>> לקבוצה של mako גאווה בפייסבוק כבר הצטרפתם?
דמיינו לעצמכם עולם אוטופי בו לאף אחד לא אכפת מה עושה אותנו מאושרים, נועזים, אמיצים. עולם בו המודעות אל הרגש היא כה עזה עד שלא צריך בכלל הסברים, כל מה שטוב, מתקבל על הדעת. מציאות בה גדרות משמשות להגנה על ילדי הגן ולא מטרפדות את הסיכוי לסלוח. לפני שאני ממשיך, אספר לכם כי זוהי תמצית החלום הגדול של ניקולאס יעקוב, המשחק בסרט "עלטה" את דמותו של נימר משראווי, הומו פלסטינאי שנאבק בין זהותו המינית לערכי החברה בה גדל, בין אהבתו לצעיר יהודי למציאות החונקת המקיפה אותו מכל עבר.
חיים בין זהויות
לפגישה בינינו בבית קפה תל אביבי, הגיע ניקולאס יעקוב מחיפה. רק בן 24, אבל עושה רושם שהוא מבין היטב את התפקיד החשוב שקיבל לידיו. "הנייטרליות שבסרט היא מטלה לא פשוטה עבור יוצריו. בתוך סיפור שמכיל סיטואציות כל כך טעונות, העקשנות הזו לא לתפוס שום צד ולהתמקד באנושיות שהעלילה מביאה איתה, חיבר אותי לעבודה על התסריט של הסרט".
אם יש דבר שעזר לו בהבנת מורכבות הסיפור, הוא סיפורו האישי והמעניין שהעשיר את חייו מזוויות שונות. הוא נולד לאבא ערבי נוצרי ולאמא איטלקייה. בגיל חמש עבר עם משפחתו לנשוויל שבארה"ב, ולאחר כמה שנים חזרה המשפחה לארץ. בשנים הראשונות לחזרתו, דיבר בעיקר אנגלית ואיטלקית, אבל למזלו התברך בקליטה טובה לשפות ותוך כדי תנועה למד גם ערבית ועברית. "מגיל מאוד צעיר, ספגתי ארבע תרבויות שונות בתכלית, כל החיים היה קשה לי לתפוס צד אחד ולדבוק רק בו".
את החיבור לנימר מצא ניקולאס בתוך השיחות שקיים עם במאי הסרט, מיכאל אמיר. "מיכאל רצה להכיר אותי יותר, כדי למצוא נקודות דמיון ביני ובין הדמות של נימר, אז הנחתי בצד את כל הבושה ונפתחתי בפניו. בכל שלבי ההתבגרות שלי, לא הצלחתי לחדור דרך הפרצות של שני העולמות. כשהייתי בביה"ס ערבי, גרמו לי להרגיש לא שייך, הרגישו שהתרבות הישראלית-עברית מושרשת אצלי יותר מהתרבות הערבית, שהכרתי יותר טוב את שלמה ארצי מאשר את אום-כול-תום. אח"כ כשעברתי לביה"ס עברי, אע"פ הליברליות שאפיינה אותו, גם כן גרמו לי להרגיש לא שייך, זה הרגיש לי מאוד בודד ובדידות היא בדידות. כך, בעצם היה לי יותר קל להתחבר למצוקה ולתסכול שמלווים את נימר לאורך כל הסרט."
"החברה הערבית מחכה לסרט בקוצר רוח"
יעקוב מגיע מרקע משפחתי ליברלי ותומך, כך שלבני משפחתו וסביבתו הקרובה לא ממש הפריעה העובדה שהתפקיד הראשון אותו יגלם יהיה תפקיד של הומו פלשתינאי. "התקשורת הערבית בחיפה פרגנה ויצרה שיח סביב יציאתו של הסרט לאקרנים ואוכלוסיית בתי הקפה הערבית מצפה בקוצר רוח להבין במה מדובר. זו תרבות ערבית ליברלית חדשה יחסית שמתגבשת בחיפה ומרגש אותי מאוד להיות חלק ממנה."
למרות זאת, יעקוב יודע שלחברה הערבית יש עוד דרך לא פשוטה לעבור כדי לתמוך בערכים של שוויון וחופש הפרט. "כבר בתיכון לקחתי חלק בפרויקט שמקרב בין נוער ערבי ליהודי, בגלל חוסר היכולת להתחבר לצד מסוים, מצאתי את עצמי פשוט מקשיב לדיונים שהתרחשו שם, מביט על הדברים מהצד ורואה את התמונה השלמה. לצערי, בעולם כולו יש כרגע גל של התחברות קיצונית אל הדת, אנשים מטיפים לעולם את מה שהם מאמינים בו ומסרבים לדבוק באמונות שלהם באופן פרטי. מה שגרם לי עוד יותר להתחבר אל התקוות שהסרט הזה מביא עימו, לעולם בו לא מגבילים לך את החופש לאהוב בגלל דת, מין או גזע".
טרם העבודה על הסרט עבד יעקוב כמלצר באחד מבתי הקפה בחיפה אותו מנהל הומו ערבי, אשר הפך עם השנים לאחד ממובילי הדעה החשובים של האוכלוסייה הערבית בעיר. אך היכרות זו לא הספיקה כדי לגרום ליעקוב להרגיש באמת את נפשו של נימר. "בתחקיר על הסרט יצא לי לפגוש כמה אנשים שחיים מדי יום את המציאות של נימר, דיברתי עם גייז פלשתינאים שברחו לפה והתדרדרו לזנות, פשוט כי לא נותרה להם כל ברירה אחרת. אתה לא יכול לשמוע את הסיפורים הללו ולהישאר אדיש, אתה מקבל פתאום פרופורציות, תופס את הראש ומבין שאותם גברים לא עסוקים בזכויות שלהם כהומואים, הם לא רוצים להתחתן או להביא ילדים, הם בסך הכל רוצים שיתנו להם לחיות, נאבקים כדי להתקיים, לחיות, לנשום".
הדמות של נימר חדרה לחייו
"עלטה" מרחיב את ההתבוננות השטחית על פוליטיקה, גאווה ואהבה אל תוך סיפור אנושי וחשוב. גם ליעקוב חשוב להבהיר שהסרט נועד לכולם, ולא רק לחברי הקהילה הגאה. "כל מי שאי פעם נתקל בקשיי קבלה מצידו השני של המתרס, כל מי שמסוגל להרגיש, יתחבר אל הסרט. פיתוח המודעות לכל אותם סיפורים, הידיעה שהם בכלל קיימים ושיש מי שנאבק מאבק קיומי באותה אטימות, המציאות המייגעת של שני הצדדים אלה הם עמודי התווך מהם בנוי הסרט ואני מייחל לכך שכל צופיו בארץ ובעולם יקחו איתם את שק המחשבות העצום הזה ושאולי יקרה איזה שינוי."
יעקוב מספר על התקופה שליוותה אותו בתום העבודה על הסרט, וכיצד דמותו של נימאר חדרה אל חייו. "בתוך הצילומים הרגשתי לראשונה בחיי שהנפש שלי 'מתפשטת', שהגעתי לנקודה בה אני הכי פגיע, פיתחתי מודעות עצמית שלא הכרתי קודם. לכן כשסיימנו לצלם הרגשתי צורך להתבודד בדיוק כמו נימר. הרגשתי שהאדם הפרטי שהייתי פתאום הפך כל כך חשוף ולקח לי זמן לעכל את זה, הרגשתי צורך להסתגר, להיות לבד, רק אחרי חודשיים חזרתי לחיים."
לסיום, אני שואל את יעקוב על ההתנסות עם מיכאל אלוני. גייז רבים היו שמחים להיכנס לנעליים של כל אחד מהשניים, אבל נראה ששניהם לא מעריכים את מה שנפל לידיהם. "ידעתי לאן נכנסתי והאמת היא שהפתעתי את עצמי, ראיתי בזה התנסות ככל התנסות בחיים. לא שהיו לי ספקות קודם לכן אבל אחרי הסרט, אני אפילו עוד יותר בטוח במשיכתי לנשים. שלא תבין לא נכון, זה לא שמיכאל אלוני לא מנשק טוב או משהו כזה (הוא צוחק), לא יכולתי לבקש פרטנר יותר נוח וזורם ממנו, השארנו את המבוכה לחלשים ונתנו את כל כולנו כדי שזה יצא הכי טוב שאפשר. הקושי המרכזי הוא להיכנס אל תוך סיטואציות אינטימיות עם אדם זר שלא הכרתי קודם לכן, גם אם זו הייתה אישה, זה היה קשה באותה מידה."