>> לקבוצה של mako גאווה בפייסבוק כבר הצטרפתם?
קשה לדבר או לבקר סרט דוקומנטרי שמציג חוויה אישית. בחוש"ן, הארגון בו אני גאה להתנדב, חלק ניכר מהפעילות כולל שיתוף תלמידי תיכון בסיפורים האישיים שלנו, גם כאשר הם כוללים בתוכם נקודות שמציגות אותנו באור שלילי או סטריאוטיפי. תאהבו או לא תאהבו, לפחות תכירו את מי שאני.
כמה סטיגמות שכדאי להפריך
וזה מה שהיה הסרט. מסע אישי, מטלטל, מרגש, מצחיק לעתים ובחלקים קשה לצפייה. מי אני שאומר למישהו איך לנהל את החיים שלו? לכן, אני לא רוצה להתייחס לעומר יפמן האדם. עומר יפמן האדם לא אמר במהלך הסרט שהוא מייצג ביסקסואלים, חוץ מאת עצמו (למרות שבראיון לעיתון "הארץ" כן רמז לכך). אני מעדיף להתייחס לסרט כיצירה שמביעה רעיון ולמסקנות שאנשים עשויים להסיק מהסרט.
הרעיון הראשון שעולה בסרט הוא שביסקסואלים לא מסוגלים לקיים קשר מונוגמי. זה רעיון מסוכן. הוא מתכתב עם תפיסה קיימת של ביסקסואלים כאנשים מיניים באופן מוגזם. אנשים שנשלטים על ידי היצרים שלהם, שתמיד חסר להם. והרעיון הזה לא נשאר בחלל ריק. לא מעט פעמים שמעתי את המשפט המכוער, "לא הייתי מוכן לצאת עם ביסקסואל/ית", בדיוק מהסיבה הזו. למה זה משפט מכוער? תחליפו את המילה ביסקסואלים בכל שיוך אחר ותגלגלו אותו שוב.
אגב, אני לא אומר שכל הביסקסואלים מונוגמיים. למעשה, אני מוצא קשר בין כל נטייה מינית שאינה הטרוסקסואלית לבין כפירה בעקרונות מיניים "רגילים". המשוואה בחברה היא: מונוגמיה = טוב, אבל היא גם אומרת שהטרוסקסואליות = טוב. אם האחד לא נכון, אולי גם השני לא נכון?
ואם אני כבר סוטה מעיקרון אחד, אולי מותר לפקפק גם בעקרון אחר? פוליאמוריות (קיום מערכות יחסים רומנטיות או מיניות מרובות) היא העדפה לגיטימית לגמרי, כאשר היא נעשית בהסכמה ומודעות. אבל יש הבדל תהומי בין "לא מעוניין לקיים קשר מונוגמי", לבין "לא מסוגל שלא לשכב מהצד". הסרט מציג אדם שמעונה על ידי היצרים שלו. הם גדולים ממנו. לי נראה, כי מדובר בתחושה קשה (אותה אישית מעולם לא חוויתי). אני לא רואה בתחושה הזו קשר לביסקסואליות.
הרעיון השני שעולה מהסרט הוא שביסקסואליות היא דבר שלילי. החל מצילומים מותחים על צ'טים מלחיצים באינטרנט ושיחות טלפון עם אלמונים, שיטוטים ליליים סגנון פרוייקט המכשפה מבלייר או ההתייסרות של עומר והסובבים אותו עם החוויה האישית שלו. אבל ביסקסואליות היא לא דבר שלילי. היא נטייה מינית ותו לא. להפך, אני מאמין שבביסקסואליות יש את הפוטנציאל לחשוף אותנו לשאלות חשובות שלא נשאלות ביום יום: מי אנחנו? מה מושך אותנו? מה אנחנו באמת מחפשים בקשרים שלנו? האם יש הבדל אמיתי בין גברים ונשים? השאלות האלה עשויות להוביל להתפתחות והתבגרות. אני חוגג את הביסקסואליות שלי כל יום ויום. אני נהנה ממנה.
החברה מלמדת שביסקסואלות היא דבר שלילי
אני נהנה לראות עם בת הזוג שלי סרט ולהתווכח מי מהשחקנים הגברים יותר חמוד. אני נהנה מכך שההתנסויות שלי גרמו לי לחשוב על גבריות ונשיות בצורה אחרת. עולם שלם נפתח בפניי, כי אני ביסקסואל. הייתי רוצה לומר שביסקסואלית היא ניטרלית, אבל לא הייתי מחליף אותה בנטייה אחרת גם אם הייתם משלמים לי.
אז למה ביסקסואליות יכולה להחוות כדבר שלילי? וזה הרעיון השלישי שעולה, או יותר נכון לא עולה בסרט: בשום שלב לא מדובר על ההשפעה החברתית. משתמע שביסקסואליות מתקיימת בחלל ריק. היא לא.
החברה מלמדת ביסקסואלים לפחד מהנטייה המינית שלהם ולפקפק בה. הם לומדים להיזהר שלא לחשוף אותה כדי לא לחוות לחצים, כדי שלא יטילו בהם ספק, כדי שלא יזלזלו בהם. החברה שלנו תופסת משיכה לנשים ומשיכה לגברים כמשיכות מנוגדות. בהתאם, ביסקסואליות נתפסת בהכרח כקונפליקט, כבלתי אפשרית, כשלב חולף, כטרנד. אומרים שביסקסואלים הם מבולבלים. אני אומר: ניסיתם להתבגר בחברה שלא מכירה בקיומכם? לביסקסואלים אין מודלים לחיקוי, אין מערכות תמיכה, אין קבלה חברתית. אין פלא שיש ביסקסואלים מבולבלים.
בסופו של יום, אני שמח ומברך על האומץ של עומר יפמן. בחוש"ן למדתי שחשיפה מובילה לקבלה ואני שמח שהסרט מאפשר דיון פתוח על ביסקסואליות. אני רק יכול לקוות שבעתיד עוד ביסקסואלים יעזו להיחשף כמו שעומר נחשף. אבל הסרט "כל הבקרים השמחים" הוא סרט אישי. אותי הוא לא מייצג.