זה לא משנה אם הוא קאובוי או גנגסטר, הסיפור אותו סיפור. סיפורים קווירים רבים מדי מוקדשים לנרטיב של יציאה מהארון. כאילו כל חייהם נאלצים להט"בים להיכנס ולצאת מהארון לחליפין בדלת מסתובבת. במובן מסוים, במעבר בין חברה מקבלת לחברה לא מקבלת, זה אכן קורה, ואף פעם זה לא הסיפור כולו. כי כדי לספר את הסיפור בכללותו, מספיק שהעלילה תשיק למניעים הממשיים, מספיק שהבדיון יכוון את עצמו לפי העובדות. היציאה לאור היא הצעד ההכרחי הראשון במאבק להכרה ולקבלה, אבל אחריה הדרך עוד ארוכה.
>> איזה מהסלבס באמת היו יחד ואיזה לא? תתפלאו
>> אביה סירב להגיע לחתונתה עם בחירת ליבה - ואז זה קרה
בשנה האחרונה יצאו רומנים להט"בים רבים בישראל, ויוזמות ספרותיות להט"ביות קיבלו חיים חדשים. שלושת הספרים הבאים מציינים שלוש נקודות מבט קוויריות שעוסקות בכל מה שאי אפשר להכניס או להוציא מהארון, כלומר בחיים.
"שב עלי והתחמם"
יוסף-חיים ברנר ואוּרי ניסן גנסין הם הפאוור קאפל של הספרות העברית, והיוו מודל לאוהבים ולצ'ילבות ספרותיות במשך שנים אחרי מותם. אם יש משהו מרגש במרחבים של עוני, דיכאון ורדיפה שהיו חיי היהודים במזרח אירופה של תחילת המאה הקודמת, הרי שאלה הם הקשרים הייחודיים בין אותם יהודים שנאבקו ליצור תרבות משותפת. וכנראה שכך גם חשבו בני אותה תקפו שהקפידו להשתלח זה בזה בגלוי או מאחורי שמות עט, ולקיים מה שאפשר לקרוא לו בדוחק בִיצה.
תיאור התנהגותו המוזרה של גנסין בהתכתבות עם ברנר סביב כתב-העת החדש "ניסיונות", הוא מהרגעים המשעשעים והמשכילים יותר בספר. כשהנטייה של גנסין לרגשנות עוד אופטימית ויצירתית, וכולם חוץ מהשניים יודעים שהאסון יבוא בעוד זמן קצר. הניסיון להסדיר את מערכת היחסים בין גנסין וברנר, לאור אופיים המנוגד והצהרותיהם בנוגע לספרות, פוליטיקה או חיי היהודים, מופרך בספר ובמקום הסיפור הלאומי של מאבקי כוחות, עולה האירוניה הכואבת בין "המרחב המדומיין" ובין דוחק נסיבות החיים ודפוסי התנהגות כושלים. הקשר מוצג כפי שהיינו נאלצים להסביר את הקשרים שלנו במרחב הווירטואלי: שורה של בדיחות פרטיות, רפרנסים חסרי משמעות לכאורה, ושגיאות דפוס – כלומר "מרחב מדומיין".
"כנפיים"
אי אפשר להזכיר את גנסין מבלי לדבר על נערות מאוהבות שמתאבדות. גברים ארוניסטים מתעתעים, יפים ומוצלחים, לא מגיעים לסטטוס של ממש עד שלא איבדה עצמה לדעת נערה עם שמם כתוב על ליבה. וכמו שנשים צעירות הורגות את עצמן בסיפוריו של גנסין, כך גם יש לפחות מקרה מוות מצער אחד ב"כנפיים" של מיכאיל קוזמין. הנובלה התפרסמה בכתב העת "ווסי" (מאזניים) והייתה גם סנסציונית, כשיצאה, וגם מקור להשראה ליוצרים אחרים, ומאז נאסרה לפרסום ונדחקה לשוליים.
סמורוב הוא גיבור מתוק, או כפי שהשאר מכנים אותו בחיבה "נסיך". שלא כמו גיבוריו של גנסין, אין לסמורוב מאבק עם עצמו ולא מונולוגים פנימיים מעייפים תחת מטריית הנושא "בין שני עולמות". כמו נסיכים אמיתיים, בשום שלב לא יוצא סמורוב מהארון, לא מרים קול, וספק אם הוא אי פעם מזיע. כל מה שנדרש ממנו הוא הכרעה. סמורוב הוא מופת של נער מלאכי ויפה, משכיל ובעל פוטנציאל. את לבטיו ואת הקשיים בדרכו הוא פותר בעדינות ובפשטות, ואולי בגלל זה הוא לא הגיבור של הקהילה הלהט"בית, אלא אחד מאצולת הנערים ההומואים העדינים.
"למה לך להיות מאושרת אם את יכולה להיות נורמלית?”
צערם של גברים רגישים כבר לא נושא דומיננטי כפי שהיה לפני מאה שנה, והיום אפשר לשמוע עוד ועוד קולות קווירים. ספרה הביוגרפי של ג'נט וינטרסון התפרסם לאחרונה בהוצאת חרגול תחת השם הממצה "למה לך להיות מאושרת אם את יכולה להיות נורמלית?”. בביוגרפיה היא כמובן מספרת על היציאה שלה מהארון כלסבית אבל גם מעבר: על חייה כילדה מאומצת, על הקריירה שלה כסופרת, כפמיניסטית, ועל המאבק שלה בבירוקרטיה ובדיכאון.
אפילו שהיא מחוררת ועשויה בתבנית רומן, הביוגרפיה של וינטרסון היא כל מה שאפשר לצפות מביוגרפיה. וינטרסון אומרת שאינה יכולה לכתוב את העובדות, אבל בעולם של “עובדות אלטרנטיביות” ההישג המשמעותי יותר הוא כנות, כי עוד לא הומצאה “כנות אלטרנטיבית”.
>> הספורטאים הלוהטים שיגיעו לאירועי הספורט הלהט"בים בתל אביב
>> אנס את בתו בת ה-16 - "כדי להוכיח לה שסקס עם גברים זה יותר טוב"