מי שמבקש באחרונה לעורר מעט מודעות לנושא הוא דורון אלון, אשר יחד עם אלכס קורין ביים את הסרט "קופסאות" במסגרת לימודיהם בקמרה אובסקורה. אלון, יוצא קיבוץ וסטרייט גמור, בחר לעסוק בסרט "בחוויה ההומוסקסואלית כפי שהיא משתקפת בעיני חברי קיבוץ: חסרת פשרות, מרחיקה, מסתייגת ודוחה". יחד עם אילן שיינפלד כתסריטאי הם יצרו סרט חשוב שמעורר לא מעט הזדהות – וגם הפתעות.
לא התקבל בחום בפסטיבלים בעולם
מיכל ושאולי שבים לקיבוץ להשתתף בהלוויה של דודתם. במהלך הביקור הטעון הם פוגשים את מזכיר הקיבוץ גברי, הומו שלא יצא מהארון. השניים דורשים ממנו את הכסף שנלקח על ידי הקיבוץ מחשבונות הבנק הפרטיים של ההורים והדודה. שאולי זקוק לכסף כדי לטפל בבן זוגו וסירובו של מזכיר הקיבוץ מביא את שאולי להשתמש בחוויה מינית שהיתה בין השניים בצעירותם כדי לסחוט אותו.
הסיפור הזה הוא הבסיס של הסרט, בו משחקים חנה ברור רז ואלחי לויט את האחים וזאב שמשוני את מזכיר הקיבוץ. אלון, עורך באתר Felix, מספר כי חבר עבד על התסריט ששיינפלד כתב במהלך לימודיהם, אך לבסוף ויתר עליו.
"הייתה שם סצנה אחרי הלוויה שמאוד נגעה לי. האחות אומרת לאח בסצנה הזו 'בשביל הקיבוץ הבית הוא רק קופסה, ברגע שהאדם מת אז הקופסה התפנתה ואפשר למלא אותה באנשים אחרים'. זה נגע בפצע פתוח שהיה למשפחה שלי עם קיבוץ אחר.
"התחלנו לעבוד עם אילן על התסריט, קצת שינינו אותו, הידקנו אותו. אהבתי את זה שיש גיבור שעושה רק פעולות רעות. אמנם הוא בא ממקום נכון מבחינתו אבל הוא לא עושה פעולות חיוביות. זו אחת הסיבות שבסרט יש הומואים שיצאו מהארון והומואים שנשארו בארון, שבה זה שמחוץ לארון מנסה לגרור את זה שבתוך הארון החוצה בצורה די מנייאקית. נראה לי שבגלל זה הוא לא כל כך התקבל בחום בפסטיבלים כמו שחשבתי שהוא יתקבל, חוץ מהזכיה שלו בפסטיבל הסרטים הקצרים בקנברה".
בצד סוגיית הארון המורכבת עוסק הסרט בסוגיה ייחודית, והיא החיים כגיי בתוך חברה קטנה וסגורה יחסית. אלון אמנם לא גיי בעצמו אך הוא יכול להבין את ההרגשה, לדבריו. "זה לא משנה הומו או לא הומו, זו חוויה של אאוטסיידר בחברה סגורה וכל אחד מרגיש כך מהסיבות שלו. אני הרגשתי בגיל ההתבגרות בתור אאוטסיידר, ועניין אותי הנרטיב שמישהו חוזר אחרי הרבה שנים עם מטען שלילי".
לצאת מהארון במקום בו כולם מכירים את כולם
לינור מכירה את הסוגיה הזו על בשרה. לסבית, בת 30, מדריכה בחוש"ן, היא גדלה וחיה בקיבוץ עד גיל 20, בנוסף לחצי שנה בה חזרה לקיבוץ לפני כשנה. "התהליך של הגילוי העצמי שלי היה מאוד הדרגתי, והתרחש ברובו בזמן כשכבר לא הייתי בקיבוץ. גם כשכבר הייתי מוכנה להתמודד עם הזהות שלי, היה לי מאוד קשה לצאת מהארון, בייחוד בפני קבוצות גדולות כמו צבא, עבודה, אוניברסיטה, והרבה מהקושי נבע בגלל החשש מרכילות - ההתבגרות שלי במקום קטן שבו כולם מכירים את כולם ורכילות מאוד נפוצה, העצימה מאוד את החשש הזה.
"דווקא מול המשפחה לא היתה לי בעיה של יציאה מהארון. אמי ידעה עלי בשלב מאוד מוקדם, אפילו לפני שהיתה לי חברה, ובהחלט תמכה בי, כולל שיחות מוטיבציה על זה שאני לא צריכה לעשות דרמה מכל דבר ומה כבר יכול לקרות אם אצא מהארון".
בקיבוץ, היא מדגישה, כולם מכירים את כולם. "זו מסגרת חברתית מאוד אינטנסיבית ויש דברים שרק מדגישים את זה. למשל, שבחדר אוכל מסתכלים עליך וזה קורה בגלל כל מיני נושאים. בגלל הלינה המשותפת יש פחות מקום להסתתר; אתה נמצא כל הזמן עם אותה חברה שמסתכלת עליך, או לפחות פוטנציאלית מסתכלת עליך".
כאשר חזרה לינור לקיבוץ לפני כשנה, היא בחרה דרך מעניינת להתמודד עם הסוגיה. "כאשר חזרתי בשנה שעברה לקיבוץ החלטתי שאני לא חוזרת לארון והדבר הראשון שעשיתי היה לתלות דגל גאווה בחלון של החדר שלי. בתגובה - הקיבוץ שתק, לא קיבלתי שום סוג של התייחסות.
"לקראת סוף השהות שלי שם הלכתי עם חברה שלי למסיבת הפורים בקיבוץ. פורים בקיבוץ הוא אירוע שהרבה צעירים משתדלים להגיע אליו - אחרי הכל, האלכוהול חופשי והמוזיקה מתנגנת עד אור הבוקר. הלכנו, שתינו, רקדנו, שתינו, התמזמזנו - באמצע המסיבה באולם של הקיבוץ. כשהתכוונו כבר לצאת פנתה אלי המחנכת שלי מחטיבת הביניים ובעיניים בורקות אמרה לי שהיא ממש שמחה לראות אותי כל כך מאושרת. זו היתה סגירת מעגל מאוד מספקת".
"בקיבוץ מקבלים גייז לא פחות מהעירוניים"
באופן כמעט אוטומטי, כולנו חושבים שעקב החיים בחברה סגורה, מי שגדל בקיבוץ עם נטיה מינית שונה סובל יותר מהעירוניים. עוז, מחנך החי בעפולה ומדריך קבוצות באיג"י, רואה דברים אחרת. הוא אמנם עירוני אך בקבוצות השונות שהוא הדריך ומדריך הוא פוגש בני נוער המתגוררים בקיבוצים, והמסקנה שהוא מגיע אליה מפתיעה.
"השיח התל אביבי הוא סביב כמה הקיבוץ הוא מקום חונק ולא מקבל. החבר'ה מהקיבוצים אמנם פחות חשופים לתכנים מגדריים או קוויריים, אבל מבחינת היכולת של החברה להכיר ולקבל אותם, אני רואה שהיא יותר מקבלת אותם כחלק ממנה.
"החבר'ה מהקיבוץ הם בעלי יותר בטחון עצמי ופחות קשים עם עצמם. החברים העירוניים שלנו במסגרות בתל אביב ומעפולה הרבה יותר מסוכסכים עם עצמם. זה קשור לדעתי לחברת בית הספר, לשפע המידע, לליבראליות שאינה בהכרח רכה ואמיתית. אנו חיים בחברה מאוד גזענית ואלימה, ובני הנוער גדלים בלוע הר הגעש. הקיבוץ הוא אמנם חברה ככל חברה, זה לא אי של טוב ונחת, גם הקיבוץ זו חברה מסוגרת, גזענית ואלימה, אבל חווית ההתבגרות של נער הומו או לסבית ומחפש את עצמו קצת יותר רכה מבחינת היכולת להכיר את עצמו ולראות בעצמו כבעל זכות למקוום שווה בחברה. בקיבוץ יש קבלה בסיסית גבוהה יותר כלפי בני הנוער בהשוואה לעיר".