמה, ערערה על המובן מאליו, פקחה עיניים להסתכלות חדשה על הסדר הקיים. גם פה, יש מקום לדבר על פקיחת העיניים של כולנו, האקטיביים, הפאסיביים, המעשנים ושאינם. אני פונה ושואל את כל חבריי הלא-מעשנים, האם בכנות אתם יכולים לומר שלא מפריע לכם העישון הפאסיבי במסיבות ובברים? ומה בנוגע למחשבה כי התרגלתם לתופעה שמזיקה לכם, האם זו עברה לכם בראש?
ואתם, המעשנים, חדשות לבקרים אתם 'מתוודים' כי הפכתם עבד של הסיגריה, אז נכון 'כולנו עבדים, אפילו שיש לנו כזה-כאילו', אבל תנו לנו להיות עבדים מבחירה, לא מכפייה. הסיגריה משליטה עליכם טרור? אל תפנו את הטרור הזה כלפי אלה שאינם-מעשנים.
סיגריה ושעשושים
אני קורא לכולנו לצאת מאותה 'תודעה כוזבת', וזו לא קריאה למלחמה, זו קריאה לאיחוד כוחות, למודעות, למחשבה והתחשבות. בואו נתעלה מעל עצמנו, נפגין יופי אמיתי, לא זה המקדש את הגוף החטוב, לא זה המצודד, הפלסטי, אלא יופי של סובלנות, הקשבה, יופי שמונע מהאמרה 'חיה ותן לחיות', במשמעות הסימבולית והמילולית של הדברים.
שורות אלה שנכתבות חפות ממוסרנות. לא באתי לנזוף, הקול שלי מגיע מתוך אהבה גדולה לקהילה הגאה בישראל, וניסיון להציג נקודות למחשבה, שמתבססות על נקודות האור והחוזק של הקהילה הגאה, של החברים בה, שלך, שלנו.
אנחנו צוחקים על זה שכבר אין אקטיביים בתל-אביב, אני אומר שהבעיה האמיתית היא שאין אקטיביזם, כולם נורא מפחדים מאיזה חרם ערטילאי, שישפכו עליהם קיתונות של ארס. יש לכם קול? דברו, ברוגע, בנועם, ואתם קהל השומעים, אל תשתיקו קולות, תשתחררו מהמחשבה שהלא-מעשנים רודפים אחריכם, תנו פיתחון פה לקולות אחרים.
בואו ניצור לעצמנו מקומות בילוי שבאמת מכילים את כולנו, שנהנה יחד, נבלה, נשמח, נצחק, נרקוד, שיהיה לנו טוב. חברים- לחיים! אוחצ'ות תרימו! (את הקול, כי לא שומעים, ועל הדרך גם כמה בדלים מהרצפה).
תודה לארז שקלר על הסיוע בכתיבת הטור.