>> לקבוצה של mako גאווה בפייסבוק כבר הצטרפתם?
כולנו מכירים את הרגע הזה. הרגע שבו אנחנו מחליטים לספר להורים, לחברים, לעצמנו שאנחנו להטב"ים. עבור חלקנו, זה רגע חולף, דבר כל כך טבעי ומובן מאליו שבכלל לא היה צורך להתעסק בו. עבור אחרים, זהו מסע ארוך, מתסכל, מבלבל ומכאיב. הגורם המכריע הוא אותו הרגע שבו אתם מחליטים איך להתמודד- להיכנע או להילחם, לוותר או להסתער על החיים. עידו וולפמן עמד בפני אותה בחירה בדיוק. הוא עשה דרך ארוכה מהצפון אל המרכז, מהארון אל מרכז הבמה ובערב מצעד הגאווה הוא יעלה על בימת 'התיאטרון' עם מופע הבכורה שלו שיחתום סופית את תהליך האבולוציה הצבעוני שליווה אותו כל חייו.
את ילדותו ונעוריו עידו העביר בצפון. "נולדתי בעכו ובגיל 3 בערך עברנו לקריית ביאליק. לסבא שלי ז"ל הייתה מאפיה יותר מ-30 שנה בעכו עתיקה, אז הייתי הולך ולוקח פיתות כדי להאכיל את הדגים בים. מאוד אהבתי לראות את סבתא שלי מבשלת. למדתי ממנה המון, גם כיום, על בישול ועל החיים בכלל."
החבר הראשון בגיל 17
כבן מזל אריה לא נח לרגע ומגיל צער ביטא אומנות בכל חלקי הבית: ניגן בסלון, צייר במרפסת ורקד לעצמו בחדר מול המראה, במשך שעות. במקביל לשחייה והתנדבות למען הקהילה הוא למד סלסה והפך למדריך, כשתמיד מנחה אותו מחשבה אחת: "אם לא תנסה, איך תדע?". "הייתי נוגע וחוקר כל תחום שסיקרן אותי, מבלי לדעת אם אני באמת מוכשר בו או לא, את זה כבר מגלים עם הזמן".
קריית ביאליק היא לא בדיוק העיר הגאה ביותר בעולם, גם לא בישראל. עידו מעיד על עצמו כמי שתמיד ידע שהוא גיי, אך בהיעדר דמויות הומוסקסואליות איתן יוכל להזדהות בטלוויזיה ובספרים, הוא הושפע מתכתיבי החברה המערבית שדיברה אז על 'החלום האמריקאי' וה'משפחה המושלמת' ושאף להגיע לשם דרך בנות המין הנשי. "היו לי מלא חברות בתיכון. הייתי מאוד מקובע להגיע לאידיאל הזה של איך משפחה נורמטיבית צריכה להיראות. יש קהילת גייז גדולה בצפון, פשוט לא בצפיפות שיש מסביב לדיזנגוף סנטר ולכן זה קצת יותר זר לאוכלוסייה שם. חבר טוב שלי שהיה הולך עם חולצות בטן לבית ספר ספג גילויי הומופוביה קשים, אבל אני חושב שזה משהו שיכול לקרות גם בתל אביב והסביבה. בשלב מסוים החלטתי להסתכל למציאות בעיניים ובגיל 17 היה לי את החבר הראשון."
כשהשלים עם נטייתו המינית, גילה לשמחתו כי גם חבריו הסטרייטים מקבלים אותו ואפילו יצאו יחד למקומות בילוי של גייז בצפון ובמרכז. "ההורים", הוא מספר ברגש, "זה כבר סיפור אחר".
"ההורים אמרו קדיש וזרקו אותי מהבית"
"יצאתי מהארון בגיל 17, אחרי שאמא שלי מצאה בחדרי מכתב אהבה מהחבר הראשון שלי. בהתחלה הכחשתי, אבל יומיים אחרי סיפרתי להם. ההורים שלי לקחו את זה מאוד קשה, אמרו עלי קדיש וזרקו אותי מהבית. ידעתי שאני בצומת, להתאבד ולהיפרד מכולם או להיות אריה ולטרוף את החיים גם בלעדיהם. אחרי כמה ימים עברתי לגור אצל דודים שלי באיזור השרון, הם נתנו לי חדר ודאגו לי. אבא שלי עובד הרבה עם חו"ל, ובאותו הזמן אמא שלי פשוט הצטרפה אליו ושניהם סוג של ברחו מכאן. בתקופת הצבא ניסיתי שיכירו בי כ'חייל בודד' אבל ההורים לא היו מוכנים לדבר עם המשקי"ת ת"ש. בפעמים שהייתי מגיע לבית הרגשתי ריחוק מוחלט וחוסר הבנה."
ההחלטה של עידו שלא לוותר למציאות הקשה שבדחיית הורים את בנם, בשילוב בן זוג באותו הזמן, יגאל רענן (מבעלי ה"אוויטה" וליין ה"ביג בויז") הביאו אותו לתל אביב ולחשיבה אחרת ביחס להוריו. "יגאל עזר לי רבות בקשר עם ההורים, הבטחון והאהבה במערכת יחסים שלנו נתנו לי את הכוחות להחיות את הקשר איתם. החלטתי לא לוותר עליהם ושאין מישהו אחר לקרוא לו אבא או אמא, עובדים עם מה שיש. אז הייתי נוסע אליהם לכמה שעות כל פעם וחוזר. זו גם התקופה שהתחלתי לכתוב, הרבה מהשירים הראשונים שלי הם על הכמיהה לאמא ולמשפחתיות."
ויש סוף טוב, או לפחות, תהליך שיקום ובניה מחדש. "סגירת המעגל עם ההורים הייתה לפני שנה, כשהתמסרתי אליהם חזרה ועזבתי את תל אביב לתקופה של חצי שנה בשביל שנעבוד על הקשר שלנו. הקראתי לאמא את השיר שכתבתי עליה. חזרנו לתלם של הורה – ילד, פתאום אמא שלי הכינה לי סנדוויצ'ים ללימודים ונישקה אותי. ההורים שלי לא מקבלים את נטייתי המינית לגמרי, וזה בסדר. הם התנצלו על מה שהייתי צריך לספוג מהם ויודעים שלא אשתנה לעולם. שורה תחתונה, אני אוהב אותם כמו שהם והם אוהבים אותי כמו שאני, כמכלול של תכונות ולא ככותרת של נטייה מינית."
חיי הלילה ששינו את חייו
החשיפה לחיי הלילה כבן זוגו של יגאל (עמו נשאר ביחסים טובים גם אחרי הפרידה) הייתה טבעית, אבל את ההיכרות המעמיקה עם חיי הלילה הוא זוקף לזכות "עידו הסקרן, היצירתי, זה שתמיד חייב להיות בעשייה, לנסות ולהעיז". כבר שנים שהוא מופיע ב'אוויטה' בכל יום ראשון, יחד עם אנסמבל "יורופאלש" בערבי אירוויזיון, מאחוריו גם ליין ה"חסקה" ובקרוב יעלה מופע חדש, בכיכובו, במסיבת העשור של ליין ה"ביג בויז".
"עם היורופאלש אני מופיע כבר 6 שנים, פשוט התאהבתי באווירה ובחבר'ה נטולי פוזה ומניירות. עשו עלינו סרט דוקומנטארי שנודד בפסטיבלים בארץ ובעולם. במקביל, הקמתי את ליין ה'חסקה' באוויטה, שבמשך שנה וחצי היה מקום שבו יכולת לענטז לצלילי שרית חדד וגם לרקוד במעגלים 'מלאו אסמינו בר'. את רוני שוקרון, אחת הנשמות הכי קרובות אלי ומהאנשים הכי מוכשרים שאני מכיר הכרתי בעקבות ה'חסקה'. נתנו ביטוי לשיגעונות וזה זכה להיתלות ברחבי העיר, הקהל הגיב לזה מדהים. מכאן, נפתחו לנו המון הזדמנויות, אנשים ממש חיכו לראות מה יהיה הפוסטר הבא והתחילו לפנות אלינו לצורך הפקה."
לפני חצי שנה, אחרי שכל הזמן ניגשו אליו מהקהל ושאלו אותו מתי יעשה גם משהו משלו, החליט לקחת את הצד הפרפורמר צעד אחד קדימה, אל מחוץ לגבולות ה'יורופאלש'. "ההחלטה נפלה כשניגש אליי ניסו שלו, שחקן וזמר מוכשר ברמה מפחידה שלא ממש הכרנו אז, וצעק עלי 'אתה חייב לעשות משהו!'. למחרת בבוקר כבר הרמתי טלפונים וישבתי לתכנן את המופע."
אותו מופע, "אבולוציה" כפי שעידו מכנה אותו באופן בלתי רשמי, יערך בערב המצעד במועדון 'התיאטרון' במסגרת חגיגות עשור לליין ה"ביג בויז". "קודם כל, יגאל ורענן (בעלי הליין) הם אנשים מקסימים ואני, כמו רבים אחרים, גדלתי במסיבות שלהם", וולפמן מסביר את הסיבות בגללן בחר לערוך את הופעתו הבכורה דווקא שם. "הבמה בתיאטרון מושלמת בעיניי ועם ליווי של מסכי לדים ורקדנים מהשורה הראשונה (יונתן ישראל ואושרי חזי) אני בכלל עף. זו ממש סגירת מעגל בשבילי להופיע בחגיגות ה-10 שנים לביג בויז וזה עוד יוצא על חג הגאווה, אז החגיגה כפולה.
"קיים בי חיידק במה שאוהב לרקוד ורוצה להופיע. התנועתיות שלי תמיד עוררה עניין וסקרנות, אני מצטייר כרקדן לאנשים, למרות שמעולם לא למדתי ריקוד בצורה פורמאלית. אני אמנם מופיע עם ה'יורופאלש' כל שבוע אבל כאן מדובר באווירה אחרת לגמרי. יורופאלש זה בית, פה אני בא להתפרע. "
אז מה הולך להיות במופע הבכורה?
"החוויה של הצופה מתחילה הרבה לפני שאני עולה לבמה. היח"צ הוויזואלי שסובב את ההופעה כבר משרה אווירה מסוימת. ההופעה מאוד מרימה, אני לא אחשוף מה השירים אבל כן אספר שהיא מבוססת ריקוד על עקבים, חזות גברית, עוצמה ואטיטיוד. אנחנו משלבים וידאו-ארט היסטרי עם מסכי לדים בגודל עצום. מוקפד ומוגזם הם שני מושגים שמלווים את הוויזואליה הבימתית שאני מתחבר אליה. אם זה לא מוגזם, אנשים לא שמים לב לזה. הכי חשוב לי שיעבור להם משהו שהוא מאוד אני, ככה אני יודע שזה יהיה ייחודי. יש לי גישה מאוד מחמירה ופרפקציוניסטית כשזה מגיע לבמה, אם אתה לא עושה את זה מדהים אז אל תעשה את זה על במה. חשוב לי גם להרגיש נוח על במה ומכאן צריך להרגיש הרבה ביטחון באנשים, בריקוד ובבגדים שאני מופיע איתם. אני קצת קונטרול פריק בקטע הזה, אבל נפלה בחלקי זכות לעבוד עם כל מי שלוקח חלק בהופעה הזו".
"להיות גיי זה להשתייך לקהילה"
"אני מאוד אוהב את החיים של כגיי וחושב שבורכתי בכך שהוסרו ממני נורמות חברתיות מעיקות שסטרייטים 'מחויבים' אליהן", מספר לי וולפמן כשאני שואלת אותו על קבלתו העצמית כהומוסקסואל. "אני בטוח שלמי שגדל במרכז יש סיכוי גדול יותר לגדול באווירה ליברלית. לכן מצעד הגאווה כל כך חשוב בעיניי, המהות שלו ולאו דווקא הדרך שבה הוא נערך. מדובר באירוע גאווה המסוקר ביותר במדינה שמחלחל למקומות הפריפריאליים ביותר, מספיק שילד אחד ידע שהוא לא הגיי היחיד בעולם כדי להציל אותו מהתאבדות."
"הקהילה מאוד אוהבת לעזור לעצמה ולקדם אנשים מתוכה. מדהים כמה כוח תקשורתי נהיה לקהילה הזו בשנים האחרונות, אבל חשוב לי להגיד שלהיות גיי זה להשתייך לקהילה, בין אם אתה רוצה או לא. לא כולם חייבים לקחת חלק פעיל בקהילה הזו אבל אם ישנם חוקים הקשורים ישירות למיניות, ונמצאים במינון משתנה בשיח הציבורי השוטף וקיימת סכנה תמידית לכך שיום אחד איכשהו תחזור הומוסקסואליות אל מחוץ חוק אז זה נוגע לכולנו. גם עבור אלו המפרידים את עצמם. אנחנו אמנם מלוכדים בתור קהילה אבל עדיין קיימת המון ביקורתיות כלפי אנשים צבעוניים ושונים בנוף."
"אני גם לא מבין עד הסוף את המרדף אחרי נישואים גאים. אנחנו יכולים ליצור מתכונת חדשה משל עצמנו במקום לאמץ משהו פרימיטיבי. מוסד הנישואים הוא דתי ומתייחס לבעל ואישה. זה לא מתאים לנו וגם לא לסטרייטים לפי אחוז הגירושין ואם נמנה את מס' האנשים שבאמת מאושרים בתוך הסיטואציה הזו."
קשה למצוא אהבה בקהילה הגאה התל אביבית?
"זה לא קשה כל כך, פשוט הרבה אנשים מכורים לחיפוש, לזה שאולי יבוא מישהו טוב יותר, חתיך יותר, חכם יותר. אף אחד לא מושלם, זה ה"פגמים" בבנאדם שמתאהבים בהם בסוף. יש לי הרבה אהבה בחיים פשוט לא מהסוג הרומנטי כרגע. מודה שאני די עסוק בעצמי בתקופה הנוכחית, כתיבת פרויקט הגמר שלי לתואר וההופעה ב'ביג בויז'. אני טיפוס מאוד זוגי, אבל כשזה יגיע זה יגיע."
קרדיטים:
תכשיטים: לי שגב
בגדי גברים: פרנקלין טברס
אקססוריז: נוקס