"הגיע הזמן להפסיק להתעלם ממיניות ומיצרים של ילדים", מכריז שאולי מלמד, במאי הסרט הקצר "מיני די וי", שזכה בפרס הראשון בפסטיבל הקולנוע הגאה TLVfest בשנה שעברה. סרטו הוקרן בפסטיבלים רבים בארץ ובעולם, בהם הפסטיבל הגאה של מלבורן, וזכה בפרסים רבים. הסרט נולד אחרי שהמיר את הקלטות שצילם לפני 15 שנה. הוא מצא שם תיעוד נדיר של נטייתו המינית וסצנות מיניות והומוסקסואליות, "שעד היום קשה לי לראות אותן".
מלמד היה כמעט בן 12 כשקיבל במתנה את מצלמת הווידאו הראשונה שלו, כמה שבועות אחרי שאביו נפטר. "כבר בתור ילד אהבתי לצלם ודי מהר הפכתי להיות הבמאי, ולקחתי את הסרטים לכיוונים לא לגמרי תמימים. אחרי כמה זמן גם התחלתי לשחק בסרטים האלה, וככה הכנסתי את עצמי ממש לתוך הסיטואציות", הוא נזכר, "אנחנו היינו הדור הראשון שנולד למצלמות דיגיטליות. השתמשנו במצלמות באופן הכי תמים. כמעט לא היינו מודעים אליהן ולא היה חשוב לנו כמה יצפו. היום כל סטורי הוא כמו סרט דוקו קצרצר, וילדים שמצלמים את עצמם רוצים שיצפו בהם כמה שיותר אנשים".
"ככל שהייתי נבוך יותר, הבנתי שיש לי סרט"
מלמד, 27, גר בתל אביב עם בן זוגו, השחקן והמוזיקאי אליעד סודאי. הוא עבד כעורך תוכן בגלי צה"ל, וכן כעורך משנה של ליאור שליין ב"גב האומה". הוא למד תואר ראשון בחוג לקולנוע באוניברסיטת תל אביב, ותוך כדי החל לעבוד כעורך סרטים בסטודיו בן-מיור & פרג', וערך את הסרט "להאיר את יוסי" (HOT8) אודות יוסי בנאי ז"ל ואת הסרט "אלבום פרטי" (רשת 13).
התגובות להקרנות בארץ גרמו למלמד להבין שהסיפור הטמון בו הוא רחב יותר מהסיפור האישי שלו, והוא סיפורו של הדור הלהט"בי הראשון שתיעד את הארון שלו. "המפגש עם הקהל הוליד את הסרט הזה, אנשים ניגשו אליי עם עוד סיפורים. הבנתי שיש פה סיפור יותר גדול ממני, על מיניות, ילדות, מציאות ומצלמה. עד היום מצאתי סיפורים דומים ושונים משלי. לא כולם רצו לעשות סרטים כשהיו ילדים, אבל אצל כולם המצלמה שימשה לא רק ככלי ביטוי אלא גם כמגן חברתי".
בימים אלו, הוא עובד על סרטו הראשון באורך מלא בשיתוף הקרן החדשה לקולנוע וטלוויזיה וסימה סרטים. "אני מחפש חומרים ומזמין א.נשים להט"בים/ות להצטרף אליי למסע חקירה אחורה, לילדות שלהם, לארון שלהם בחיפוש אחר הרמזים שהם השאירו לעצמם". בחודש ספטמבר הקרוב, "מיני די וי" יערוך את בכורתו האמריקאית בפסטיבל הסרטים באטלנטה, שנחשב לאחד מ-12 הפסטיבלים החשובים בארצות הברית.
המצלמה בעצם שימשה אותך כאמצעי לבטא את הנטייה המינית בלי להגיד אותה?
"המצלמה עזרה לי להגשים את סודותיי הכמוסים, ובעזרתה הצלחתי להתמודד עם המיניות שלי שהחלה להתעורר. לא הצלחתי לבטא את הנטייה המינית שלי, אבל היא התפרצה ממני בתהליך לא מודע. הייתי מסתגר שעות בחדר, הופעתי מולה, דמיינתי איתה. כשאני צופה בקלטות, אני רואה איך הרשיתי לעצמי לצאת מהארון מול המצלמה".
האמנת שיבוא יום ותצפה שוב בקלטות שצילמת כילד?
"לא תיארתי לעצמי שמישהו יצפה בקלטות האלה, ולכן הייתי אני עצמי ובלי מסיכות. זה לא מאוד שונה ממה שקורה היום עם סטוריז באינסטגרם, רק שלי לא היה קהל, וזה היה הרבה יותר גולמי ולא מודע לעצמו. אני עוקב היום אחרי כמה כוכבי אינסטגרם וטיקטוק, בני נוער גאים וגאות, מתפעם ושואל את עצמי כל הזמן מה היה קורה אם היה סטורי כשהייתי בן 12".
אם היה סטורי כשהיית ילד, זה היה עוזר לך להבין שאתה הומו?
"זו שאלה טובה כי בזמנו כל מה שעשיתי היה לא מודע. הפעם הראשונה שלי עם בן הייתה בכיתה ג', ותמיד ידעתי שיש בי משהו ששונה מהחברים שלי. לא מיהרתי להגדיר את עצמי והיו שנים בהתבגרות שהייתי בטוח שאצליח לחיות כל חיי בארון. כשהייתי בן 12, התקבלתי להנחות כמה שנים בערוץ ניקלודיאון. באחת התכניות ראיינתי את עברי לידר, ושאלתי אותו בלי לשים לב 'מתי ידעת שאתה הומו?'. הוא ענה לי, 'בגילך'. לקח לי הרבה שנים להבין שהוא צדק. בסוף יצאתי מהארון רק אחרי הצבא".
עד לפני שנתיים, מלמד באמת לא האמין שהקלטות שצילם בתור ילד יהפכו יום אחד לסרט. ליאב, אחד מחברי הילדות שלו חזר לארץ אחרי כמה שנים שעבד בחו"ל, והוא וחבריו רצו לערוך לכבוד חזרתו אירוע מיוחד. אביב, חבר אחר, הציע לעשות ערב נוסטלגי עם הקלטות הישנות. מלמד המיר את הקלטות המאובקות, והם סיכמו שהם יצפו בהן ביחד בדירה של ניב.
"זה התחיל נוסטלגי מאוד אבל לאט לאט התחלתי להיות מובך, בייחוד ברגעים שאני מלטף אותם, מנסה לנשק אותם וברגעים קשים יותר שאני ממש עליהם. צפיתי בכל כשאני יושב לידם על הספה. המבוכה הייתה מדבקת והתחלנו לצחוק, ובסוף השתתקנו. ככל שהייתי נבוך יותר, הבנתי שיש לי סרט". כמחווה לחבריו שתמיד תמכו בו, בסוף הסרט הוא הוסיף שקופית שאומרת "תודה מיוחדת לחברי הילדות שלי, ששמרו עליי כמו מוגלי בג'ונגל הסטרייטי".
"הם תמיד קיבלו אותי, הגנו עליי ולא ירדו עליי או הציקו לי, אפילו שהייתי שונה מהם והיו לנו תחומי עניין שונים. היום, כל פעם שאנחנו מדברים על הקלטות ועל הסרט, עולות לי דמעות. תמיד הייתי שונה מהם, ורוב תחומי העניין שלהם אז לא עניינו אותי, ובכל זאת היינו ונשארנו חברים קרובים עד היום".
הם ידעו שהם הולכים לככב בסרט הקצר?
"במשך שלושה לילות רצופים ערכתי את הקלטות לסרט קצר של עשר דקות ולא אמרתי להם כלום. רק אחרי שהסרט היה מוכן, שלחתי להם קישור בוואטסאפ. כל אחד צפה בו לבד ואיחל שהסרט יצליח. היה לי חשוב שזה יהיה סרט של כולנו ולא רק שלי. אז ביקשתי מאביב לכתוב את המוזיקה לסרט וביחד עם אור מלכה, עשה עבודה מדהימה. אני מסתכל על מה שנהיה מכל אחד מהם וגאה. הם גברים רגישים, מקבלים, אוהבים. חלקם נהיו מטפלים, חלקם קולנוענים ומוזיקאים, חלקם אנשי עסקים, אבל כולם אמיצים מאוד. הם הכוכבים האמיתיים של הסרט, ובגלל שהם כל כך בטוחים בעצמם, הם מגיעים לכל ההקרנות ומסכימים לדבר על זה עם הקהל".
הטקסט בסרט מועבר לצופה בקריינות בקולו של מלמד, שמדבר על ילדותו ועל חבריו בגוף ראשון. "כקולנוען אני חושב שווייס-אובר זה כלי בעייתי, כי הוא לפעמים דרך קלה מדי בשביל להגיד את מה שאתה רוצה. מצד שני, לא רציתי לכתוב שום דבר מראש. תוך כדי הצפייה החוזרת בכל ההקלטות, עצרתי ודיברתי למיקרופון. רציתי שיישמעו כמה נסער ודרמטי הייתי, שישמעו את ההתרגשות ואת הצרידות שלי ואני חושב שזה עבד. ההתרגשות בקול הדק שלי כילד השתלבה עם הקול העבה של שאולי המבוגר".
"אני רוצה שהסרט יגרום להם להתעורר"
מיניות אצל ילדים עדיין נחשבת לטאבו בישראל וגם מחוץ לישראל. לפני כחצי שנה, הוא הקרין את הסרט בפסטיבל בעיר זארביקן בדרום גרמניה, ומנהל אוניברסיטה בעיר ביטל את אחת ההקרנה שתוכננה לסטודנטים. "בגרמניה אנשים מפחדים מאוד להאמין שהילד שלהם להט"ב, עד שזה מתפוצץ להם בפרצוף", משתף מלמד ומבהיר כמה לא פשוט לדבר על מיניות בקרב ילדים, בפרט מיניות עם נטייה "שונה".
בישראל, הסרט זכה להצלחה גדולה בארץ, הוקרן בארבעה פסטיבלים שונים וזכה בארבעה פרסים. התגובות היו חלוקות: חלק יצאו באמצע ההקרנה בזעם, ואחרים הגיעו בשקט למלמד אחרי ההקרנה ולחשו באוזנו סיפורים דומים שהיו להם בילדות. "בסיום כל הקרנה הגיעו אליי המון אנשים, רובם להט"בים/ות אבל גם סטרייטים שסיפרו לי שגם להם יש קלטות".
מדוע אתה מתמקד דווקא במיניות אצל ילדים?
"קודם כל, בתור ילדים אנחנו לא מחפשים הגדרות, וזה אחד מהמאפיינים שאני שומר בסרט. בדיוק מהסיבה הזו, אני לא ממהר להשתמש בהגדרות כמו גיי, לסבית, סטרייט, טרנס וכדומה. גם סטרייטים חוקרים את המיניות שלהם בתור ילדים, אבל ללהט"בים/ות יש קונפליקט חזק יותר בסיטואציה והגילוי המיני הוא דרמטי ביותר. אני מקווה שמי שיצפה בסרט, יבין שנטייה מינית וזהות מגדרית על כל הספקטרום, זה דבר מולד, טבעי שלא ניתן לרכוש אותו או לחלות בו בשלב מסוים בחיים. לצערי, עדיין ב-2020 המון אנשים חושבים ככה בלב. אני רוצה שהסרט יגרום להם להתעורר, ושיבינו שאם הם מדכאים את הרצון של הילד או הילדה שלהם, זה לא אומר שהם יהיו 'כאלה'".
אז המהפכה הגאה לא הושלמה?
"כל עוד עיתונאים ועיתונאיות לא מבינים את הצורך של ילדה טרנסית לעמוד על הבמה ולבטא את עצמה, ומבקשים מההורים שלה להסתיר אותה, המהפכה עוד לא הסתיימה. אז הבנתי שאפילו הליברלים ביותר לא באמת מבינים שזהות מגדרית או נטייה מינית זה עניין מולד, שגדלים איתו ושמתפתחים לתוכו. כשראיתי את רינה (נודלמן – ת"א) על הבמה באירוע הגאווה בירושלים, ראיתי ילדה שיודעת מי היא. גם אם היא עוד בשלבי התפתחות וגם אם עוד יש לה שאלות על הזהות שלה ואולי היא עוד תעוצב בעתיד קצת אחרת – היא יודעת מי היא ואומרת שהיא כזאת. אז המהפכה בהחלט רחוקה מלהסתיים, במיוחד מחוץ לתל אביב, בפריפריה ובשטחים. אני רואה המון חוסר קבלה ואלימות גם בתוך הקהילה, שהיא בעצמה מדוכאת, שמדכאת את האחר/ת. אבל אני אופטימי".
אתה אופטימי ועדיין היית רוצה שלא יפחדו לדבר על קוויריות בקהילה?
"אני שואל את עצמי למה הקהילה, ובתוכה הרבה הומואים ולסביות, מפחדים מגוונים שונים כמו טרנסיות, ביסקסואליות וקוויריות. וגם מחוץ לקהילה, אנשים מפחדים מזה, לגלות שהעולם לא בנוי כמו שלימדו אותם. הספקטרום הזה של גבריות ונשיות נראה לי היום משהו מאוד מאוד נזיל, ויש אנשים שזה מערער את כל תפיסת החיים שלהם. השפה שלנו היא הדבר שהכי קשה מהבחינה הזאת. כל מי שרוצה לדבר בעברית חייב להגדיר את עצמו, וכדי שיצליחו לתקשר איתנו, אנחנו צריכים וצריכות להיכנס תחת הגדרה מסוימת וזו בעיה. לי יש רומן ארוך ומורכב עם הגבריות שלי ועם המקום שלי על הספקטרום הזה".
אילו חומרים אתה מחפש לסרט באורך מלא?
"אני רוצה למצוא עוד א.נשים מקשת הלהט"ב שצילמו את עצמם בילדותם, שחשפו את עצמם מול המצלמה, שביטאו את עצמם ואולי את מיניותם בעזרתה. חשוב לי לתת ייצוג לכל הקבוצות בישראל ללא הגדרות, וגם לכל המגזרים שלעתים לא זוכים לייצוג להט"בקי בקולנוע, כמו המגזר הערבי והחרדי. אני נוגע בחומרים הכי רגישים של בני אדם, ואני לא מצפה שיפתחו את הלב בפניי מיד, אבל אני מזמין את כולם לפנות אליי ולדבר על הכל בדיסקרטיות ובקצב המתאים. צריך לזכור שהחומרים האלה מתקלקלים בכל רגע שעובר".
ליצירת קשר באמצעות כתובת האימייל: shaul.minidv@gmail.com או באמצעות הפייסבוק: https://www.facebook.com/shauly