יש איזה רושם כזה שלקהילת הלהט"ב הרבה יותר קל לחיות בתל אביב. תחושת ה"אפשר לנשום, עלינו על איילון", איתור ה- AM:PM הקרוב, לו"ז מסיבות וליינים ידוע מראש ובית הקפה האהוב. וגם יוקר מחייה, פקקים, צפצופים וגרם מדרגות ישן נושן.
אבל אחרי 10 שנים בתל אביב, נפתחתי גם לחוויות שמתרחשות מחוץ להתמכרות התל אביבית, למשל בבאר שבע או בירושלים פגשתי סצנות מתפתחות. אבל ההפתעה הכי גדולה הייתה בעפולה. האסוציאציה הראשונה היא גרעינים שחורים, אני יודעת. אז מה קורה עוד בעיר חוץ מגרעינים ממותגים כהלכה? בעיקר "תנועת תרבות", ארגון ארצי של אמנים צעירים שחיים בפריפריה, ובהם קומונה להט"בית בעפולה.
קבוצה אקטיביסטית שחיה יחד ויוצרת אמנות, שהציבה לעצמה למטרה לעודד תרבות גאה באזור באמצעות אירועים, הצגות ילדים וגם ליין גאה מושקע ומשמח המתקיים אחת לחודש-חודשיים - "גט אאוט" - עליו כבר כתבנו בעבר.
נפגשתי עם עוז זלוף, ממייסד הקומונה, לכמה שאלות ונוקבות:
אז עוז, עפולה? החור שבסרגל, לא קצת רחוק?
"בעפולה, כמו בכל מקום שהוא הפריפריה הישראלית, שבו חיים וגדלים רוב האנשים בישראל, לא קל לחיות חיים מלאים וגאים כלהט"בים. החלטנו לשנות את זה, וליצור חיי קהילה בועטים שמבטאים את הייחוד שיש במקום הזה".
איך זה בא לידי ביטוי שלא קל להיות להט"ב בעפולה?
"כולם יודעים שתל אביב היא בירת תרבות גאה עולמית, אבל בפריפריה המצב שונה בתכלית. יש פער עצום. יש עדיין פער של הומופוביה במקומות העבודה, במוסדות תרבות ובמוסדות ציבוריים, ואפילו ברחוב. וגם אם לא הומופוביה, החיים הגאים שאנחנו רוצים לחיות לא נמצאים שם. אתה בהכרח צריך לשים את הזהות הזאת בצד. אנחנו בחרנו לעבור מתל אביב לעפולה כדי לפתח שם תרבות ואמנות גאה כדי שאחרים יוכלו להיות בחברה להט"בית, לפלרטט, להכיר, למצוא חברים ולהיות בחברה שמשוחררת מהלחצים של החברה הסטרייטית.
"ככה שפעם בחודש-חודשיים, באזור תעשייה בעפולה, אנחנו מכנסים אמנים, דיג'יים, דראגיסטיות ומופעי פרפורמנס מכל הארץ, ומרימים מסיבה קווירית גאה בעפולה".
למה בחרתם לחיות כקבוצה בפריפריה?
"זו בחירה פוליטית, לא באנו לכאן סתם כי היו לנו חשק לצאת מהעיר. אנחנו קבוצה של להט"בים ונשים שמנסים לייצר אלטרנטיבה לחיים. אי אפשר להמשיך לבסס את הקהילה הגאה רק בתל אביב, זה משמר את הדיכוי ואת ההפרדה. אנחנו לא רוצים שהקהילה הגאה תהיה העתק של החברה השמרנית, השוביניסטית, הגזענית שאנחנו חיים בה. דווקא לנו יש את הזכות לפרוץ את הגבולות האלה- כלהט"בים, וכנשים משוחררות.
"החלטנו לחיות בפריפריה, להתחבר לשאר האוכלוסיות המוחלשות במדינה הזאת וליצור אלטרנטיבה ושינוי לא בתוך מאבק של סיסמאות אלא בדרך שבה אנחנו נחיה".
"בעיר יש קבוצה גדולה של בני נוער גאים וגאות שאנחנו מדריכים ומלווים כבר שלוש שנים, מלמדים אותם אמנות ומכוננים אותם כקבוצה חברתית. החברים בקבוצת הנוער הזו בחרו לחיות בדומה לנו - ביחד, בבתים אחד של השני, יוצרים אמנות, מפגשי תוכן ותרבות ואפילו מרוויחים את כספם יחד, וכעת אנו עובדים על סרט תיעודי בהשתתפותם".
ממה אתם מתפרנסים?
"אנחנו עובדים כולם בעיקר בחינוך ובאמנות, ולרוב משלבים את הדברים מתוך אמונה שלאמנות יש תפקיד מחנך ומדריך בחברה. מלמדים בבתי ספר, בפנימיות, מדריכי נוער ועוד. עובדים בשכונות עם עולים, עם ותיקים, עם נוער במצבי סיכון. יש לנו אחריות כהומואים, כלסביות, כטרנסים וכביסקסואלים לשחרר את עצמנו ואת הציבור שאנחנו חיים בו דרך אמנות ולעודד בהם צמיחה תרבותית".
"אנחנו מעבירים שיעורי מיניות וחינוך מיני בבתי ספר, מעבירים שיעורי חברה, מארגנים אירועי תרבות וערבי תרבות קהילתיים שמדגישים את היפה ואת השונה באנשים ובציבורים. כמובן שלא קל להתפרנס מהדברים האלה. לפעמים כולנו עולים על בגדים שחורים ויוצאים לעבוד בקייטרינג או במלצרות".
אתה מרגיש שאתם מצליחים לחולל שינוי?
"בשכונה שאנחנו חיים בה לא בטוח שנכון לשים דגל גאווה על הבית. אנחנו יודעים שזה יטריד את בעלת הבית ויעורר תגובות קשות ברחוב. פעם אמרתי לעצמי שזה הדבר הכי חשוב לעשות- ואז עשינו בבית שלנו אירוע תרבות קהילתי, הגיעו עשרות אנשים מהשכונה, מבוגרים, צעירים, מזרחים, אשכנזים, אתיופים, רוסים, והבנתי שלא כולם היו מגיעים אם היה דגל גאווה על הבית. לפעמים רדיקלי יותר להשתקע במקום, ולא רק להניף דגלים".
מילים אחרונות?
"בשורה התחתנה הגטאאוט הבא הוא ביום רביעי, ה-27/5, ומתחילים מוקדם, ב-21:30. יהיה מעלף".
GETOUT | יולה בר | 27.5 | 21:00 | הכניסה חינם