הסרט הדוקומנטרי "פסקה 175" שפורסם לראשונה בשנת 2000 קבע אבן דרך בזיכרון השואה הלהט"בית. בסרט נותנים את עדותם גברים הומוסקסואלים שנרדפו בידי הנאצים ושרדו את מחנות הריכוז. את העדויות מעמידים יוצרי הסרט מול רבים אחרים, שמעדיפים לבטל או פשוט להתעלם מפשעי הרייך השלישי כנגד להט"בים.
"עלינו לעקור מהשורש את האנשים הללו (הומוסקסואלים). איננו יכולים להרשות סכנה כזו לארצנו; אנו חייבים להשמיד את ההומוסקסואלים כולם" - המשפט המחריד הזה הוא חלק מתכניתו של ראש האס אס היינריך הימלר, לטיהור הגזע הארי. יחד עם שובו לחיים של הרייך הגרמני, הנאצים החזירו לחיים את פסקה 175 מחוק העונשין הגרמני שנקבע ב-1871: "יחסי מין שלא כדרך הטבע בין אזרחים ממין זכר או בין חיות ובני אדם ברי עונש מאסר; קיימת אפשרות לשלילת זכויות אזרח".
הסרט הנקרא על שם אותו חוק, אוסף את עדותם של הלהט"בים האחרונים ששרדו את הרדיפות ומחנות הריכוז, שישה מתוך שמונה הידועים כי עודם בחיים, ואיתם אישה לסבית. "הסרט חוקר את הסיפור שלא סופר מעולם", מצהיר אחד היוצרים רוב אפשטיין, "היה צורך דוחק לתעד את העדויות שיכולנו לשמוע מאלו שנותרו בחיים כדי לספר".
כ-100,000 גברים נעצרו בעוון הומוסקסואליות
לפני עליית הנאצים לשלטון, ברלין הייתה בירת הקוויריות העולמית. אנט אייק, אישה לסבית ויהודיה שנמלטה לבריטניה זמן קצר לפני פרוץ המלחמה, נזכרת בנוסטלגיה: "בברלין היית חופשיה. יכולת לעשות מה שרצית". גם אז פסקה 175 בחוק הייתה בתוקף, אך לעיתים נדירות עשו בה שימוש לענישה. ארגונים קהילתיים, מגזינים ומעל ל-80 בתי עסק קווירים פעלו בברלין של רפובליקת וויימאר. בית המחוקקים הגרמני עמד לבטל את חוק העונשין בנוגע להומוסקסואליות כליל.
חודשים ספורים אחרי שעלה לשלטון, הוציא היטלר את הארגונים ההומוסקסואלים מחוץ לחוק. בתי עסק גאים נסגרו זמן קצר לאחר מכן, ומעט האגודות שנותרו לפעול הותקפו בידי פורעים. ההיסטוריון קלאוס מילר ממוזיאון השואה של ארה"ב עבד יחד עם יוצרי הסרט, וסיפק להם את הנתונים הבאים: כ-100,000 גברים נעצרו בעוון הומוסקסואליות בין השנים 1933, השנה בה היטלר עלה לשלטון, ועד סוף המלחמה בשנת 1945. חצי מהם נשפטו לתקופת מאסר, ובין 10-15 אלף מהם נשלחו למחנות הריכוז. השורדים המשוערים ממחנות הריכוז הם כ-4000 איש, מתוכם רק שמונה נותרו בחיים בזמן עריכת הסרט.
למרות שרדפו כל גילוי קווירי, הנאצים נמנעו מלתקוף נשים להט"ביות, משום שראו בהן כלי יקר ערך במאבקם הדמוגרפי, כלומר כמילדות של הדורות הארים הבאים. חלקן בחרו לברוח ואחרות התחתנו עם הומוסקסואלים או גברים אחרים. אנט אייק מספרת את סיפורה, בשמן של הנשים הקוויריות שנאלצו להיעלם.
אחרי מפלת הרייך השלישי, השורדים מקרב ההומוסקסואלים המשיכו לסבול מרדיפות. אלו מהם שהיו במחנות הריכוז נשלחו למאסר עם שיחרורם מידי הנאצים, וזאת כדי לרצות את עונש המאסר המלא שנקבע להם לפי פסקה 175. את השנים שהעבירו במחנות הריכוז ממשלת גרמניה לא החשיבה כזמן מאסר, ובנוסף לכליאתם אף סירבה לפצות אותם על סבלם במלחמה משום שנחשבו לפושעים.
אחד מהעדים בסרט, היינץ דורמר, נעצר מספר פעמים בשנות החמישים והשישים בעוון הומוסקסואליות. למעשה, שיעור ההרשעות בעשורים שאחרי המלחמה לא היה שונה משיעור ההרשעות בתקופת הנאצים. הסרט הזה הוא עדותם האחרונה של קורבנות ההומופוביה הנאצית, העומדת נגד התוקפים הנאצים אבל גם נגד בעלות הברית, ממשלות גרמניה שאחרי המלחמה והיסטוריונים רבים, שהמשיכו ללבות את השנאה.
>> "אבא שלך שחקן נפלא, הוא בטח מתבייש בך"
>> "פחדתי שמישהו יגיד לי: קיבלתי איידס בגללך"