כל כך הרבה לסביות, כל כך מעט סרטים
הקולנוע הישראלי מפגר בכמה שנים אחרי חברו האמריקאי, וכמה עשרות שנים אחרי האירופאי, שתמיד מקדים את כולם. מהבחינה הזו אפשר היה לחשוב שכבר הגיע הזמן לקולנוע ישראלי לסבי- אבל כנראה שיש לו זמן. בינתיים, אני נאלצת להסתפק במה שיש. ואם להודות על האמת, אין כל כך הרבה סרטים לסביים באורך מלא. (למעשה יש שניים).
תמיד לא הבנתי מדוע? הרי כולנו יודעים שיש מספר עצום של לסביות שעוסקות בקולנוע, כל מקום שאת לא מסתכלת אליו את נתקלת בעורכת, שלא לדבר על במאיות בפוטנציה או בפועל ועל מפיקות. מה מונע מהבחורות המוכשרות האלה לעשות סרטים? ואם הן עושות סרטים, למה אני לא יכולה לראות אותם בשום מקום?
אז נכון, סרטים קצרים של סטודנטים הם תמיד לא משהו, יש בעיות בדיאלוגים, בד"כ אין סוף ותמיד תמיד יש בעיית תאורה. אולי זה נכון, גם אני חשבתי ככה בהתחלה, עד שהפסקתי לפחד והתחלתי לאהוב קולנוע לסבי ישראלי.
פסטיבל קטלני של סרטים לנשים
ב- 2008 דנה זיו וענת ניר יצרו את פסטיבל לסבית קטלנית, שהחל כערב קולנוע לסבי ישראלי בו איגדו סרטים לסביים איכותיים, שמשום מה לא הוקרנו כמעט בשום מקום אחר (בחו"ל – בוודאי, בארץ – בוודאי שלא). שנה לאחר מכן הצטרפתי אליהן ומאז אנחנו במסע מרתק של חיפוש וסריקה אחרי קולנוע ישראלי איכותי- כזה שאין מה לפחד ממנו.
מטרת העל של "לסבית קטלנית" הוא לעודד עשייה ויצירה לסבית. במהלך השנה אנו נפגשות עם יוצרות ועם התסריטים והסרטים הבלתי גמורים שלהן, ועוזרות במה שרק אפשר, מתוך הבנה שללא שיתוף פעולה אין אפשרות לעשות סרטים בארץ הזאת. יוצא מזה סרט או לא יוצא מזה סרט, זה לא משנה. עכשיו, אחרי ארבע שנים של עשייה, אפשר כבר לראות שבהחלט שיננו משהו ביצירת קולנוע לסבי בארץ.
לראשונה מאז הקמת הפסטיבל הוא יתרחש בין קירות הקולנוע עצמו, (קולנוע רב חן) ויספק איכות הקרנה מין הגבוהות ביותר שניתן. להגיע לחלל הקולנוע מבחינתנו זהו הישג אדיר- ששם את הקולנוע הלסבי בדיוק איפה ששמנו לעצמינו למטרה כאשר התחלנו את הפסטיבל- להיכנס לתוך הקולנוע הישראלי. ואיפה זה יותר מתאים מאשר באולם הקולנוע הגדול ביותר בארץ?
אמנות קונספטואלית למי שרוצה
בנוסף, אנו נרגשות לעבוד עם הילה כהן שניידרמן ויעל צברי, הלא הן PLACING TIME שאצרו במיוחד בשבילנו תערוכה מדהימה שתקרא HER BODY, בה יציגו אומנים ואומניות כמו הילה לולו לין, גיל יפמן, אורי הולבן ועוד רבים ורבות אחרים. התערוכה עושה שימוש מיוחד בחלל בית הקולנוע עצמו, ומציגה עבודות של אמניות שעוסקות כדרך קבע בגופן. הגוף בעבודות השונות הוא מקור כוח, מקור לשאילת שאלות, בלא מתן תשובות, בלא מניפסטים, אלא בחינה אישית.
בית הקולנוע נוטה לייצר ולייצג דימויים מסוג מאוד מסוים- בהם האישה היא מושא לתשוקה אך לא בהכרח הבעלים שלה. בתערוכה זו יוטענו קירות בית הקולנוע ומסכיו בדימוים אלטרנטיביים של נשים. תיוצג הפנטזיה לא של תעשיית הקולנוע כי אם של האמניות השונות, כל אחת ונקודת מבטה האמנותית כל אחת ותשוקתה.