זה עלול לקרות גם לכם, כאשר תצפו בקליפ החדש של אדם קלדרון לשיר המקורי "בנים" - העין שלכם תתפס למספר הגדול של התלבושות שהוא מחליף במהלך הקליפ, למשחק המגדרי-מיני שיש בו, ותפספסו את המילים הנוקבות שמטרתן להעביר מסר.
"בשבוע בו יצא השיר, קרה מקרה חמור של התעללות בקיבוץ בארי ממנו אני מגיע, של ילדים מכיתה ז' בילד בכיתה ב'", מספר קלדרון. "אני מכיר את הילד ואת ההורים שלו, והבנתי שההורים של הילדים המתעללים מסרבים להכיר במקרה הזה וטוענים שזה היה מעשה קונדס. כשלא נותנים לילד לצעוק הצילו ומורחים את כולו בקטשופ - וההורים קוראים לזה מעשה קונדס - זו בדיוק הסיבה מדוע שיר הזה יצא. הוא מדבר בדיוק על הדברים האלה. הסיטואציה הזו קרתה לי בקיבוץ לאורך כל הילדות שלי. אם ההורים לא ייקחו אחריות יגדל עוד דור של ילדים אלימים שמקבלים לגיטימציה".
קלדרון, 33, גר בתל אביב עם בן זוגו רועי אפרת, ומעיד על עצמו שמאז שהיה ילד הוא היה שונה. "בגיל שמונה הבנתי שאני שונה ושאם אני רוצה שיעזבו אותי בשקט, כדאי מאוד שאמצא ענף ספורט ואהיה בו טוב. זה נראה לי כמו כרטיס היציאה שלי מהעולם בו נולדתי, מזה שאני שונה ולא מצליח למצוא פינה משל עצמי או מישהו שיבין אותי. התחלתי לשחות ונהייתי מאוד טוב בזה, ובאמת עזבו אותי". כאשר קלדרון אומר שהוא היה מאוד טוב, הוא לא מגזים: הוא שחה עד גיל 21 בנבחרת ישראל, מתוכן שש שנים בתור אלוף ישראל בשחיית פרפר. "אני זוכר שעברתי על מקצועות ספורט, ובחרתי בשחייה בגלל האסתטיקה שלה".
וזו גם דרך טובה להיות ליד חתיכים כל הזמן.
"זה מצחיק, רק 12 שנים אחרי זה הבנתי בכלל שיש את כל נושא הגברים החתיכים. מדובר באימוני שחייה בארבע וחצי בבוקר, אימון כושר בשלוש בצהריים ועוד אימון שחייה בחמש. זו רמת אינטנסיביות כל כך גבוהה שלא היה שום שעשוע או משחק. באתי עם מטרה מאוד ברורה, לנצח את השיטה, את עצמי ואת המחשבות שלי".
מה רצית לנצח?
"כל הילדות דאגו להזכיר לי שאני שונה, שאני עדין, שאני נשי, שאני לא יכול לנצח בספורט של גברים. בזמן שאנשים התרכזו בשחייה עצמה אני הרגשתי שאני בסוג של מלחמה על חיים או מוות, שאני חייב לנצח כדי שיהיה לי מקום מוגדר, שיהיה לי בית, מקום שאני ארגיש בו שווה וחזק".
לא היתה לך תמיכה בבית?
"המשפחה שלי המשיכה להיות הכי תומכת ומדהימה, אבל גדלתי בקיבוץ וההגדרה של בית היא טריקית. עד גיל 7 גרתי בלינה משותפת בקיבוץ ולכן אין ממש הבדל בין הבית של אמא ואבא והאחים שלי לבין הדשא ליד. הכל נחשב בית, לטוב ולרע".
מתי עזבת את השחייה?
"בנקודה שהבנתי שזה לא שווה, שאני לא צריך את זה ושזה לא מה שאני אוהב לעשות. אני אוהב לעשות אמנות, אוהב מוזיקה, קולנוע, מחול, שזה ההיפך הגמור מלעבור הכשרה של שחיין אולימפי. אני אוהב לשים שיר של מדונה ולרקוד מול המראה. אז ברחתי באמצע אליפות ישראל בשנת 99 עם בגד הים והמגבת, ומעולם לא חזרתי".
"מאות אנשים היו באים לראות אותי עם תג מדמם על הפנים"
בגיל 21 עשה קלדרון את אחת ההסבות המקצועיות הקיצוניות ביותר שניתן לחשוב עליהן. הוא עזב את ישראל לברלין, שם התגורר במשך שש שנים, והתחיל לפתח את עצמו בעולם האמנות. את כל הדברים שאתם עתידים לקרוא בשורות הבאות הוא עשה לבד, ללא כל לימודים מסודרים במוסד כזה או אחר.
"במהלך השנים בברלין לימדתי את עצמי להלחין, לכתוב ולעבד מוזיקה, והקלטתי אלבום שלם. כששואלים באיזו שפה, אני אומר ב-Broken English. אחרי כמה שנים במהלכן הופעתי עם האלבום התחלתי לעצב לעצמי תלבושות ולעשות וידאו-ארטים, ומשם גלשתי לעולם האמנות הפלסטית. מאחר ולא למדתי באופן פורמלי הבנתי יש רמה אינטנסיבית של עיסוק ביצירה שאני צריך להיות בה במטרה להגיע לרמה שתספק אותי. לכן מצאתי שירותים ציבוריים ליד גלריה מאוד מפורסמת בברלין, Peres Projects, צבעתי אותם בלבן, ובכל פעם שהם היו עושים פתיחה ענקית אני הייתי עושה פתיחה בשירותים. קראתי לגלריה שלי Toilet Gallery".
"כל חודש וחצי כפיתי על עצמי לייצר אמנות, לעבוד עם כל מיני חומרים ולמצוא מה אני אוהב. זה היה בלי אישור, הייתי אפילו לוקח מהם שתיה ושם אצלי כמה בירות. הצלחתי לעשות את זה במשך מספר חודשים עד שבסופו של דבר הם התחילו להבין שהבסים מהשירותים ליד זה משהו מתמשך. הקהל שלהם היה בא, לפעמים מאות אנשים, לראות אותי שוכב שם עם תג מדמם על הפנים למשל. בסופו של דבר הבנתי שזה לא מה שאני מחפש. משם גלשתי לתחום הכתיבה והתחלתי לכתוב תסריט לפיצ'ר שבסופו של דבר החזיר אותי ארצה. זה סרט בעברית ורציתי לצלם אותו בארץ. הבנתי שבקולנוע אני יכול לחבר כתיבה, מוזיקה, קצב, אומנות. בסופו של דבר זה מתחבר למוצר משמעותי וגדול שיספר את מה שאני רוצה לספר ויגיע להרבה אנשים".
הבגד מביים את האדם
הריאיון עם קלדרון מתקיים לאחר סיום ימי הצילומים האחרונים של הסרט. "פרחים של מרציפן" מספר את סיפורה של קיבוצניקית בת 50, אלמנה, שמבינה שאין לה מקום בקיבוץ ועוברת לתל אביב. "בעיר הגדולה היא מתמודדת בפעם הראשונה עם מה שמתמודדים בעיר - אנשים חדשים ודמויות אקצנטריות. הסרט עוסק במגדר, במוות כגורם מעורר ולא רק כגורם סופי". נולי עומר (דבי ונולי) מככבת בסרט ולצידה משחקים טל קלעי (טלולה בונט) ואפרת אביב (ציפורלה). אורי הוד ואודי ירושלמי הפיקו את הסרט, שקיבל ברגע האחרון תמיכה של הקרן החדשה לקולנוע, והוא מתמודד בתחרות פרסי אופיר על עיצוב תלבושות מקצועי, ואת עבודת העיצוב ראיתם גם בסרט "שש פעמים", עליו קיבל שתי מועמדויות לפרסי אופיר בשתי קטגוריות שונות; קלדרון מעצב בימים אלו בגדים למופע החדש של יסמין גודר, להצגה חדשה בתיאטרון חיפה ועוד. "כך למדתי להיות במאי. הבנתי שאני הולך ללמוד דרך עשייה, אם זה להיות אסיסטנט או נוכח על סט. דרך עיצוב תלבושות, שזה משהו שאני עושה מאז שנכנסתי לארון הבגדים של סבתא שלי, למדתי מה זה סט קולנוע".
"באופן כללי אני מקפיד לעשות את מה שאני עושה תמיד מנקודת המבט שלי", מודה קלדרון. "בתור ילד קטן בקיבוץ שסירב לראות את המציאות הקיימת ותרגם אותה לסוג של מיוזיקל, אני מספר סיפור בכל האלמנטים שאני יכול, סיפור שהוא מציאותי לחלוטין - אבל הוא המציאות שלי".
עוד ב-mako גאווה: