הדמעות של המורה פנינה
אסף, בת ים, סתיו 1973
עוד פעם המורה פנינה ביקשה את היומן שלי, שאני כל כך אוהב, כי הוא צהוב ומצויר עליו טווס כחול שתמיד מסתכל עלי, והזנב שלו פתוח ויש עליו כמו עיניים צבעוניות, שאני אוהב להעביר עליהן את האצבע בעיגולים. לפעמים אני חושב שהלוואי והיה לי חבר טווס כזה באמת. בפנים הדפים מחולקים לפי ימים בשורות כחולות, חוץ מיום שבת כי לא לומדים. אז היא ביקשה את היומן ולא שמעתי, כי כל השיעור ישבתי עם ידיים על האוזניים כי היה לי משעמם ובכלל לא רציתי לבוא לבית הספר. אז עידו שיושב לידי ניער לי את הכתף ומשך לי את יד ימין מאוזן ימין וצעק לי באוזן:
- היא רוצה את היומן שלך
וכל הכיתה התפוצצה מצחוק, והמורה פנינה כעסה על הצעקה שלו, ואמרה לו גם להביא לה את היומן שלו.
והיא כתבה לשנינו הערות אבל לא ידענו מה, כי אנחנו יודעים לקרוא בדפוס, וגם רק כמה מילים כמו דנה קמה. אבל המורה הסתכלה עלי מאחורי המשקפיים שהגדילו לה את העיניים נורא ואמרה לי כשנתנה לי חזרה את היומן שהיא רוצה לראות את אמא מחר. ואני צחקתי, לא בגלל מה שהיא אמרה אלא בגלל איך שהעיניים שלה נראו כמו העיניים של הינשוף בסרט המצויר שראיתי. אבל היא לא ידעה את כל זה ואמרה לי לעמוד בפינה עד סוף השעור. ואני דווקא שמחתי כי זה יותר מעניין, ולא עמדתי עם הפנים לפינה אלא לכיתה וכיסיתי את הפנים שלי בידיים ורק הוצאתי לשון בין האצבעות, ואז הסתובבתי והזזתי את הטוסיק, כאילו אני רוקד, כמו שראיתי שאחותי והחברות שלה עושות בחדר שלה כשהן שמות קסטה בטייפ שלה, של זמרת שקוראים לה טינה צ'ארלס והיא מאנגליה. וכולם צחקו מאד והמורה פנינה נהייתה אדומה כמו החגורה על החצאית החומה שלה והיא קמה ומשכה אותי ביד ולקחה אותי לחדר המזכירות ודחפה אותי לתוך כיסא ואמרה:
- תישאר כאן!
ולעליזה המזכירה שהסתכלה עלינו איך שנכנסנו לחדר, אבל לא אמרה כלום, אמרה:
- אני כבר לא יכולה יותר איתו! תתקשרי לאמא שלו שתבוא מחר על הבוקר!
ועליזה אמרה בשקט:
- טוב
וחיכתה שהיא תצא מהחדר וניגשה אלי וחייכה, ולא כעסה כמו פנינה, וליטפה לי את התלתלים ונתנה לי טופי ואמרה לי:
- איזה ילד יפה אתה!
והתקשרה לאמא, וקודם כל אמרה לה שהכל בסדר, שלא תדאג ושהמורה פנינה רוצה לראות אותה מחר בבוקר. ושמעתי "עוד פעם הפילה" ולא ידעתי מה היא הפילה ואת השאר לא שמעתי כי היא הסתובבה עם הגב אלי ודיברה ממש בשקט, וגם כי מצאתי על השולחן שלה חוברת צבעונית עם כל מיני מילים שלא יכולתי לקרוא, והיו בה תמונות של תאומים בנים, וחשבתי שחבל שאין לי אח תאום וניסיתי לבחור כמו מי הייתי רוצה שנהיה אבל כולם היו יפים והיה לי קשה להחליט וגם הסוכריית טופי נדבקה לי לשן מאחורה וניסיתי להוציא אותה משם עם האצבע ועליזה אמרה לאמא:
- שלום, שלום
והסתובבה אלי, וראתה אותי עם היד בפה ואמרה לי: בוא נלך לשטוף ידיים. וכשהיינו בשירותים של הבנות היה צלצול. אז כשיצאנו עזבתי לה את היד ורצתי לכיתה למצוא את עידו. והוא באמת היה שם בכיתה מצייר רובוטים על הלוח, כי הוא הכי אוהב רובוטים אבל אני דינוזאורים, וכשנכנסתי אמר לי:
- חיכיתי לך, רוצה לחצר?
ואני אמרתי שכן ויצאנו לחצר, לפינה כזאת שאנחנו תמיד הולכים אליה מאחורי עץ ברוש. והתחבקנו וניסינו להפיל אחד את השני עד שנפלנו שנינו וצחקנו נורא. וחשבתי בראש איזה חבר טוב עידו. ואז ראינו על הדשא את האצטרובלים העגולים שנפלו מהעץ, והחלטנו לאסוף אותם ולעשות לעצמנו מסגרת על הדשא. אז התחלנו לשים אותם על הדשא מאותו מקום וכל אחד המשיך לצד אחר עד שנפגשנו בסוף המסגרת, והראשים שלנו התנגשו, וצחקנו. ואז קמנו והסתכלנו מסביב וממש אהבנו את השטח שלנו. ואמרתי לעידו:
- זה רק שלנו ואף אחד לא יכנס!
ועידו אמר לי:
- טוב חביבי
וצחקנו כי ככה סבתא שלו אומרת לו. וכשהיה צלצול עידו נתן לי יד וככה הלכנו לכיתה והיו ילדים שצעקו לנו:
ב-אאן וב-אאת...בן ובת…
ואנחנו עשינו להם פרצופים, כאילו לא אכפת אבל בפנים הרגשתי עצוב פתאום, ועזבתי לעידו את היד, לאט, שלא ירגיש, ונכנסנו לכיתה וישבנו במקום שלנו.
בבוקר אמא שלי באה איתי לבית הספר אבל בסוף לפנינה לא היה זמן ואמא אמרה לה:
- היום אני עובדת ערב, תוכלי לבוא אלינו הביתה אחרי הלימודים?
ופנינה אמרה לה שכן, בערך באחת ורבע. אני לא ממש שמחתי כי לא שמעתי אף פעם על מורה שבאה לבתים של תלמידים שלה, וקצת ירד לי החיוך. וכשעידו שאל מה קרה אמרתי לו שפנינה צריכה לבוא אלינו הביתה. והוא אמר אל תדאג היא בטח לא תבוא להרבה זמן, אבל היום אל תשים ידיים על האוזניים בשיעור. וחשבתי שהוא חכם וצודק וישבתי יפה בשיעור ואפילו הצבעתי פעם אחת.
בבית, לפני שפנינה הגיעה, אמא שאלה אותי למה אני סותם את האוזניים בשיעור. ואמרתי לה שמשעמם לי, ושפנינה אומרת כל דבר כמה פעמים ואמא הסבירה לי שיש עוד ילדים בכיתה שאולי יותר קשה להם להבין ושפנינה נעלבת כשיושבים לה בכיתה ככה ולא רוצים לשמוע מה היא אומרת, ושזה כבר לא גן אלא בית ספר ואני צריך להתנהג כבוגר. ואז היא לא הספיקה יותר כי פנינה צלצלה בפעמון של הדלת, וכשאמא הלכה לפתוח אני ברחתי לחדר שלי, כי גם רציתי לשחק עם הדינוזאורים שלי וגם לא רציתי שיגידו לי עוד פעם את המילה בוגר. שמעתי את אמא מכינה קפה במטבח ושמעתי שהן מדברות אבל לא יכולתי ממש לשמוע מה. ואז הן עברו לסלון וישבו, ואז אמא חזרה למטבח ופתחה את המקרר אז ידעתי שהיא חותכת את העוגת שוקולד עם הקרם והדובדבנים שקוראים לה היער השחור, שהיא קנתה לכבוד פנינה ולא הרשתה לי לטעום ממנה. אז יצאתי לסלון כאילו בלי קשר ומיד אמא ופנינה השתתקו והרימו את הראש מהצלחות שלהן וחייכו אלי, כאילו אני לא יודע שעד עכשיו דיברו רק עלי.
- חמודי רוצה עוגה?
- טוב
אמא אמרה שהיא הבטיחה לפנינה שאתנהג יפה בשיעורים ואמרה:
- בסדר מותק? אנחנו מבטיחים?
ואני אמרתי בפה מלא עוגה
- כן
ואז פתאום פנינה שמה את הצלחת שלה על השולחן ושילבה ידיים על הברכיים שלה והתקפלה ככה והתחילה לבכות. הביס נעצר לי בפה. הסתכלתי על אמא וראיתי שהעיניים שלה גדולות ופתוחות מאד, והיא הניחה את הצלחת על השולחן וקמה אל פנינה, ושמה ידיים על הכתפיים שלה ושאלה:
- מ..ה... מה קרה פנינה?
וסימנה לי עם הראש שלה לצאת מהסלון, ואני רצתי לחדר אבל עם העוגה. וחשבתי שיהיה לי מה לספר לעידו, כי לא חשבתי שמורות בוכות. ורציתי לשאול את עידו אם הוא חושב שזה בגללי ובגלל שסתמתי את האוזניים ועשיתי פרצופים בכיתה. אבל ידעתי שזה יהיה רק מחר. ראיתי מהפתח של החדר שהידיים של אמא נשארו על הכתפיים של פנינה והיא לוקחת אותה לאמבטיה ואומרת לה:
- בואי, תשטפי את הפנים
ופנינה עונה בקול ממש חלש:
- זה בסדר, אני מצטערת.
ופתאום היא בוכה עוד פעם ואומרת לאמא שאם פעם היא תצליח להיכנס להריון ויהיה לה ילד, היא רוצה אותו בדיוק כמו הילד שלה, כל כך חכם וכל כך יפה, והמחשבות התבלבלו לי, כי חשבתי שהיא כועסת עלי, אז למה היא רוצה ילד כמוני?
ואז אמא שלי מובילה אותה לחדר שלי, ואני יושב על השטיח ומרגיש שהגוף שלי מכווץ ולא יכול לזוז ואמא אומרת לפנינה:
- תראי איזה חדר יפה ומסודר
ובאמת פנינה מסתכלת מסביב ורואה את המיטה, ועוברת עם העיניים שלה, ורואה את המובייל גלקסיה שלי ואת מנורת הלילה על השידה הקטנה ליד המיטה, ואת שולחן הכתיבה החדש וזה נראה לי שהיא מסתכלת כל כך לאט. ואז העיניים שלה נעצרות ליד המראה עם המסגרת הכחולה והיא אומרת:
- איזה נעליים יפות, שלך?
ואמא עונה בחיוך:
- כן, הוא ואחותו מאד אוהבים להתחפש - לובשים שמלות שלי, כובעים, נעלי עקב…
- אז אצלו כן כל יום פורים
ושתיהן צוחקות.
ואני חושב לעצמי שמה היא מגלה לה את הדברים האלה שלא קשורים לבית ספר, ושזה משהו שרק אני ואחותי יודעים, אפילו לא עידו החבר הכי טוב שלי, וכועס על עצמי ששכחתי להחזיר את הנעליים היפות של אמא לחדר שלה, שהיא נועלת רק כשהיא הולכת עם אבא לחתונה או להצגה, כי הן תוצרת חוץ. אבל אני גם חושב שעדיף שפנינה צוחקת ולא בוכה. והן מסתובבות ויוצאות מהחדר ואני יוצא אחריהן לסלון. פנינה לוקחת את התיק שלה ואמא מלווה אותה לדלת, ואחרי שהדלת נסגרת היא מסתובבת אלי, מתכופפת עד שהעיניים שלה בגובה של העיניים שלי ואומרת לי שפנינה אמרה שאני ילד חכם, אבל חייב להקשיב בשיעורים ולא לעשות פרצופים ולא לסתום אוזניים. ואני רואה שהיא מחייכת, אז אני יודע שזה לא כל כך גרוע, ואני שואל:
- למה היא בכתה?
- זה עניין של גדולים
אז אני הולך לסלון ומדליק טלוויזיה אבל אפילו שיש תכנית שאני אוהב אני חושב על הדמעות של פנינה.