"אנחנו ביחד כבר 45 שנה, ועד היום אני לא מסוגל להגיד לגבר 'אני אוהב אותך'"

"הדווקאים", סרטה החדש של הבמאית הדס איילון, חושף לראשונה את סיפורם של הומואים בישראל מימי קום המדינה ועד להפגנה ההומוסקסואלית הראשונה בארץ בשנת 1979. שבעת המרואיינים בסרט חושפים לראשונה את התחושות הקשות שליוו אותם באותם ימים עם גילויים שהם "לא נורמליים", ואת התמודדותם עם ההסתה החריפה של הממסד, החברה והתקשורת נגדם.

"מקום המדינה עד שנות ה-70 המילה הומו כמעט לא הוזכרה בפומבי, והומואים באותה התקופה קיימו יחסי מין עם גברים לפני שהם ידעו לקרוא לזה בשם", איילון מספרת, "אחד המרואיינים סיפר לי שהוא היה עושה סקס עם גברים ברמת גן מגיל 16, ורק אחרי שלוש שנים הוא הלך להצגה שעסקה בהומוסקסואליות, ואז הבין שיש לזה שם. ההומואים באותם שנים בכלל לא חשבו על אהבה ורומנטיקה, לא היו זוגות ולא היה מודל לחיקוי. הרבה מהם התחתנו עם נשים, כי אז כמו היום, היה נהוג להתחתן".

"כשגיליתי את התשוקה לבני מיני בתוכי, הלכתי עם מבט מושפל באדמה במשך שנה שלמה, כדי לא להסגיר את עצמי ולא להסתכל על גברים שרציתי. הייתי רואה רק את הרצפה, את האספלט", נזכר הסופר והמשורר יותם ראובני, 69, "כשהייתי צעיר התחלתי לחפש מידע וקראתי ספרי פסיכולוגיה שכתבו על הומוסקסואליות כמחלת נפש, כפשע ושמי שהוא כזה הוא בעל מום. התחושות האלה נדבקו אליי והאמנתי שזה באמת דבר נורא ואיום. לא היה לי בן אדם אחד בכל העולם שיכולתי לשאול משהו בעניין הזה".

הדס איילון, 41, בוגרת תואר ראשון ושני בחוג לקולנוע באוניברסיטת תל אביב, ערכה סרטים דוקומנטריים רבים. סרט הגמר שלה בתואר השני "פריז על המים", הוא הסרט הישראלי הראשון שזכה בפרס האוסקר לסרטי סטודנטים. איילון, במקור מנווה מונסון, מתגוררת עם בנה בן החמש בתל אביב.

מאיפה הגיע הרעיון לביים סרט דווקא על הומואים בקום המדינה?
"לפני 15 שנים הייתה לי חרדה שכלסבית תל אביבית, לא אמצא אהבה. למרות שהיו פורומים באינטרנט וגם ברים כמו המינרווה, היה לי קשה למצוא אפילו רומן קצר. התחלתי לתהות מה הומואים ולסביות שחיו לפניי עשו כדי למצוא זוגיות. חיפשתי על זה מידע באינטרנט ולא מצאתי שום דבר. בתואר השני נשלחתי לעשות תחקיר לסרט הגמר והמחשבות האלו חזרו אליי. אז החלטתי לחקור את ההיסטוריה של הומואים ולסביות בישראל כדי לספר סיפור היסטורי שטרם סופר. בסרט אני מציגה תקופה שהייתה פה ולא תועדה, שבה הומוסקסואלים קיבלו יחס מזעזע ונחשבו יותר גרועים מרוצחים, כמו שמספר יותם ראובני".

כיצד הצלחת למצוא את המרואיינים?
"הדבר הראשון שעשיתי היה להיפגש עם הסוציולוג יובל יונאי, שעזר לי בתחקיר ראשוני. קראתי גם בבית אריאלה על עיתונות שהתפרסמה באותה התקופה. במקרה נתקלתי בשם של דן לחמן ז"ל, שפתח בפניי את הדלת. הוא זרק לי שם של הומו שהכיר, וכל אדם אחר שנפגשתי איתו הביא לי שם נוסף. מתוך שלושה שמות שקיבלתי, רק אחד הסכים לשתף פעולה. זה היה תהליך קשה וסיזיפי מאוד והייתי לבד. היה לי חשוב שכל המרואיינים יצטלמו בפנים גלויות, כדי לא להעביר מסר שזו בושה להיות הומו. לצערי, הומואים בני 80 הסכימו להצטלם רק בעילום שם אז הראיונות שלהם לא מופיעים בסרט, אבל הם תרמו לי לתחקיר ההיסטורי. בסך הכל ראיינתי יותר מ-60 הומואים במשך חמש שנים".

"אם היו מגלים שהלכתי עם גבר, היו נגמרים לי החיים"

בעידן של טרום האינטרנט והגריינדר, כשהתקשורת לא כתבה או סיקרה את "המחלה", הומואים הרגישו בודדים מאוד והיו בטוחים שהם ההומואים היחידים בעולם. בתהליך איטי, הומואים שרצו להכיר הומואים אחרים אם כדי להרגיש שהם לא לבד, ואם כדי למצוא סיפוק מיני, התחילו להיפגש במקומות שונים ברחבי תל אביב. מקום המפגש הנפוץ ביותר היה "גן לונדון" שבסמוך לרחובות בוגרשוב-הירקון. גן החשמל, שבו היו נערי ליווי ממין זכר, שימש כמקום מפגש נוסף, והתופעה התרחבה מעט אל מחוץ לתל אביב: לרמת גן, לחיפה ולירושלים.

"ראיתי גברים מסתובבים והולכים בלי שום דבר מיני, אבל הבנתי מיד שזה משהו כזה. היה ברור שכל אחד מחפש אנונימיות מוחלטת", משחזר גיורא קפלן, בן 71, את הפעם הראשונה שהוא הגיע לגן לונדון, "גם אם מישהו זרק איזה שם של בן אדם, 99% שזה היה שם דמיוני. בתהליך איטי הורדתי את רמות הפחד כי הייתה לי משיכה. כשמישהו שנראה לי נחמד דפק לי בחלון של המכונית, פתחתי לו את החלון, אבל רק 10 סנטימטר, והחלפנו כמה מילים. למרות המשיכה, הפחד היה טוטאלי. אם היו מגלים שהלכתי עם גבר, היו נגמרים לי החיים".

התושבים שגרו בסמוך לגן לונדון גירשו אותם והם עברו לגן העצמאות, ששימש בעיקר כמקום מפגש חברתי ולא מיני כמו ששימש בהמשך. "כששמענו על גן העצמאות בתל אביב, נסענו רק כדי לדבר עם אחד אחר שהוא גם הומו כמונו. המפגש היה חברתי מאוד. ישבנו על המדשאה ופטפטנו. פתאום היו יחסים חברתיים וזה היה נפלא. שם התחילה להיווצר קהילה. זה היה מקום עם הרבה אנשים, לא כמה צלליות בודדות. האנונימיות נעלמה ואנשים סיפרו אחד על השני. ללכת לשם היה כמו ללכת למועדון".

למרות זאת, הומואים פקדו את הגן רק בשעות החשיכה, מכיוון שזה היה מסוכן ולא חוקי להיתפס בגן. יותם ראובני מספר ש"המשטרה לא אהבה את ההומואים. מחוז תל אביב היה שולח ניידות להטריד את האנשים שם, לבקש תעודות זהות ולרשום פרטים. הומו שחי בסתר וסוף סוף בפעם הראשונה הגיע לגן העצמאות, ובדיוק אז תופסים אותו ומבקשים תעודת זהות, זו טראומה לכל החיים".

"יצרנו עולם משלנו"

בתחילת שנות ה-60 פורסמה כתבה בעיתון "דבר", ובה נכתב: "הומוסקסואליות – עבירה, חטא או מחלה. עד לפני שנים רבות לא היה נגע זה נפוץ אצל היהודים לגמרי. רוב המקרים היו אצל נשים ונערים פחות שכל, בני שיכורים, משפחות נגועות עגבת וכדומה - דגנרטים רוחניים ונפשיים כמעט במלוא מובן המילה". בסוף שנות השבעים הערוץ הראשון פרסם כתבה שעסקה בתופעה בתוכנית בשם "השעה השלישית". "בכתבה ראיינו גם הומואים, שחלקם התראיינו במסכות, וגם אזרחים שונים שנשאלו מה דעתם לגבי הומוסקסואלים", מספרת איילון. הכתבה מתארת את ה'מחתרת ההומו-סקסואלית' ואת מילות הקוד שהיו ידועות בין הומוסקסואלים, דוגמת "מסתובב" – אחד שהיה "נוטל את החלק הפסיבי במגע", "שטריך" שפירושו מקום המפגש הקבוע בכל עיר, ו"כזה" שעדיין נאמר אפילו היום.

חרף התנהלות הממסד, המשטרה, התקשורת ויחס החברה כלפי הומואים, היחס לקהילה הגאה במערב אירופה ובארצות הברית באותם עשורים היה מקבל הרבה יותר. באמצע שנות ה-70 גיורא קפלן ורפי דיגיי טסו ל"עיר שכולה הייתה הומואים". "הייתה שם סאונה עם מאות הומואים שעשו אורגיות וכל דבר... שאלנו את המקומיים אם באמסטרדם יש גם סטרייטים. שם גילינו בפעם הראשונה שיש אפשרות לחיות אחרת, וחזרנו לארץ עם תקווה שלאט לאט המצב ישתפר".

מה דעתך על המצב הפוליטי-חברתי בימינו ביחס לקהילה הגאה?
"המצב אכן השתפר ואני שמחה מאוד על השינוי החיובי. למרות זאת, האקסית שלי ואני במאבק משפטי מתמשך מול משרד הרווחה כדי שאהיה רשומה בתעודת הלידה של הילד שלי. זה יהווה תקדים כי עד עכשיו משרד הרווחה לא רשם הורים שאינם ההורים הביולוגיים בתעודת הלידה. כלסבית תל אביבית אני לא חווה שום קושי אבל אני חושבת שמחוץ לתל אביב, בעולם שמרני או חרדי, המצב יותר מורכב, וגם בימינו יש המון ישראלים שחיים בארון. אני ללא ספק מפחדת משינוי לרעה, ההומופוביה יכולה להתגבר בכל רגע ואנחנו צריכים להיות עם היד על הדופק. הפתרון הוא מודעות. ככל שתהיה יותר מודעות אז יתייחסו למיעוטים ולקהילה הגאה בצורה יותר שיווניות, לפחות הליברלים בינינו. זה בדיוק מה שהיה חסר בשנים ההן, ודוד גולנד שמתראיין בסרט הוא הדוגמה הטובה ביותר. הוא רק רצה לשרת את המדינה, ולמרות שהיה קצין, העיפו אותו מצה"ל. הוא היגר לקנדה, מדינה שהייתה בה מודעות לקהילה הגאה, ומאז הוא חי שם ועובד כמהנדס גרעין".

בסיום הסרט, גיורא ובן זוגו רפי, 69, מביטים על מצעד הגאווה בשנה שעברה שכמדי שנה חלף מתחת לביתם ברחוב בוגרשוב. "אנחנו ביחד כבר 45 שנה, ועד היום אני לא מסוגל להגיד לגבר 'אני אוהב אותך'", מעיד רפי, "ללא ספק היו קשיים גדולים להיות הומו. אבל עם כל זה, היה משהו שהלך לאיבוד. יחד עם כל הקושי הזה להיות בארון, היה גם את זה שהיית שונה. אנחנו לא הלכנו לפי התבניות של החברה הסטרייטית, אלא התחלנו משהו מאפס. יצרנו עולם משלנו. ועדיין, ברגע שאתה כבר עברת טאבו בחברה, אז קל לך להיות מרדן יותר בכל מיני דברים אחרים, כמו מה זו זוגיות, ולמה היא חייבת להיות מונוגמית".

>> 6 זוגות גאים מפורסמים שהכירו דרך הרשת

>> 35 דברים שכל גיי חייב לנסות פעם אחת (לפחות!)

>> שוקל לפתוח את הזוגיות? כדאי שתקרא את זה קודם

הסרט הדוקומנטרי שיצרה איילון מוכיח עד כמה מורכב היה המאבק להשגת שוויון, ועד כמה שבריריים הזכויות והתקדימים המשפטיים שהשיגה הקהילה הגאה, בייחוד לאור מיעוטים קיצוניים בישראל שמנסים לפגוע בה. יותר מארבעים שנה מאז המשטרה עצרה הומואים בגן העצמאות, ויותר משלושים שנה מביטול החוק שהגדיר יחסי מין כעבירה פלילית, המאבק בדרך לשוויון מלא עדיין רחוק מלהסתיים, ולעתים נדמה כי האור בקצה המנהרה הולך ומצטמצם.

"הדווקאים" יוקרן בפסטיבל דוקאביב ב-23.5 בשעה 21:30 ו-31.5 בשעה 14:00 בסינמטק תל אביב, וגם בפסטיבל הקולנוע הגאה במהלך אירועי הגאווה בתל אביב ובערוץ כאן 11.

• להט"ב