טריש בנדיקס, עורכת מגזין GO, צפתה בסרט הקנדי החדש "מתחת לשפתיה" (Below Her Mouth), וגילתה איך עושים סצנות סקס לסביות כמו שצריך. מרבית סצנות הסקס הלסביות בקולנוע דומות לפורנו, טוענת בנדיקס, ולא בטעות. המשותף לפורנוגרפיה ולקולנוע מיינסטרים הוא קהל היעד, כלומר, גברים סטרייטים. הסצנות יתוארו במונחים שגברים סטרייטים יוכלו ואף ירצו לתפוס אותם, בצורה שנועדה לרצות את המבט הגברי.
"סטודיו שמנסה לקבל דירוג ידידותי לצרכן ומציג במדינות הומופוביות, מציע לקהל סקס לסבי שאינו מציאותי", חורצת בנדיקס, "או שהוא מתפוצץ מתשוקה, או לחלופין, עדין על גבול המגוחך".
בסרט "קרול" משנת 2015 למשל, סרט המוקדש למערכת יחסים בין שתי נשים, ישנה רק סצנת מין אחת קצרצרה. "אנשים באמת שואלים הרבה על סצנת הסקס. זה בלתי נמנע", משתפת קייט בלנשט בראיון, "הם מתרכזים דווקא בזה, ואני לא חושבת שזה היה המצב אם הייתי גבר או אם היה מדובר בסצנה אחרת".
בסרט "לאהוב אותה" שיצא באותה שנה, האהבה בין ג'וליאן מור ואלן פייג' לא הולידה אף סצנת סקס, למעט אחת, מרומזת למדי. לטענת הבמאי פיטר סולט, הסצנה נועדה להראות "סקס אכפתי, אחראי, אוהב ובריא".
"אני יודע שזה נשמע תפל", הוא מוסיף, "אבל רצינו לקדם גישה חיובית לסקס, ולהראות שהחיבור בין הזוג הוא גם גופני. לא רצינו שהסרט ידורג 'למבוגרים בלבד', ובמקום זאת רצינו ליצור סרט שיפנה לקהל הרחב ביותר, מסיבות רבות. לכן הדבר הנכון לעשות היה לעשות את הסצנה הזו בדרך בה בחרנו".
וזו בדיוק הבעיה כפי שבנדיקס רואה אותה. במטרה להתאים לקהל הרחב ביותר, שמבחינה מספרית הוא בוודאי קהל סטרייטי, ייצוג נשי וקווירי לא מתפשר נדחק לשולי הקולנוע העצמאי. כך היה בסרטים הראשונים שהציגו מיניות נשית וקווירית בשנות ה-70, של ברברה האמר ושונטל אקרמן. בקולנוע מיינסטרים החלו להראות ייצוגים מסוימים למין לסבי, בסרטים "הרעב" (1983), "שיא אישי" (1982) ו"לב מדברי" (1985), שפתחו שער למסך הגדול, אולם בעיקר למין לסבי נשי ולבן.
על "כחול הוא הצבע החם ביותר" אומרת בנדיקס ש"זה ברור שקולנוענים עדיין לא מצליחים לתפוס נכונה מין לסבי". הבעיה העיקרית? נדמה שאף אחת ממשתתפות הסרט לא נהנתה, וכולן הביעו מעל כל במה כמה נורא היה לעבוד עם במאי הסרט, וכמה התוצאה בסופו של דבר הייתה רחוקה מלרצות מבט נשי/לסבי.
סרטה של אפריל מולן "מתחת לשפתיה" קורא תיגר לתפיסות הנהוגות של מין לסבי בקולנוע. הצוות נשי לחלוטין בתחומי הבימוי, כתיבה וצילום. מככבות בו אריקה לינדר, המגלמת פועלת בניין בלוק אנדרוגני עוצר נשימה, ונטלי קריל המגלמת עורכת במגזין אופנה החיה חיים מושלמים עם ארוסה היפיוף. השתיים מתאהבות ויסמין (קריל), נאלצת להכריע בין חיים כמו במגזין לבין חיים קצת שונים.
כמה מהסצנות מציגות נשים שממש גורמות זו לזו (ולעצמן) לגמור", כותבת בנדיקס, "והעובדה שזה נחשב למהפכני ב-2017 אומרת הרבה על הדרך הארוכה שתעשיית הקולנוע הפטריארכלית צריכה לעבור, ובארה"ב בכלל. זה לא במקרה שהסרט נוצר בקנדה, שם יש פחות שיקולי צנזורה והממשל נותן תמיכה חופשית לאמנויות".
במהלך צילומי הסרט הושם דגש מיוחד על יצירת אווירה נשית כנה ומאפשרת. לבמאית היה חשוב במיוחד לתת לשחקניות את כל מה שהן צריכות כדי להרגיש בנוח בזמן צילום הסרט, בייחוד בסצנות הסקס. "החבאנו מיקרופונים בחדר כך של נצטרך להכניס את מתפעל הבום", מסבירה מולן, "זה היה חלל מאוד מאוד אינטימי שיצרנו בשבילן. לא הייתי מעזה להפריע להן רק כדי לוודא שתפסנו את הזווית הנכונה או שהתאורה טובה. את מקווה לתפוס את זה ואם את לא, תיאלצי להוסיף כמה שינויים בעריכה. אבל אף פעם לא ביימתי או הפרעתי במהלך הסצנות האלה. רציתי שזה יתפתח בצורה האותנטית ביותר בין שתיהן".
עוד טוענת במאית הסרט, שמערכת היחסים המתפתחת בין השתיים מסופרת באמצעות הגוף לא פחות מהדיאלוג. "את נותנת את כל כולך למישהי דרך הגוף – כל תנועה, רוח ונשמה בסצינות האלה. זה כאילו לכל סצנת סקס באמת יש וייב משלה".
חלק מהצופות ודאי יחלקו על ייצוג כזה של מיניות קווירית. למעשה, חלקן כבר התלוננו שהסרט ממשיך להציג נשים לסביות כמופקרות וחסרות מוסר, לאור העובדה שיסמין המתאהבת בפועלת הבניין ממול, מאורסת לגבר. אבל ההישג האמיתי של "מתחת לשפתיה" הוא באפשרות של נשים קוויריות לספר את הסיפור שלהן בעצמן, מופרך, סקסי ולא מוסרי ככל שיהיה.
"הצופות הלסביות יהנו מתחושה מועצמת של מציאות: שתי נשים עם חיבור שמועבר באמצעות דיאלוג, עלילה ושפת גוף, לוקחות חלק בפעילות מינית שלא הומצאה במוחו של מישהו אחר", מסכמת בנדיקס, "הקולנוע הוא פנטזיה, אבל האם אינו אמור להיות הפנטזיה שלנו?".
הסרט יוקרן במסגרת פסטיבל הקולנוע הגאה TLVFest 2017 ביום שבת 10.6 בסינמטק תל אביב.
>> שישה לירדים, חוף גאה אחד: התוצאות לפניכם
>> 10 כוכבי פורנו של גייז שהלכו צעד אחד רחוק מדי