לפני שנה, הייתה זו להקת "אורפנד לנד" ששיגעה את איסטנבול עם טקסטים מהמקרא, והיום את הגאווה הלאומית והתקווה להשבת היחסים לסדרם בין שתי המדינות, מביא לנו היוצר תומר היימן.
אורח הכבוד של הפסטיבל הגאה הראשון באנקרה
בין הפסטיבלים הרבים אליהם הוא מוזמן עם סרטיו המרגשים, קיבל לאחרונה תומר הזמנה בלתי צפויה משכנתנו הטורקית: להציג את סרטיו בפסטיבל הסרטים הראשון של אנקרה "החיים בוורוד". באתר הרשמי של הפסטיבל מופיע היימן ראשון ברשימת הפעילויות, וללא חשש מתוארים לצידו קורות החיים שלו כישראלי, פירוט אודות יצירותיו ותמונות מסרטיו השונים שיוצגו בפסטיבל
"המארגנים בטורקיה חשבו היטב לפני פתיחת הפסטיבל ההומואי הראשון באנקרה בגלל הלכי הרוחות במדינה, וחששו מהקרנת סרט ישראלי. אחרי שראו את שני הסרטים בפסטיבל ברלין הם נגשו אלי ושאלו האם אוכל להיות אורח הכבוד", אומר היימן בשיחה מגרמניה, שם הוא משתתף בהקרנת סרטו בפסטיבל הסרטים ExGround. כן, היימן לא עוצר לרגע. הוא נודד מפסטיבל לפסטיבל ברחבי העולם עם סרטיו, ומייצר דיאלוג עם הקהל, שצמא לעוד מיצירותיו.
היימן הנו אחד הדוקומנטרסטים הפוריים ביותר שיש לנו בארץ, ובטח אחד המשמעותיים שבקהילה הגאה. בקצב קבוע של כמעט סרט בשנה, שומר היימן על דופק פועם של עשייה, ובסרטיו תמצאו פסיפס אותנטי מחיי קהילת הלהט"ב בישראל.
למרות המתיחות בין המדינות, ואולי אפילו הכעס ששורר בין העמים, מסביר לנו היימן את החלטתו להגיע אישית לפסטיבל. "קיום הפסטיבל והשיחה עם הקהל היא לא למטרת בידור או שעשוע בלבד, אלא ממקום הכי בסיסי של לעמוד על שלנו ולהבין למה זה חשוב שכל הקהילות בעולם יתאחדו ויבינו את הקשר בין הדיכויים השונים".
היימן מדגיש את החשיבות שבהשתתפותו בפסטיבל. "יש סיכוי למאבק הזה להצליח ובטורקיה יש ממש מאבק קיומי של הקהילה הגאה", הוא אומר. "חשוב לי להיות בו ולתמוך בו במיוחד בגלל שזה בא מהמקום הראשוני והחתרני שאני מכיר בחיי. לפני כמה שנים בתל אביב שבתחילת דרכה בה המהפכה הצליחה בזכות הרבה אנשים אמיצים ועיקשים. בנוסף היה גם חשוב לי אישית להגיע ולהראות שהממשלות של המדינות לא מייצגות את כל האזרחים ושיכול להיות חיבור ברמה האישית למרות הפוליטיקה".
פרץ עם הסרט "תומר והשרוטים"
את דרכו בעשייה התחיל היימן עוד בשנת 98', אך הוא פרץ לחיינו רק ב-2001 עם סרטו הבלתי נשכח "תומר והשרוטים". סרט שתיעד את עבודתו של היימן עם נערים לפני גיוס וניסיונם להעלות הצגה אודות שגרת חייהם המורכבת. הסרט סחף את פסטיבלי העולם, זכה בפרס האקדמיה בארץ ובפסטיבל חיפה ושם לנו על המפה יוצר חדש ומסקרן.
יצירותיו הגאות המשיכו משם לסרטים נוספים בינהם גם "בובות נייר" הזכור במיוחד. סיפור שוליים מהחצר האחורית של כולנו, בו מתוארים חייהם של 6 מהגרי עבודה מהפיליפינים, שביום עובדים בסיעוד קשישים בבני ברק ובלילה מעלים מופע דראג בשם "בובות של נייר".
2009 הייתה תחילתה של תקופה בת שלוש שנים בה פנה היימן לעשיית יצירותיו אולי האישיות ביותר. שלושה סרטים העוסקים בחייו האישיים וחיי משפחתו ומהווים במובנים רבים טרילוגיה שלמה שמתחברת ליצירה אחת אודות האיש והיוצר. הסרטים הם: "בדרך הביתה" (2009), ושני סרטים נוספים אשר יוצגו בפסטיבל הגאווה הטורקי בסוף השבוע, כשני חלקים של אוטוביוגרפיה אחת: (I Shot My Love (2010, ו"למלכה אין כתר" (2011). שלושתם אגב, הופקו על ידי ברק היימן אחיו של תומר ושותפו לחברת "סרטי האחים היימן בע"מ".
"בדרך הביתה את אומרת, בסוף עוד יהיה לנו טוב"
"בדרך הביתה" נעשתה תחילה כסדרה דוקומנטרית בת 8 פרקים ששודרה בערוץ "יס דוקו" ומאוחר יותר קוצרה לסרט ששודר בערוץ 2. הסדרה עוקבת אחר השתלשלות חייו של היימן, דרך צילומי 8 מ"מ של משפחתו וחומרים שתיעד במשך 15 שנה, החושפים את עולמו האישי של היימן, יחסיו עם אמו ואביו הגרושים ויחסיו עם בני הזוג המזדמנים והקבועים שהכיר במהלך השנים. על 500 שעות הגלם של החומרים, ישבה עם היימן כהכנה לקראת שלב העריכה טלי שמיר ורצברגר- שמלווה אותו עוד מסרטו הראשון. מתוך החומרים, נכנס חלק קטן יחסית לסרט ולסרטי ההמשך.
ביצוע של רונה קינן לשיר "בדרך הביתה"
במהלך הסרט אנו גם נחשפים לראשונה לאנדראס מרק, רקדן גרמני שהיימן מכיר בברלין אליה נסע לקדם את סרטו "בובות נייר". היימן מתאהב בו לאחר מפגש חפוז ואותו אנדראס מרק הופך שנה מאוחר יותר לגיבור סרטו הבא "I Shot My Love".
הקשר הגרמני: I Shot My Love
בסרטו "I Shot My Love", הרומן של היימן עם מרק מתפתח ליחסים של ממש, ומרק אף עובר לתל אביב בשבילו. יחסיהם מתוארים על רקע המורכבות שלו כגרמני בישראל ועל רקע מעורבותה של נועה, אמו של היימן, בחייהם. נועה היא בת למהגרים שברחו מגרמניה הנאצית לפני המלחמה, וחששותיה אודות יחסיהם צפים לאורך הסרט. מערכת היחסים המשולשת הזו על כל מורכבותה יוצרת סיפור אהבה אישי אך בעל תחושות אוניברסאליות. דרך סרט זה אימו מתגבשת לגיבורה בה יתרכז היימן בסרטו הבא "למלכה אין כתר".
וכך, בסרטו האחרון "למלכה אין כתר" אמו הפעם היא זו שהופכת כמעט בעל כורחה לגיבורה הראשית. דרך חומרים שתיעד ונראו בחלקם בסרטו הקודם "בדרך הביתה" מביא לנו היימן את סיפור משפחתו ואת סיפורה של אמו נוכח עזיבתם של בניה את הארץ.
החלום הציוני שלה מנופץ, וכך גם חלומה אודות שלמות המשפחה. לצד התבגרותו בסרט, מערכות היחסים שלו עם בני זוג ועם אחייניו שאט אט מאבדים את הזהות הישראלית, מתאר היימן בהצלחה את כאבי הגדילה של כולנו כשהחיים לפעמים לוקחים אותנו למקומות שונים משציפינו. את כל זאת מתאר היימן בהצלחה לצד שיחתו התמידית אודות מיניות, יציאה מהארון וחיים כהומו.
באחת הסצנות הזכורות בסרט, מתקינים לנועה, שני בניה שנשארו מאחור, שעונים על הקיר אשר מציינים את השעות במדינות השונות בהם בניה "היורדים" נמצאים. וביתה הופך לדימוי של "חמ"ל משרד החוץ.
שגריר בלתי רשמי של ישראל
במסגרת הפסטיבל, יענו היימן ומרק על שאלות הצופים השונות. סביר להניח, כי בצד ההתעניינות בסרט עצמו, חלק מהנוכחים יציבו גם שאלות קשות יותר אודות יחסי ישראל טורקיה, פצעי השואה, ושאר שאלות פוליטיות קשות.
היימן יצטרך לשאת על גבו בגבורה את כל המטען הכרוך בחייו כישראלי גאה, יהודי, לצד בן זוג גרמני, אורח במדינה מוסלמית מתוחה שמתמודדת לראשונה עם פסטיבל גאווה. אך היימן שועל פסטיבלים ותיק, כבר אינו מתרגש. "בתור שגריר בלתי רשמי של ישראל, בכל מקום בו אני מופיע ומקרין את סרטיי, אני צריך להתמודד גם עם תחושות שליליות של הקהל ודעות קדומות כלפי המדינה. רק לאחרונה, השתתפתי בפאנל בנורבגיה שעסק בקולנוע במזרח התיכון, בו נאלצתי להתמודד עם האשמות קשות מצד הקהל המקומי. אבל אני לא מפחד להציג את עמדותיי הפוליטיות, כפי שגם משתקפות בסרטים שלי, ושמח לכל דיאלוג שנוצר עם הקהל וכל רגש שמתעורר בעקבות הצפייה בסרטים שלי".
ביצוע של עברי לידר ל "Back Home", מתוך "למלכה אין כתר"
לעומת זאת, ובמיוחד לאור החומרים האישיים, היימן מתרגש דווקא נוכח הדיאלוג האישי-חברתי שנוצר עם הצופים בסוף כל סרט. אולי יותר מהצד הפוליטי הצפוי, מעניין יהיה לשמוע את אותו דיאלוג שיצוץ עם הטורקים בנושא זה. "החומרים החושפניים גורמים לצופים לחיבור אליי ולמשפחתי והרבה פעמים הם משתפים אותי בחוויות פרטיות שלהם לאחר ההקרנה. כמעט אחרי כל הקרנה מגיעים זוגות מעורבים, ערבים, נוצרים, יהודים שחיים ביחד והסרט פותח להם משהו חזק בלב ואפשרות הזדהות. זה אחד הפידבקים הכי יפים שמקבלים מייד אחרי הקרנה".
מדהים לחשוב איך חומרים כל כך אישיים על מורכבות המשפחה הישראלית נבחרים להקרנה בפסטיבל גאה ובמדינה כמו טורקיה. היימן מסביר. "אני יכול לתת לך דוגמא למשל עם מנהל הפסטיבל הטורקי שלמרות השוני התרבותי-חברתי והבדלי השפה אמר לי שהוא הרגיש שהסרטים הם ממש על המשפחה שלו, המשברים והדילמות שלה ולכן חשוב לו מאוד שאלו בדיוק יהיו הסרטים המרכזיים בפסטיבל ההומואי הראשון באנקרה".
אז האם זו התחלה של מסע הסברה גאה במדינות איסלאם. היימן אולי יחכה לראות איך תעבור חווית אנקרה תחילה אך בינתיים הוא בכלל לא שולל תוכניות כאלו לעתיד. "אני כנראה צפוי לנסוע לפסטיבל מחתרתי באינדונזיה שזאת המדינה המוסלמית הגדולה בעולם. אסע בעילום שם ואציג שם את הסרטים שלי. אני חושש ומחכה לזה. היכולת להביא את הסרטים לכמה שיותר מקומות בעולם ולהראות שיש סיכוי לדיאלוג אנושי אמיתי שהממשלות שלנו מנסות בכל דרך לחבל ולקלקל את סיכוייו, זו הסיבה האמיתית בעיניי לעשות סרטים חברתיים דוקומנטריים קוויירים".