תעשיית הקולנוע של 2016, כמיטב המסורת (החדשה למדי, מפתיע להיזכר) של הפוליטיקלי קורקט, לא מפספסת הזדמנויות להראות כמה מכילה ומקבלת היא. כבר לא נדיר לראות דמויות שחורות, אסיאתיות או ספרדיות מאיישות תפקידים ראשיים ומשניים כאחד, וסרט שמכיל כולו אנשים לבנים יגרום לרוב הצופים מן השורה להרגיש אי-נוחות מסוימת, גם אם הם לא יוכלו לשים עליה את האצבע.

>> לוויה במקום חתונה: בני הזוג נרצחו יחד בטבח באורלנדו
>> "אלו האחראים לפשע השנאה הבא בישראל"

ובכל זאת, אם בוחנים את הייצוג ההומוסקסואלי בסרטים של השנים האחרונות, נוכחים שהוא עדיין מצומק עד לא קיים – או סטריאוטיפי ומעליב. מילא שהשמועות על נסיכת הדיסני הלסבית הראשונה נתפסות כשערורייתיות בקנה מידה היסטורי, אבל איך זה שכל כך הרבה סרטים עדיין מציגים הומואים בצורה שטחית ונלעגת? המטרה היא אחת בלבד: לצחוק על חשבוננו.

סקירה מלאה של ההשפעות ההומופוביות בקולנוע המודרני תיקח לנו ימים על גבי ימים, אז נאלצנו להסתפק בכמה דוגמאות בולטות מהארץ ומחו"ל של סרטים שאמנם הכילו הומואים – אבל רק העליבו אותנו.

שוטטות (1980)

"קרוזינג", בכיכובו של אל פצ'ינו, הוא סוג של כתם אפל בפילמוגרפיה של וויליאם פרידקין ("מגרש השדים"). עוד לפני שיצא לאקרנים ב-1980 הוא זכה לשם של סרט הומופובי ומכוער; הפגנות שנערכו נגדו בצמוד לסט הפריעו לצילומים במידה כזו שחלקים נרחבים מהסרט מדובבים, כי הקלטות הסאונד מהסט היו מוכתמות בקריאות המפגינים.

זהו מותחן על חוקר משטרה שנשלח לחקור סדרת רציחות מסתורית המתרחשת בסצנת העור של ניו-יורק – על ידי התחזות להומוסקסואל והיטמעות בסצנה הזו. אין צורך לציין שהיא מוצגת כעולם חייזרי, אפל, קר ומכוער, וכמעט נרמז שהיא משהו שאתה עלול לתפוס, כמו מחלה – מה שאכן קורה לבלש בסוף הסרט. מעורבות בסצנה הזו עלולה למשוך אותה למערבולת של אלימות, התמכרות לסקס וכנראה גם רצח. כמו כן, גם הסרט הזה ציית לכלל די פופולרי בהוליווד של זמנו, בו הנבל היה הומוסקסואל.

מעניין לציין שכאנטיתזה לסטריאוטיפ ההומו הנשי, ההומואים של "שוטטות" הם גבריים מאוד – וכשמדובר בכולם עד האחרון, עדיין מתקבל פה מסר סטריאוטיפי ומטעה. בכל מקרה, הסרט ממש לא בא לפרגן להם – ההומואים מוצגים בו כאנשים ללא חברים או קשרים רגשיים, שמתבססים רק על סקס, שמוצג כקצת חולני. כמו ערפדים, אין להם קיום באור יום; יצורים כמוהם חיים רק בלילה, ומעורבים בדברים כה מלוכלכים, שהשוטר אפילו לא מעז לספר לחברתו על משימתו הנוכחית, רק אומר שהיא "מערערת אותו".

נראה אותך אסיר (2015)

הקומדיה הדלוחה הזו היא טחינה בת שעה וחצי של בדיחה אחת: סקס הומוסקסואלי בכלא. וויל פארל הוא מיליונר שהורשע בהונאה ונידון למאסר; קווין הארט אמור להכין אותו לחיים בכלא. בכך, אגב, הכוונה היא אך ורק ל"איך לא להיאנס במקלחת", כי זו הרי ההכנה היחידה שצריך לעבור מישהו שנכנס לכלא. קחו את בדיחת "אל תפיל את הסבון", תכפילו אותה באינסוף – וקיבלתם את אחד הסרטים הפחות מצחיקים והיותר מרגיזים של השנים האחרונות.

הסרט הזה רווי בגיי-פאניק – הפאניקה שהאולפנים האמריקאים חושבים שכל סטרייט מרגיש כשנמצא גיי בסביבה. בדיחה או שתיים על הקלף הזה אולי היו עובדות, אבל הסרט לא משחרר ממנו; הוא אפילו לא טורח להכניס דמות הומוסקסואלית שפויה לעלילה כדי לכסת"ח את עצמו, מלבד דמות משנה אחת שולית לחלוטין שאינה אפילו דמות. אנחנו לא אומרים שהמחשבה על סקס הומוסקסואלי אמורה לקרוץ איכשהו לגברים סטרייטים, אבל היא לא אמורה להיות הדבר הכי מפחיד בעולם כולו בשבילם. שלא לדבר על כך שהדרך לא להידרדר לסקס הומוסקסואלי היא להיות קשוח וגברי.

הסצנה המעצבנת ביותר בסרט היא הסצנה בה הארט מחליט ללמד את פארל איך למצוץ לגבר, כדי להכין אותו לגרוע מכול. איך הוא ימצא גבר למצוץ לו? שפשוט ייגש להומו זר לחלוטין ויגיד לו שהוא רוצה למצוץ לו, כי "זה מה שהם עושים". זה אכן מה שקורה, וסצנת המציצה (הגרפית להפתיע, יש לומר) היא אחד הדברים המגעילים ביותר שראינו בקומדיות אי פעם – וזה כשאתם עוד נמשכים לגברים.

מגודלים 2 (2013)

כל הסרטים של אדם סנדלר הם פסטיבל של גזענות, בורות והומופוביה – חלק מרכזי מההומור שלו הוא לעשות צחוק מאלו ששונים ממך, הגבר האמריקאי הלבן הנורמטיבי – כך שהיה לנו קצת קשה לבחור מתוכם אחד.

מה שקרץ לנו ב"מגודלים 2" היה הנונשלנטיות בה שובצו בסרט הנגיעות ההומופוביות. למשל, סצנת שטיפת הרכב, בה כל הצוותים הנשיים תפוסים אז חבורה של גברים בבגדי מעודדות מטרידה את קווין ג'יימס מינית; הסצנה עם נהג האוטובוס שאשתו מתגרשת ממנו כי מצאה אותו "אוכל בננה. עם התחת"; הסצנה עם מאמן הכושר החתיך שמודיע למתאמנות שהוא הומו וזוכה למטח קריאות בוז; שנמשיך? אולי היינו סולחים על כך אם הבדיחות האלה היו באמת מצחיקות – אבל הן לא. הן פשוט לא.

אני מכריז עליכם צ'אק ולארי (2007)

מדהים איך אדם סנדלר יכול להפוך כל קומדיה ל"קומדיה של אדם סנדלר", על הרע והרע המשתמע מכך, אפילו אם הוא לא חתום בה לא על התסריט ולא על הבימוי. סנדלר משחק כאן, כמו חברו קווין ג'יימס, כבאי סטרייט לחלוטין, שמסכים להיכנס ל"איחוד אזרחי" עם קולגה שהציל את חייו כדי שכספי ביטוח החיים של הקולגה יוכלו להיות מועברים לילדיו. ג'יימס נכנס לתפקיד בקלות; סנדלר רודף השמלות קצת מתקשה, אבל השניים חייבים להעמיד פנים של זוג גאה ומאושר כדי שהתרמית תעבוד.

כביכול, מדובר בסרט אנטי-הומופובי, שבו גם הדמות הנבערת של סנדלר – שמעיף לחברו כאפה מרוב גועל כשהכומר מכריז "אתה רשאי לנשק את החתן" – צועקת בסוף על הומופובים. ועדיין, מדהים כמה הוא הומופובי בעצמו: החל מהנצחת סטריאוטיפים שטחיים ומעליבים על הומואים, ועד דוגמאות קטנות, כמו בנו של ג'יימס, שמוכשר במשחק ובריקוד ורוצה להתקבל למחזמר – ולכן הוא חייב להיות הומו בעל שפת גוף נשית. כי איזה סטרייט אוהב מיוזיקלס? ובכלל, למה גם בסוף הסרט השניים נראים די בלחץ כשיש הומו אמיתי בסביבה? המסר שעולה מהסרט הוא "הומואים הם חבר'ה די דפוקים, אבל בואו ניתן להם את הזכות להתחתן בכל מקרה", וזה לא מסר נאור כמו שהוא חושב שהוא.

שכנים 2 (2016)

על פניו, "שכנים 2" הוא ההפך מהומופובי. במסגרת הקו הרחב יותר של ייצוג למיעוטים, דמותו של דייב פרנקו, חברו לאחווה (לשעבר) של זאק אפרון, הפכה להומוסקסואלית. הוא יצא מהארון בפני חבריו לאחווה והתקבל בחיבוק גדול; בתחילת הסרט הוא אפילו עומד להתחתן עם בחיר לבו, ופרצוף אחד לא מתעקם למשמע ההכרזה.

אז מה כן הפריע לנו בסרט? הפחד שהוא מפגין כלפי ההומואים. הקטע של סדרת הסרטים הקומית הזו – ובכלל, של הקומדיות האמריקאיות בתקופה האחרונה – הוא שאין לה קווים אדומים, ושהיא צוחקת על הכול וכולם. אבל כשמגיעים לגייז היא שולפת את הכפפות וחלוק המנתחים ומתעסקת בנושא במלקחיים בעדינות שיא. לנו עברו בראש מיליון פאנצ'ים שיכלו להשתלב בסצנות עם דמותו של פרנקו, אבל אפילו בדיחה אחת בנושא לא מושמעת, גם כשזה ממש מתבקש. כמו כדי לומר: הנה, אנחנו אוהבים הומואים! שמנו הומואים בסרט שלנו וכולם מקבלים אותם ומתייחסים אליהם ממש יפה! אנחנו בסדר אנחנו! ובכן, אתם לא לגמרי בסדר – באופן אירוני, עדיין יצא שגידרתם את ההומואים.

שושנה חלוץ מרכזי (2014)

הסרט הזה נשען על רעיון כל כך נפיץ שהוא פשוט היה מוכרח להיות או הומופובי בטירוף או אנטי-הומופובי בטירוף – וכאן, למרבה הצער, האופציה הראשונה היא הנכונה. לא שלא היה לו פוטנציאל ליפול על השנייה – העלילה מספרת על כדורגלן שמסתבך עם מאפיונר, אשר מחליט להענישו על ידי הכרחתו לצאת מהארון בפומבי. אבל במקום זאת, הסרט מעדיף לחגוג על שלל סטריאוטיפים הומוסקסואליים, לטובת בדיחות מצחיקות יותר ו(בעיקר) פחות.

לא שהוא לא הכניס כמה דמויות שפויות של הומואים לעלילה, לשם הייצוג ההוגן. אבל גם הדמויות השפויות הופכות לפריקיות כשמגיע מצעד הגאווה (אליו, אגב, הגיעו בסרט כארבעים ניצבים בקושי). ההומואים עדיין מוצגים כאנשים שכל עניינם הוא לפתות מינית את הסובבים אותם מגיל צעיר מאוד. אינספור דמויות משנה מפריחות לאוויר בדיחות או הערות פוגעניות כלפי הומואים, שלא כולן זוכות לגינוי. רק לסבית אחת מאותרת בים ההומואים – לא לסבית, אלא מישהי ש"מסרבת להיכנס להגדרות שלכם" – והיא גברית, עצבנית ומעולה בכדורגל. ובסופו של דבר, המסר של הסרט הוא שזה לגמרי בסדר להיות הומו – רק אם בסוף הודעת שאתה לא הומו יותר.

היו דרכים לצאת מהפינה ההומופובית הזו, שמהווה בעצם את כל התסריט, בשלום – אבל הייתה גם דרך אחת להפוך את כל הסרט על ראשו ולהפוך אותו למבריק: להפוך את דמותו של הכדורגלן להומו מודחק. במקום זאת, הוא בוחר ללכת במסלול הזול ביותר האפשרי, ולהעליב על הדרך את ההומואים ובערך כל מגזר אחר בישראל. 

סרטי בורקס

הומוסקסואליות לא הייתה התכונה הראשונה שקולנועני הבורקס של ישראל שייכו לגיבורים הצברים שלהם, שאופיינו כגבריים, קשוחים ומאצ'ואים. ועדיין, זה לא שהיא לא הופיעה כלל בסרטי הבורקס – היא פשוט הופיעה כבדיחה.

ההומואים של הסרטים האלה היו תמיד מוקצנים עד גיחוך, וכל הבדיחות שהיו קשורות בהם לא נחלקו איתן, אלא נאמרו על חשבונן. קחו למשל את פאפי, הספר ההומו שזאב רווח שיחק ב"פעמיים בוסקילה" – דמות אולטרה-נשית ומוקצנת שאורזת את כל הסטריאוטיפים של ההומו הנשי להופעה מרוכזת אחת.

>> מכתב איום לח"כים אחרי הטבח: "בקרוב אצלכם"
>> בובי בראון חושף: "וויטני יוסטון הייתה ביסקסואלית"